"הגעתי סוף סוף למסקנה שהאמנות היא הדת שלי[1]" –

על ציוריה של ליזה זברסקי בספרה 'להעיר את שומר המגדלור'

"אני לא נוטה ללכת אחרי האמת של הדברים עצמם.... האמת של המציאות היא עכורה וחיוורת... אני מעדיפה את האמת של המשמעות"[2], כך כותבת המחברת בספרה, בשיח שמתקיים בין לורה לדב. כך נראים ונתפשים ציוריה, בהם היא מייצרת אמת פיזית וחזותית אשר עולה וצומחת מתוך עולם שלם של משמעויות פנימיות. קול פנימי שנלכד בין צבעים, צורות ודימויים. כמי שאולי תופסת את המציאות כעכורה, מבקשת המחברת לייצר מציאות חדשה ואחרת.

באתי לדבר על זברסקי הציירת, אולי להוציא את הציורים מתוך הקשרם בספר (שהרי הם גם מוצגים בתערוכה), להתבונן בהם כגופים אוטונומיים העומדים בעצמם לעצמם. זאת אעשה, אך יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההקשר המיוחד שלהם לספרה 'להעיר את שומר המגדלור', אשר בו הם מאוגדים יחד, זה אצל זה - מטאפורות חזותיות מול מטאפורות מילוליות.

המחברת מצליחה לקשור בין שתי השפות – המילולית והחזותית באופן שמזכיר את המונח 'פוליפוניה'[3]. תחת קורת הגג של ספר אחד מונחות יחד יצירות מתחומים שונים, כל אחת עומדת לעצמה בזכות, ויחד הן הופכות את היצירה ליחידה אחת שלמה ומורחבת.

על אף שהספר מכיל ציורים, לא תמצאו בספר זה אילוסטרציות. אין הציורים מאיירים את הסיפור ומגלמים באמצעות דימויים את התוכן המילולי. כוחם הוא דווקא בכך שכל ציור אוטונומי לעצמו, מספר את הסיפור שלו ובו בזמן מתכתב באווירה שלו עם התוכן, ואף מרחיב אותו. הדיאלוג בין הדימויים החזותיים, ובין המילים הכתובות הוא אינו בבחינת זה מבאר את זה, אלא בבחינת זה ליד זה, זה מרחיב את זה, זה מעשיר את זה. עולם תוכן אחד, של המחברת, מגיע לידי ביטוי בשפות שונות. סוג של ידיעות מעולמות תוכן שונים.

עיון מעמיק ומדוקדק בסמלים הצורניים המופיעים בציור, בכל מה שנוגע לשפת הציור (מרקמים, צבע, כתם, דימוי, צורה ועוד), מאפשר לקיים בין הציור והסיפור שיח ולחשוף את מה שטמון בעמקי הטקסט, הווה אומר בעמקי הנפש, שכן הטקסטים המילוליים והחזותיים ביצירה זו הם בבואה של מעמקי הנפש, של חוויה רגשית עמוקה, מסע הגותי פילוסופי שבו היוצרת "מנגנת בכוח המחשבה"[4].

ההתבוננות בציורים, אשר היו בעבורי נקודת המוצא, הובילו אותי לקריאת התוכן המילולי, כך מצאתי לא אחת אחיזה בין הנאמר ובין הנראה. הקשר בין הדברים, כפי שאני מצאתים אינם בהכרח הכוונה של היוצרת, זוהי כוונת הטקסטים. טקסטים מתחומים שונים, יכולים להתכתב ולשוח בינם לבינם. הקשר ביניהם יכול שיתגלה בדיעבד, וכאשר הוא מתגלה מתקבלות משמעויות עומק.

תחילה אומר מספר מילים על הציורים, כמי שעומדים לעצמם אוטונומיים ומספרים את הסיפור שלהם. לזברסקי יש כתב יד, חותם אישי משלה, צורת ביטוי אשר חוזרת ומופיעה באופן עקבי והופכת להיות אמירה. קולאז' של צורות ומראות, פנטזיה אשר שואבת את החומרים מתוך המציאות, ומייצרת מציאות חדשה, פנטסטית. אין זה סוריאליזם, מאחר וזברסקי אינה מבקשת להציג סוג של ריאליזם במובן של פרטים שיש בהם אמת צילומית. זברסקי שואבת דימויים מהמציאות המוכרת (בית, הר, אדם, עץ, נהר וכו') ומחברת אותם בדרך אחרת, מציאות של חלום.

