מאמר:

שיר ומשורר: יחסי כוחות/ ד"ר אביבית לוי קאפח

על "הנפלא מגשת" של אסתר ח"ג ויתקון (חג"א, 2015)

שיר שפותח קובץ שירה תמיד זוכה להתבוננות מיוחדת מצדי, ולרוב בצדק. הוא עשוי לרמז על רוח הספר, להכריז על כוונות המשורר או להוות נקודת מוצא הגותית, רגשית או פואטית שלו. בספרה של המשוררת אסתר ויתקון, "הנפלא מגשת", נכבשתי באופן עז על-ידי השיר הפותח "השיר צלע על ירכו". נדמה לי, כי גם אם היה מופיע במיקום אקראי כלשהו בספר היה צד את לבי ומבקש את התייחסותי, אולם משנבחר לפתוח את הספר, הרי שהדבר חייב אותי להידרש אליו שבעתיים.

אפתח את הדיון בו בציטוט של השיר הקצר הזה במלואו:

"מעבר לנהר יצא לקראתי / אדמוני שעיר ויפה עיניים / הנהר שצף מילים קשות / נאבקנו עד עלות השחר / והשיר צלע על ירכו – / אדמוני ויפה עיניים" (הנפלא מגשת, עמ' 3).

תשתית התוכן של השיר היא הסיפור המקראי על יעקב אבינו השב ארצה עם נשיו, ילדיו ורכושו, וכאשר הוא עובר במעבר יבוק את נהר הירדן לארץ ישראל הוא מעביר קודם את כל אשר לו, ואחר-כך מסופר "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר; וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית, לב, כה-כו). מאבקו של יעקב מסתיים בפגיעה, אולי נכות לצמיתות, שנשארת בעלת משמעות וחיוב לצאצאיו, כמסופר: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (שם, לג). עם זאת, בה בעת הסתיים המאבק גם בברכה: "לא עוד יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל" (שם, כט).

הביטויים בשיר: "מעבר לנהר", "נאבקנו עד עלות השחר", "צלע על ירכו", מקשרים ישירות לסיפור מקראי זה, ובנוסף האזכור של "אדמוני שעיר" גם הוא תורם להקשר זה משום שהוא מזכיר את דמותו של עשו, אחי יעקב, עליו נאמר: "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער" (בראשית, כה, כה), שהאירוע המקראי התרחש בדיוק לפני הפגישה מחודשת בינו לבין יעקב, החושש מפניו ומפני כעסו. יתר על כן, המדרש מקשר בין האיש שעמו נאבק יעקב לבין שרו של עשו, ומחזק עוד יותר את ההקשר של תשתית סיפור זה לשיר שלפנינו. כמו בסיפור המקראי כך גם בשיר, סיום המאבק בפגיעה ובצליעה מצד אחד, אבל גם בתוצאה חיובית – השיר עצמו, שהחיוביות שבו מתחזקת על-ידי הסיום במילים "יפה עיניים". עד כאן הדמיון לתשתית המקראית.

המשוררת עושה שימוש מקורי ומרתק בתשתית זו מתוך חירות למזג ולהפוך, ללוש את תוכן הסיפור ליצירת תוכן חדש. אציין מספר שינויים בולטים מהסיפור המקראי. שינוי ראשון הוא שהדמות עמה מתרחש המאבק יוצאת דווקא "מעבר לנהר". פרט זה לא צוין בסיפור המקראי ויש בו חידוש האומר דרשני. שינוי נוסף הוא בביטוי "אדמוני שעיר ויפה עיניים", שבו יש התכה של הצירוף "אדמוני שעיר" שמתאים לדמותו של עשו, כאמור לעיל, עם הביטוי "אדמוני עם ויפה עיניים", שנאמר על דוד המלך בעת משיחתו (שמואל א, טז, יב). יתרה מזו, כשהשיר מסתיים מופיע שוב הביטוי "אדמוני ויפה עיניים", אולם הפעם ללא ציון במילה "שעיר"; נשמט מאפיינו של עשו ונותר הביטוי המקשר לדמותו של דוד המלך בלבד. שינוי בולט נוסף הוא בזהות הצולע, שהוא השיר במקום דמותו של יעקב בסיפור המקראי. אין ספק כי המשוררת משתמשת בשינויים אלה במכוון. שינויים אלה מציבים מספר שאלות סביב המאבק המתואר בשיר. הם יוצרים בקורא סקרנות, מאתגרים למחשבה ומאפשרים הפלגה למחוזות הסימבוליקה.

