סיפור:

הבאר – מירב שטנצלר

 

 1

"ג'מילה" התכופפתי וקראתי לה "ג' – מ – י – ל – ה האם את שומעת אותי ? אני גמרתי עם האבנים . תזוזי לצד שמאל כי  אני יורקת לצד ימין. למה את לא עונה לי ? אני יודעת שאת שם, הרגשתי  שהרמתי  את הדלי מהבאר לשתות, עזרת לי . דחפת את הדלי מהתחתית  עד למעלה. אז תזוזי עכשיו שמאלה כי אני יורקת לצד ימין.

 ג'מילה!!! אני יורקת עוד שתי דקות לכיוון ימין, אני נותנת לך זמן לזוז. לא בכל מקום נותנים זמן לזוז אבל אני חשבתי על הג'סטה שלך שעזרת לי עם הדלי. שתדעי ששתיתי לרוויה והמים היו צוננים וטובים . ממש לא כפי שמשרד הבריאות פרסם שבחודש תמוז אסור בתכלית האיסור לשתות מי בארות. נגמרו לי האבנים, אם  זה לא אכפת לך אני אשלשל  את הדלי פעם נוספת ותמלאי אותו באבנים שזרקתי, יש שם ערימה מכובדת, כאן למעלה כבר לא נשאר כלום. יאללה , אין לי את כל היום וכיסוי הראש שלי לא יציל אותי מהשמש היוקדת של אמצע חודש תמוז. קודם אני יורקת אחר כך אני אשלשל את הדלי, הכל יהיה בצד ימין אז תזוזי שמאלה כי אני לא רוצה לפגוע בך. את יכולה לענות לי בערבית , תגידי "אי ווא'ה " אני אדע שהבנת או "שוקראן".

  ג'מילה אני מתכוננת!!! הפה שלי כבר מלא ברוק, בגלל זה אני מדברת קצת משונה כי בזמן שאני מדברת, אני מארגנת בפה את היריקה. אני שומעת שאת מזמזמת איזה שיר מלמטה, כשירדת לתוך הבאר שכחת את הסל שלך למעלה. אני לא פתחתי לך את הסל אבל אם את צריכה ממנו משהו או שאני אשלשל לך אותו עם הדלי אז תגידי.   

בכלל,עד איפה המים מגיעים לך? עד המותניים? יותר גבוה? מה את מתכוונת לעשות להישאר שם עד שהחשכה תרד. אני לא אשאר כאן איתך במדבר עד הלילה. אין מצב לזה, וחוץ מזה ידאגו לי בבית. אני מתכוונת לירוק וללכת.  ג' – מ  - י – ל – ה תיצמדי לדופן השמאלית של הבאר, כי עכשיו זה באמת ולא בסתם.  אני שותה לגימה אחרונה ממי הבאר הצוננים סופרת עד שלוש ויורקת . אמממ... שתיתי , אחת...שתיים....שלוש . זהו, אני לוקחת את הסל שלך כי את לא עונה , אני אעבור דרך הכפר שלך ואביא אותו לאימא שלך, הוא יחכה לך שמה.

2

ג'מילה ,קראתי לה שוב , הייתי אצל אמך ומסרתי לה את הסל . היא ישבה במטבח  עם אימא שלה ושתתה קפה שחור עם הל. הנחתי את הסל על השולחן ולא אמרתי דבר. היא הביטה בסל אבל לא בי. יצאתי משם, וחזרתי ליישוב אבל לא היה לי מנוח, לא יכולתי לישון כי לא ידעתי האם את עדיין בתוך הבאר או האם יצאת, אז קמתי השכם בבוקר ודבר ראשון יצאתי אליך.

ג'מילה אין לי אבנים יותר ואני לא זקוקה להם, היום אני רק אשתה , רק אשתה ולא אירק . אשלשל את הדלי ואת תמלאי את המים שנותרו. אמשוך את הגלגלת חזק, אם תרצי תוכלי לאחוז בדפנות הדלי ואמשה  אותך החוצה.

 חשבתי שאולי הגיעו לך המים עד הנפש, אני לא זוכרת מה גודל הנפש שלך, כי ראיתי אותך רק פעם אחת, בחטף, בלילה ובלילה אני קצרת ראייה. אני מקווה שהנפש שלך מספיק גדולה  שלא תטבעי. אני משלשלת שוב את הדלי ג'מילה ואת תתני לי סימן שהבנת.