הדימויים אותם היא מחברת מחדש להיות יחידה זורמת, הופכים להיות סמל של הדבר. אין זה אדם עץ או בית או מקום מסוימים, אלה הם כל אדם, כל עץ, כל מקום. זברסקי יוצרת מרקמים, מערפלת צבעים ומייצרת אווירת חלום. ציור שעדיין לא הוסר ממנו הקרום, או אולי דוק של ערפל שהופך אותו למיסטי. בהדהוד לתהליכי הנפש, ניתן להניח שיש כאן חומר נפשי פנימי עמוק שהיוצרת החלה לקלף ולהעלותו ממצולות תת המודע אל מישורי המודע.

זברסקי יוצרת מציאות חדשה, אותה היא בוראת על הנייר "מרחב שאין בו תנועה התרחשות וזמן"[5]. את סיפור המציאות הנגלית הצופה יכול לרקום בעצמו. אפשר שיחבר דמות לדמות, לקשור בין צבע לקו, לחזות, להסיר את דוק הערפל, לראות עולם ולחבר את הסיפור של הציור, שהוא סיפור אינסופי, הנתון לפרשנות אינסופית שהגיח מעולם הדימויים הפנימי של היוצרת, ומשם יכול להמשיך אל הצופים ברצונם וכרצונם.

גוף העבודות הופך להיות סוג של מיתוס-חלום-אגדה, כמו שגם חלק מהדימויים. הרמזים למיתולוגיה עולים מתוך הסיפור עצמו 'המיתוס של פסיכה – סיזיפוס וקופידון'[6], כמו גם דימויים מצוירים כדוגמת הקנטאור/ית[7]. הדימויים המצוירים מתגלים כחלק ממרקם זורם, מקומפוזיציה פנימית שאינה נדרשת לחוקי הפרספקטיבה ולמציאות המוכרת. הדימויים חיים בתוך מרחב אחר וחדש שבו חוקי הקוסמוס אינם תקפים. אין בציורים אלה גבוה ונמוך, אופק ופרספקטיבה, אין שמיים וארץ. יש מבנה אחר שבו העקום הוא הישר, הגבוה הוא נמוך, הרחוב הוא קרוב. מדרונות מסוג אחר, חלוקה בין מה שנראה כרחוב- בית- עץ- יער- נהר- הר- שמים – ארץ, הם חלוקה אחרת, חדשה, לגופו של עניין וכל זאת למרות שבתוך הספר אנו מוצאים ציטוט מדויק של בריאת העולם מתוך ספר בראשית. חוק אחד לציוריה, והוא קשוב או מתקיים בהתייחס לטריטוריה הפרטית של הציור, למרחב שנקבע על ידי מצע הציור, מקום בו נברא הציור, או בורא.

בהנחה שאלה הם דימויים שעלו וצפו מתוך הקשבה והתבוננות פנימה, אל הקול הפנימי, דימויים אלה נראים בו זמנית כצפים במרחב החדש שלהם, ומקובעים בו באופן יציב. מייצרים סדר בתוך כאוס, או שמא סדר מתוך כאוס. כאילו סדר עולמי חדש. ציורים אשר מזכירים לעתים את האווירה והדמויות במחזות של חנוך לוין, כמו למשל הציור 'השתקפות'[8].

על קו התפר הזה של, ציור סמלי, סוריאליסטי משהו, נאיבי אולי גם, בשל צורה מיוחדת של ראיית עולם, אפשר גם לצמצם מבט ולראות אותו כשפה בפני עצמה, של כתמי צבע שנפגשים באקראי עם קווים אשר אט אט מתגבשים לדימויים, אשר נבנים מתוך משיחות מכחול, חריטות, שריטות ומחיקות, ערבובי צבע שקופים ואטומים. לאט ובהדרגה נבנים דמויות ועצמים מוכרים לכאורה וזרים למעשה. דמות שנטמעת בחומרים ובצורה, כמו מגיחה ונמוגה כמעט כמו השיח הדמיוני בין לורה ודב (בספר).

הדמויות שמופיעות בציורים כמו נלקחו מעולם אחר, אולי גלקסיה אחרת, מרחפים ועל אף שהם מופיעים לעתים בקבוצות, נראים כמו כל אחד לעצמו. הבעות פנים תוהות, תמהות, עצובות, מנוכרות, שייכות וגם לא. נראה כאילו מייצגים צדדים שונים ואחרים בנפש, נפשו של האחד מרובת הפנים.