השאלה הראשונה שיש לנסות לפענח היא מי דמות האדמוני אתה נאבקת דמות הדובר בשיר. מן החילופים והשינויים מן המקור המקראי מתברר שהשיר אינו מדבר לא על דמותו של עשו ואפילו לא של שרו של עשו, ומצד שני וודאי לא מדובר בדמותו של דוד שכלל אינה שייכת לסיפור המקראי שתואר. עם זאת, ברור שכל תשובה שניתן תהיה חייבת להתייחס הן לדמותו של עשו והן לדמותו של דוד המלך לאור הארמזים המקראיים הברורים לשניהם גם יחד.

גם השינוי הראשון שציינתי, ההתייחסות לנהר, גם אם הוא קטן לכאורה, הוא משמעותי, בעיני. הנהר בשיר הוא מקור המילים הקשות, ועל-כן הוא כבר מכוון לפרשנות שלא קיימת במקור המקראי. השיר מציע כי המאבק הוא תוצאה של קיום מכשול מפריד קודם שמייצר באופן טבעי, ואולי לא מכוון, את המילים הקשות. יתרה מזו, כשהדמות האדמונית יוצאת לקראת הדובר בשיר, לרגע נדמה שאולי פניה לשלום, בשל הביטוי "יפה עיניים" שמרכך את הדמות, אולם מיד לאחר מכן, מתברר שלא כן הוא. המאבק מתחיל וסיבתו טעונה בירור אף היא.

הבירור העקרוני, אולי החשוב ביותר, חייב להתייחס להיפוך מהמתרחש בסיפור המקראי בנוגע לזהות הצולע. בסיפור המקראי יעקב, שנראה בראייה ראשונית מקביל לדובר בשיר, הוא הצולע בסיומו של המאבק. לעומת זאת, בשירה של אסתר ויתקון נוצרת דמות חדשה, השיר, והצליעה מיוחסת אליו, לשיר, לדמות החדשה שנוצרה בהינף מילה בודדת, ובעטיה המאבק כולו מקבל בהכרח תפנית פרשנית. כאן אנו מקבלים מן המשוררת הצעה גלויה לדרך שבה עלינו לפענח את השיר ולענות על השאלות שהעלינו.

באזכור מילה יחידה זו, השיר, שלא קיים ולא רלוונטי לתשתית המקראית, המשוררת מציעה לתת משמעות לסימבוליקה שלה בהקשר הארס-פואטי. מכיוון שלקראת סיום היא מזהה את דמות הצולע עם השיר עצמו, הרי שרטרואקטיבית אנו מפרשים את המאבק כולו כזה המתלווה לתהליך יצירת השיר. היצירה מפגישה בין סמלי יצרו של עשו ורוח המלכות של דוד, כשהמשוררת רומזת לקשר הטבעי ביניהם: האדום, צבע היצרים העזים, והתחושות העמוקות, ומצביעה על אלה כמקורה של היצירה. עם זאת, היא מדגישה, כי היצירה באה לקראתה, כלומר, מתחילה מתחושה פנימית עזה שאינה תלויה ברצונה המודע. תהליך היצירה עצמו כולל מאבק בין החלק המודע, המולך באישיות המשוררת, מכוון את דרכה וגם מבקר אותה, לבין אותו חלק יצרי שמוליד ומניע את היצירה קדימה. המאבק הוא תוצאה בלתי נמנעת של נטיות שונות: החלק היצירתי שרוצה להתפרץ ולהתבטא משוחרר ממגבלות, ואילו החלק המודע שמבקר ומגביל אותו ומותיר בו חותם של צליעה. כללי האסתטיקה הפואטית מגבילים את היצירה והם שקובעים סגנון, בין אם מדובר בסגנון התקופה ובין שמדובר בחותמו האישי של היוצר. המאבק מותיר חותם בדמותו של השיר, אבל גם במשורר, כי בלבול הדמויות למעשה מעיד כי, לפי המשוררת, אין הפרדה ברורה בין היוצר והיצירה.

בעיני, שיר זה מהווה מניפסט של עמדה פואטית של אסתר ויתקון, שמבחינתה כבלי הסגנון הם אות לנכות מסוימת, והיא, אולי, מעדיפה את השירה כנתינתה הראשונית, הקרובה למקור החושני הקמאי שלה. אכן, סגנונה לכל אורך הספר נאמן למניפסט שהוצהר בתחילתו, והיא מצטיינת בקו חושני עקבי בולט מעל לכל סממן אחר, בתוכן, במצלול או בצורה. באופן זה, היא סוחפת, מערבת את הקורא בשיריה, יוצרת בו הזדהות, משכנעת באמיתותה ומרגשת.