שיר:
הלוויה/ נוגה אורנשטיין סולודר

זֶה הָיָה מָוֶת אַכְזָר

הַלְוָיָה כְּבֵדָה

לְפֶתַע פָּרַץ לוֹ הַסְּתָו

אַחֲרֵי יָמִים שֶׁל תְּעוּקַת שָׁרָב מַכְבִּיד

לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מַאֲדִימוֹת

צָרְחוּ  מִתּוֹךְ אֲדָמָה חֲרוּכָה

אִישׁ אֶחָד אָמַר

שֶׁאֶת הָרֶגֶל זֶה מְאוֹד חָשׁוּב לִקְבֹּר

כַּאֲשֶׁר הַמָּשִׁיחַ יָבוֹא

וְהַמֵּתִים לַתְּחִיָּה יִתְעוֹרְרוּ

לֹא יִהְיֶה עָלֶיהָ לִחְיוֹת

עִם רֶגֶל יְחִידָה

 הָאֲדָמָה הַיּוֹם -חַמָּה

הָאֲדָמָה הַיּוֹם- רַכָּה

סְתוּרַת שֵׂעָר צוֹעֶדֶת בִּתָּהּ

מְזֻגְּגוֹת עֵינֶיהָ,

 בּוֹהֶה מַבָּטָהּ,

לְפָנִים מוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ.

 

זֵר  פְּרָחִים עַגְמוּמִי כְּעוֹלָם  דְּהוּי

יוֹם שֶׁנּוֹלָד מְאֻשָּׁר עִם הַסְּתָו

פּוֹסַעַת הַבַּת אַחֲרֵי אֲלוּנְקָה

פָּנֶיהָ אֵינָן מְסַפְּרוֹת דָּבָר

 אֶלָּא אֶת

נוֹאָשׁוֹת חַיֶּיהָ

וְנוֹאָשׁוֹת מוֹתָהּ.

 

אֲנִי   אֶת בְּדִידוּתִי שָׂחָה בַּמִּלִּים

וְהִיא  בִּילָלוֹת אִלְּמוֹת

אוֹמְרִים שֶׁהִיא  לֹא  שְׁפוּיָה

וְאַף לֹא מְבִינָה

הַתְּרוּפוֹת גּוֹרְמוֹת לָרַעַד בַּגּוּפָה

וְאוּלַי זוֹ הַצִּנָּה הַקַּלָּה

קֹמֶץ פְּרָחִים עֲלוּבִים מוֹשִׁיטָה,

חַיִּים נִטְמָנִים

שֶׁל אֵם וּבִתָּהּ.