בתמונה 'טקס' הדמויות נראות לי כמו גיבורי הסיפור 'על העיוורון'[9], העבודות ממשיכות לשאת אותי ולהיזכר בכמה מציורו של פיטר ברוייגל[10]. וכמו שקורא ביחסים שבין פרשן לטקסט ובזרם האסוציאציות מתגלה בספר המשפט "לפעמים אני מתעוורת רק מהמחשבה על העיוורון"[11]. במקומות אחרים הדמויות והאופן שבו הן מקובצות מזכירות את ציוריו של הרונימוס בוש, ובין לבין גם הדהודים לוואן גוך (כפי שאציין בהמשך). כך אנו פוגשים דמויות מחוקות, דהויות, מטושטשות כמו נדחקות לשולי הזיכרון או לחילופין עולות ממנו, או כאילו עולות מתוך ענני עשן, או שבעוד דקות יתכלו באש "לדמות בדיונית אין עיניים ממשיות ואין רצון משלה"[12]. אינך יכול להישאר אדיש אליהם, ייתכן שיטרידו כמו שגם יכולים לשמש מראה לאדם, ליציר המין האנושי עלי אדמות (אמרנו, חנוך לוין). לדמות אין עיניים משלה, אין היא רואה, היא מראה.

הציור מורכב משכבות, שכבות של צבע שקופים, עליהם מרקמים, שכבות של דימויים המונחים זה בצד זה, זה בתוך זה, זה גלוי וברור וזה נבלע וסמוי, נמהל בתוך הרקע, בתוך הצבע ואחר צץ ומתגלה כמו חזיון תעתועים. כאילו צומח מתוך כאוס במטרה ליצור סדר. ואכן יוצר סדר חדש שבו היוצרת היא זו שמחליטה מה נכון ליד מה. חופש שלא עושה לעצמו הנחות. הקפדה ודייקנות בתוך האי מוקפד, עצמאות של יוצר להקשיב לנפשו פנימה ולברוא עולמות קסומים, אולי גם לפעמים מאיימים, ובתוך האיום מפלסים דרך ומפייסים.

לא תמצאו בציורים אלה פרספקטיבה, עומק, תלת ממד במובנים המקובלים. כן תוכלו לזהות קומפוזיציה אחרת, מבט מעל, מבט ממרחק שבהם יש מקום לסתירות כמו הניגודים בנפש האדם, שהם הם העושים את השלם. סדרים שמתנהלים אחרת, וייתכן שהם מתגלים בהיווצרם.

סוג מסוים של אור בוקע מתוך הציור החוצה, ולפעמים מן החוץ כלפי פנים. אור מסנוור שמושך דוק של ערפל ובעצם מוציא את הצבעים מתוך הנוכחות הפיזית שלהם. היוצרת רוקחת את הצבעים ומגיעה למנעד צבעוני אישי מאד שבו אין כמעט נוכחות לצבעי היסוד, או לצבעים טהורים. היוצרת מעבדת את הצבעים ואת המרקמים על מנת להגיע לאיכויות צבע האישיות, כמו לעבד את חומרי הנפש. אלה הם צבעי הנפש, הצבעים שרקחה ביד אמן כמעשה אלכימיה.

בעבורה הצבע הטהור, או המציאות הפיזית הנצפים, הם בבחינת חומר גלם ליצירת פלטת צבעים משלה אשר מאיינים את הקיים, מערפלים אותו ומנכיחים אותו באותה עת. מאין עולם קסום, עולם של אגדות, מיתוסים, ודמויות מרחפות בעולמות אחרים, עולמות שאיננו מכירים. ייתכן שאלה הן עולמות שאין אנו מעוניינים להכיר. זברסקי, חופרת בחומרי הנפש, נחשפת לשערי הדמיון, החוויה ,והרגש ומנכיחה אותם באמצעים פיזיים - קרי בציור.

זהו ציור מדיטטיבי שבו הציירת יורדת לפרטי פרטים, כמו לקחה עצמות מתוך חזון העצמות היבשות וקרמה להן אור (ועור), צורה וצבע. מתבוננת אל תוך עולם פנימי ומביאה אותו אל העולם החיצוני, אל הבד שמספר לה את עצמו, כמו שהיא שמספרת לו את הסיפור הפנימי החבוי בה, גם במילים וגם בשפת האמנות. כאן ניתן לומר שהשיח שמתקיים בין השניים , לורה ודוב, הוא משל לשיח שמתקיים בין הציור לטקסט הכתוב.

מצד אחד, כפי שכבר ציינתי, אין אלה ציורים ריאליסטיים אשר מחקים את המציאות, אין בהם אמת צילומית, לא הקפדה על פרופורציות של גוף, ולא התייחסות למציאות בבחינת מה גבוה, מה נמוך, מה גדול מה קטן, מה נכון ומה לא. עם זאת ניכרת היכולת הגבוהה של האמנית ברישום. דווקא מתוך היכולת הזאת היוצרת בוראת עולמות חדשים. עולמות חזקים שעומדים בזכות עצמם, ואשר נשענים על ידע בסיסי. זה המקום שבו יוצר, אשר בקי דיו בשפת האמנות, יכול לצמוח ממנו ולהמציא שפה משלו.