מאמר:
על אמנות ורב־תרבותיות
בין אנטון צ'כוב לג'ו עמר/ד"ר  גתית שמעון

מאמרים נוטים לסכם את עצמם בסוף, לאחר הצגת הרעיון, ביסוסו באמצעות הוכחות ודוגמאות, חיזוק הטענה על ידי העמדת ניגודים, הפרכתם ואחרית דבר מסיימת.

מאמר זה יסכם את עצמו בהתחלה.

תרבות, במהותה, היא אמצעי המאפיין אנשים, מציג את חייהם, ערכיהם, דעותיהם ועולמם. אי־לכך תרבות – או הצגה אמנותית של תרבותיות - יכולה להיות גם גורם מפלג בין קבוצות הנבדלות זו מזו באופן שבו הן מבטאות ומציגות את חייהן, ערכיהן, תפיסותיהן, דעותיהן ועולמן, זאת באם לא נשכיל להבין שתרבויות שונות הן רק ביטוי שונה של אמת אחת, אנושית, משותפת.

תרבות אינה דבר השייך לקבוצת אנשים מסוימת שאין מלבדה. אין חזקה על תרבות, אין בעלות, אין בלעדיות ובעיקר אין הרשאה להשתמש בה כסממן לתו תקן איכותי.

אנטון צ'כוב הוא סופר ברוך כישרונות. הוא ניחן בעין, רגש ויכולת להציג את רישומיו באופן שנוגע באנשים אחרים ומעביר להם מסר נוקב, מהדהד, משמעותי.

יחד עם זאת, קריאת כתביו לא תהפוך אדם לתרבותי יותר, באם תתבצע רק לשם מינוף ידיעותיו וקשירת כתרים לעצמו ולהוכחת רום מעמדו. הלוא קריאה בכלל – וקריאה בכתבי אנטון צ'כוב בפרט – מבוססת בדיוק על ההיפך: על היציאה מהעצמי אל עולמו של האחר, על היכרות עם זה שלרוב אין רואים אותו כי הוא לא חשוב מספיק, לא מיוחס דיו ועשיר במידה כשמצדיקה תשומת לב נוספת[1].

אנטון צ'כוב נחשב למופת של רצינות, כובד־ראש וכן, גם עגמומיות קודרת. אף על פי כן, בעיקר בתחילת דרכו כתב צ'כוב כמות לא מבוטלת של יצירות בעלות אופי מבדר וקליל. אחת מהן היא הסיפור "יצירת אמנות", המספר את סופו של רופא, המקבל – לחרדתו – מתנה בלתי אפשרית ממטופל אסיר תודה: "חפץ יקר מאוד, מברונזה עתיקה... יצירה אמנותית. יקרת מציאות...[...]. היה זה פמוט לא גבוה, מלאכת מחשבת, מברונזה עתיקה. על כנו עמדו שתי דמויות של נשים ערומות לחלוטין ובמחוות שכאלה, שחסר אני הן את אומץ הלב הן את הטמפרמנט הדרושים כדי לתארן. הדמויות חייכו בעגבנות, וכל צורתן כולה הייתה כזאת, שדומה היה כי אלמלא החובה שהוטלה עליהן להחזיק בפמוט, קופצות היו מן הכן ועורכות בחדר מין הילוליה, שאפילו לא נאה, הקורא, להרהר בה."[2]

הרופא, איבן ניקולייביץ קושלקוב, מסרב לקבל את המתנה מידיו של סאשה סמירנוב, בן יחיד לאמו[3], אך סאשה מתעקש:

"כן, חפץ באמת נפלא," מלמל, "אך... איך להתבטא, זה... יותר מדי לא ספרותי... אין דבר כזה מחשוף, אלא השד יודע מה... [...] השטן המסית עצמו לא יכול היה להמציא שום דבר גרוע מזה... הרי להעמיד על השולחן עסק כזה, הווה אומר לזהם את כל הדירה!"

"אדוני הרופא, השקפותיו בענייני אומנות הן מוזרות!" נעלב סאשה. "הרי זוהי יצירה אמנותית, יתבונן נא! כמה יופי, וכמה הוד! הנשמה מתמלאת רגש של קדושה ודמעות חונקות ממש את הגרון. כשרואים תפארת כזאת, שוכחים את כל הארצי, החומרי... יביט נא, איזו תנועה, איזו אווריריות, הבעה!"

"כל זה אני מבין יפה, ידידי!" שיסעו הרופא, "אך בעל משפחה אני, אצלי הילדים מתרוצצים, גברות מבקרות."

"מובן מאליו, אם להסתכל ביצירה מתוך השקפת ההמון," אמר סאשה, "כי אז, כמובן, מופיע חפץ אמנותי זה באור אחר... אך אדוני הרופא, יהא נא למעלה מן ההמון, ומה גם שבסירובו לקבל את המתנה יצער מאוד – מאוד גם אותי וגם את אימא שלי. אני, בן יחיד אני לאמי... הוא הציל את חיי... אנו מוסרים לו את הדבר היקר ביותר הנמצא ברשותנו ו... אני מצטער שאין לנו פמוט שני, כדי שנוכל לתת לו זוג פמוטים כאלה..."[4]

על איכות הפמוט כיצירה אמנותית אין כל עוררין: "מלאכת מחשבת" חוזר המספר ומדגיש. "חפץ נהדר, אין כל ספק [...] לזרוק אותו חבל..."[5] חושב הרופא. "חפץ נהדר, [...] לזרקו חבל"[6] חושב גם עורך הדין.

אך הנושא, המיצג, הביצוע...

כל אלה שערורייתיים במקרה הטוב, זולים וסרי־טעם במקרה הרע.

מה שלגבי אחד הוא עבודתו של השטן המדיח, מעשה שדים, טינופת, עבור השני הוא ביטוי לקדושה שמימית. לדידו זה של האחרון, דווקא איש התרבות, ההשכלה והמעמד החברתי פשוט אינו מסוגל לקלוט את עוצמתה של היצירה האמנותית המשובחת, הנפלאה, מרוממת הנפש[7].

לדידם של הקוראים, הסיפור לועג דווקא לסוחר העתיקות הנבער, המעצים ומאדיר יצירה שאין לה דבר וחצי דבר עם העולם התרבותי והמהוגן, כזה שבו שומרים על התנהלות מכובדת, אנינת טעם, של אנשים מן השכבה המעמדית הגבוהה. אלו שמבינים אמנות, מוקירים אותה ובעיקר מבדילים אותה מחיקויים זולים, תרתי משמע.

ללא ספק, פערים של תפיסות תרבויות תהומיות.