שיר:

בואי לגינה, מוד/(מתוך המונודרמה השירית 'מוד') אלפרד טניסון  מאנגלית: צור ארליך

 

 

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.

יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד

וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

 

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,

וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ

מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב

עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.

בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,

הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

 

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד

תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,

וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,

רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –

עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת

וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

 

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד

שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.

מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?

הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".

כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,

וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;

וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,

הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

 

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת

בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.

הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת

בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,

אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,

"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

 

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי

כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.

מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה

כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת

רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע

לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

 

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,

כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ

וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ

עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –

אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ

בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

 

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה

לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.

פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,

מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.

רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,

רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,

כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,

וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

 

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,

חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?

בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,

מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;

זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,

שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

 

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת

שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.

הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-

לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?

קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".

"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.

הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";

הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

 

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;

הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.

יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;

יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;

לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי

וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.