 

 

 

3

אתמול עמדתי על פי הבאר כל היום, ועד הערב לא נתת לי סימן. הייתי שקטה ושמעתי את תנועותייך בקרקעית.  האם את חופרת פתח יציאה נוסף, שלא תאלצי להיפגש עמי  ולעמוד מולי פנים אל פנים. לפנות ערב שלשלתי לך את הדלי וחיכיתי , שמעתי איך הוא נשמט מטה ונחבט בקרקעית הבאר. הד עמום של אבן אחת בודדה שהנחת בו. רק אחת, אף על פי שערמת ערימה נכבדה  של חלוקי נחל ואבני דרך. את עקשנית ג'מילה. מרדנית. אבן אחת הנחת לי בדלי ולא הוספת דבר. כשהאור הלך והתמעט שמעתי את תני המדבר מייללים זה לזה . מכינים  עצמם לקראת  הציד הלילי. ידעתי שהגיעה העת ללכת . "ג'מ י ל ה" קראתי לך "אני הולכת, את מבינה? ה ו ל כ ת. החשיכה ירדה עלי כאן למעלה, ואת שם בתחתית הבאר האם עיניך התרגלו לחושך ? עני לי ג'מילה. אני הולכת שוב אצל אמך, הפעם אעמוד מולה ואומר לה שאת מסרבת לעלות, ואם היא אינה מתכוונת לבוא איתי ולמשות אותך מעלה לא אבוא אצלה יותר, לא בימים ולא בחלומות, אקח ממנה את הסל, אניח אותו בתוך הדלי ואשלשל אותו אליך שוב  אומר לך "ג'מילה.

הנה אני משיבה לך את הסל המכזיב שקלעת  מסוככי  התמר. את הבטחת ללמדני את מלאכת הקליעה וירדת לבאר ולא שבת . אני מחכה בציפייה ואת אינך עונה, ואמך נותרה בכפר ולא תשאל עליך עוד. כלו כל הקיצין ג'מילה ואני איני יורקת לבאר ומגדילה את נפשי כמיטב יכולתי בתשובה ובמעשים טובים. האם העלבון הוא אשר הותיר אותך אילמת או שאת שפתי אינך מבינה, אני אינני מבינה את שפת אמך וכעת אלך לי לדרכי ואשוב כאשר אשוב".

4

הנה כעת חזרתי אליך רק כדי לספר כי אמך הביטה בי ודמעות נקוו בעיניה, היא הצביעה לעבר חדרך ויצאה לשבת בפתח הבית תחת סוכת הגפנים. נכנסתי לחדרך הקטן. חדר ריק. החלון פתוח וכנף תריס העץ נוקש בקיר עם הרוח . נוקש ושוקט. על אדן חלונך כד חרס עם פרחי לבנדר סגולים שהתייבשו אבל ריחם העז ממלא את האוויר. חפרתי באצבעותיי אל תוך האדמה היבשה וחשבתי האם להרוות את צימאונם של הצמחים.

 האם תשובי לחדרך אי פעם. על הרצפה מונח המזרן עטוף בכיסוי קטיפה בצבע ארגמן שרקומים בו ארבעה כוכבים . ידעתי כי זוהי מלאכת ידך.  הסל מונח דומם  ליד המזרן.  אספתי אותו אל חיקי ויצאתי בחופזה החוצה, בדרך שמעתי את המואזין מסלסל בקולו בחרון  והספקתי לראות איך הגברים נאספים בכיכר, חולצים נעליהם ליד המסגד ושוטפים את כפות רגליהם במים. גם אחיך היה שם, מבין כל הגברים והוא תמיר וחסון, זוקף קומתו פוסע לאט באצילות ובמתינות. זכרתי איך היה מביט בי בעיני הלילה שלו וליבי הלם בחוזקה. רציתי לקרוא לו בשמו "יוסוף" לרוץ אליו, לאחוז בכף ידו הרחבה והחמה לבקש שיבוא עמי אליך אבל זיכרון סירובו הקודם נצרב בליבי והמשכתי לעבר היישוב.

