פרק מספר:
לידתו של עבריין סידרתי/ אריה אבינרי
|
|
לידתו של עבריין סדרתי/ פרק מספר אריה אבינרי
אין ספק ש"הלקוח" הכבד ביותר של "אמיתי" היה אהוד אולמרט, שכבר לפני שני עשורים הכתרנו אותו כאחת הדמויות הפוליטיות המושחתות ביותר בתולדות המדינה, אם לא העומד בראש הרשימה.
למרבה הצער, "אמיתי" לא הצליחה לבלום את אולמרט ולהביא לכך שהאיש ייתן את הדין על מעלליו, אם כי בזכות פעילות העמותה הועמד אולמרט לראשונה בחייו לדין פלילי אך נחלץ מהרשעה כפי שיפורט בהמשך. אבל אם אולמרט חשב לרגע שאחרי סגירת "אמיתי" לפני יותר מעשור כבר לא יהיה מי שיחקור ויחשוף את מעשיו הנלוזים, הוא יגלה עם הקמת אומ"ץ שיש מי שממשיך וביתר שׂאת במלאכת הקודש של חשיפת מעלליו תוך פניות חוזרות ונשנות לגופי אכיפת החוק. אומ"ץ המשיכה לעשות זאת בהתמדה, בנחישות ובאומץ.
באיחור של שנים רבות, אומ"ץ עמדה בחזית המאבק שהביא בסופו של דבר להדחתו של אולמרט מתפקיד ראש הממשלה ולהעמדתו לדין על שורה של עבירות פליליות חמורות. המאבק שהתמדנו בו הביא בסופו של דבר לסיום הקריירה הפוליטית שלו.
לאורך יותר מארבעים שנות פעילותי המקצועית והציבורית נגד השחיתות הציבורית והשלטונית במדינה, אולמרט עמד תמיד בראש הרשימה שלי. המשכתי לחשוף את מעלליו של האיש גם כשאחרים - ביניהם כאלו שהצטרפו רק לאחרונה לעגלת המאשימים אבל מתנהגים כאילו היו שם מימים ימימה - סירבו להאמין עד כמה האיש הזה מושחת. התמדתי בכך לאורך תקופה ארוכה עד שנפקחו עיניהם הטחות של אלה שאמונים על אכיפת החוק, של אישי ציבור ושל אנשי תקשורת שגילו "לפתע" עד כמה האיש הזה הוא עבריין מוּעד ומושחת.
בצניעות רבה אני יכול להגיד שהייתי שם לפני כולם. צלצלתי בפעמונים והזהרתי בכתב ובעל‑פה. אבל קשה היה להתגבר על התסכול כשגיליתי כיצד האיש המושחת הזה מתעתע בשלטון החוק, קונה במתק שפתיים ולבטח גם בדרכים אחרות את תמיכתם של כלי התקשורת ועיתונאים בכירים, ומצליח לבלום את הבודדים שמנסים לגלות את האמת.
התחלתי לחשוף את מעלליו של האיש עוד לפני הקמת "אמיתי", אך באותן שנים, כש"ידיעות אחרונות", מקום עבודתי, לא נתן לי יד חופשית, הגילויים והחשיפות שלי היו מבחינת קול קורא במדבר הפוליטי ולא הבשילו לכדי תוצאות מעשיות.
רבים, ביניהם אנשי תקשורת מוערכים, הלכו שולל אחר האיש בראשית שנות השבעים, כשעשה את צעדיו הראשונים בכנסת וניהל, יחד עם יוסי שריד, מאבק בפשע המאורגן. העיתונאים הרבים גילו פוליטיקאי חד לשון שמבין היטב כיצד לגייס אותם לצִדו וכיצד להשתמש בפוליטיקה לצרכיו. כדי לערפל את מעלליו, הוא נהג כבר בראשית דרכו הציבורית לפוצץ מדי פעם פצצות סירחון שרובן היו פצצות דֶמה. רק מעטים הבינו שאצלו הכול מתוכנן ומתוזמן מראש והמומחיות שלו היא בעיקר בהעלאת מצגי שווא ובפיזור מסכי ערפל.
כדי להבין כיצד צמח גידול פרא מושחת שכזה, חובה לסקור תחנות שונות לאורך חייו, תחנות שמצביעות, ללא ספק, על אופיו ועל רמתו המוסרית.
התחנה הראשונה היתה מיד לאחר שלבש את מדי צה"ל, עוד כחייל צעיר. אולמרט נהג להתהדר בראיונות בכך שאחרי שירות של שנה כלוחם קרבי בגולני, הוא נפצע, נזקק לאשפוז ממושך, וכתוצאה מכך נדחה המשך שירותו הצבאי. זהו שקר נוסף בסדרה ארוכה של שקרי אולמרט.
האמת שונה.
אולמרט גויס לצה"ל בנובמבר 1963, אכן לחטיבת גולני, אך לא הספיק לסיים את אימוני הטירונות. באחת מסדרות האימון הוא לקה בשברים ברגלו ובכף ידו. על פי הנוהג, חיילי צה"ל שנפצעים מטופלים בבתי חולים אזרחיים ולאחר שהם מחלימים הם חוזרים ליחידתם, אלא אם כן הורד הפרופיל הרפואי שלהם. אולמרט טען שהוא מעדיף טיפול רפואי פרטי והביא אישור שהשבר בכף ידו לא התאחה ויש צורך בניתוח.
צה"ל הסכים לדחות את המשך השירות לחצי שנה כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי פרטי. זו היתה הסיבה האמיתית לשחרורו הזמני מצה"ל, חצי שנה בלבד לאחר הגיוס, כשחלק מתקופה זו הוא שהה בבית חולים. כעבור חצי שנה הוא לא חזר לצבא ונימק זאת בכך, שכף ידו עדיין נתונה בגבס. הוא ביקש דחייה נוספת. עוד חצי שנה. גם הפעם התחשב הצבא בבקשה.
אולמרט לא בזבז זמן ומיהר להירשם ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. גם לאחר שהחלים מהפציעה, ולא היתה כל מניעה לחזור לצבא - הוצע לו לעבור ליחידת מורים. כבר לא דובר על יחידה קרבית כי הפרופיל שלו הורד בעקבות הפגיעה והוא דרש לקבל דחייה נוספת, עד שיוכל להשלים את לימודיו באוניברסיטה.
"העולם הזה" הקדיש בשעתו כתבת שער לנושא, תחת הכותרת: "החייל האמיץ אולמרט