5

"הגיהינום הוא מקום של עונש בעל שבע דרגות: שאול, אבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון, צלמוות, ארץ התחתית (עירובין, י"ט, א')".

הלילה ירד וזו שעת העוצר. אני בביתי, לבדי. כי כולם הלכו להתפלל ואני איני מתפללת עוד. הד קולן של הנשים המקוננות נשמע מהכפר ואחת בעלת הקול הגבוה והסדוק הפצירה בנשים להיאסף עם שחר ולצאת אליך. תינוק בכה בכי חרישי ומישהי היסתה אותו. בימים האחרונים מקדימים את שעת העוצר ואינני יכולה להגיע אליך פעמיים ביום כבעבר. כולם חושבים שהולכת אני למדרשה ללמד אף לא אחד מעלה בדעתו שיש לי אומץ לצאת כך את הישוב לעבר המדבר. בשנה האחרונה, אליהוא אחי הבכור, נמלט לנפשו למדבר. הוא יצא לבדו כדי לחשוב מחשבות ומאז לא נראה עוד. אמי אמרה שהמחשבות הביאו עליו את סופו, הוא פקפק ובישוב שלנו זה אסור בתכלית האיסור. אמי אמרה "הלך זה. אם ירצה ידע את הדרך לביתו ואם לא, ימצא את מקומו". אבי לא אמר דבר, ואחיי הקטנים, הפעוטים, מלמלו מלמולים וחזרו לאחוז בזרדי ערבות והאיצו בחיפושיות ובנמלים למצוא את דרכם במחילות.

גם את ואני בספקות , ג'מילה, כי הרי לא היינו נפגשות אלמלא היה קושר אותנו הספק. אני מתגעגעת לאליהוא, הוא נולד שנים עשר ירחים לפני הולדתי אני ולמרות שמיעט לדבר עיניו היו עיניים טובות ורכות. מאז שהלך אין לי מנוחה.  כאשר הגעתי אליך לבאר בפעם הראשונה שאלתי אותך האם ראיתיו ואת כמובן לא ענית. מזה זמן מה אני מחפשת אחריו במדבר, ולמרות שאצלנו בישוב הסתיימו זה מכבר החיפושים אם אדם נעלם או מסתגר או מתבודד אין מתעקשים עליו , מניחים לו לנפשו.  ואני איני מניחה לך לנפשך הנה גם כעת בשעת ליל, זמן העוצר, אני מתכננת את דרכי אליך . חלמתי חלום רע , בחלומי עלו המים והם שוטפים אותך ואת מנסה להתרומם, נאחזת בחבל אבל ידיך חלשות וקטנות ואין אני יודעת מה עולה בגורלך בתחתית הבאר. הו הפחד גדול, והימים קשים, צחיחים, והגשם עוד רחוק מלבוא ולנחם.

הנה אני שומעת את אמי שהקדימה לחזור מתקינה ארוחה לכולנו, אצא לעזור לה. היא תנקר אותי בעיניה הינשופיות ובחושיה המדויקים תרגיש דבר מה, אך לא תשאל. מאז שאני יוצאת למדבר היא בוחנת את נעלי, וכשאני שבה היא אינה מישירה אלי מבט, את הנעלים היא מחפשת. פניה הקשים התקשו עוד יותר מאז היעלמותו של אחי. כל לילה היא מתפללת בחצר בעמידה מביטה לעבר שער הכניסה לישוב, ממתינה, אני רואה אותה מחלון חדרי. לפעמים היא מקיפה את הבית בצעדים מדודים, חמש פעמים לצד אחד וחמש פעמים לצד שני. לילה אחד יצאתי אליה כי היא נראתה אבודה בעמידתה ובתפילותיה. היא לא הביטה בי רק אמרה בשקט "לכי ". למחרת בבוקר שאלתי אותה מה פשר ההקפות והיא החלה צוחקת צחוק מר , אמרה "כל יום אני מקיפה פחות ופחות . את לא מבינה דבר".

הנה ג'מילה אני מונה את סכנות המדבר בצאתי אליך בלילה בשעת העוצר, בדידות, בושה, חרפה, חיותו טרף , שודדים, עקרבים ונחשים  ובכל זאת אצא.