סיפור:
אשמה/ צביקה ניר

"הלך הרגש, הה?"

ומיד התחרט. כמה שאתה מעצבן, שמע את קולה הנרגז. לא הייתה מסוגלת שלא לנצל הזדמנות לגעור בו ובפרט כאשר נימה של עוקצנות התגנבה להערותיו שנשמעו תפלות באוזניה. רק צרות תביא עלינו, אתה עם הארסיות שלך.

הרס"ר התעלם ממנו. רכן מתחת להגה המכונית וכיוון ביד רועדת את פין המפתח לנקב ההתנעה. "לקחו את הטויוטה והשאירו במגרש את הסקודה", רטן מתחת לשפמו המאפיר, "הייתי צריך לנחש", נקש באצבע מיובלת על מצחו, " יכלו להודיע לי, הזונות האלה מהרכב....רק תן להם הזדמנות...וידפקו אותך ".

"אמרתי לך, תן לי לנהוג".

הרס"ר הסיט ראשו ותקע בו מבט אלכסוני זועם שכיווץ את גופו הארוך לתוך המושב. הסקודה הפתיעה בפרץ של גניחות, שיעול מקוטע שהתחלף במהרה לטרטור יציב שהכריז על מוכנותה לנסיעה.

"חזר הרגש....", הפליט הרס"ר. הזדקף, ייצב גופו, התרווח על המושב, יישר שפמו מול הראי וחגר את חגורת הבטיחות. אהרון החרה אחריו בחופזה.

הסקודה זינקה ממקום חנייתה והשאירה אחריה שובל כחלחל.

שבת, השכם בבוקר. לסימה לא הייתה ברירה אלא להעביר את התינוקת המייבבת למיטה הזוגית ולהשכיב אותה בשקע החמים שהותיר אחריו במזרון הישן. הקטנה כבר הייתה ערה כשזינק אל הטלפון המצלצל בפינת האוכל הצרה. מזווית עינו הבחין בעיניים מייחלות עוקבות אחר תנועותיו. יללת אכזבה פרצה מפיה למראה תנועותיו הבהולות אחר המדים שהושלכו באי סדר על אחת מכורסאות הסלון. הייתי צריך לכבס את החולצה אתמול בערב, כעס על עצמו כשנתקל מבטו בכתם האפור באזור בית השחי. ריח חמצמץ של זיעה קבועה נדף ממנה.

"כל השבוע לא יוצא לי לראות טלביזיה, למי יש כוח? אני חוזר מאוחר... כמו מת, בקושי טועם משהו, מציץ על הקטנה שישנה מזמן בלול....וטראח למיטה".

הרס"ר הנהן בראשו.

"אבל בשבת...אני...אני...יוצא מן המיטה בשקט ומוציא אותה מהלול. נכנס איתה לסלון, ככה עם הפיג'אמה, מתיישב על הכורסא מול הטלביזיה ולוחץ על השלט. את הקטנה אני משכיב על הגוף שלי, הראש שלה על הלב שלי וביחד אנחנו מסתכלים בטלביזיה. הגה היא לא משמיעה, הממזרה הקטנה, אפילו לא ציוץ. כאילו יודעת שסימה עייפה ממנה וצריך לעזוב אותה לבד במיטה. איזה ראש יש לקטנים האלה...משהו, משהו".

 הרס"ר משך בכתפיו ואימץ ידיו על ההגה. הסקודה החליקה על פני רחובות העיר שהיו דלילים מרכבים בשעת בוקר מוקדמת זו של שבת.

"הכי אנחנו אוהבים לראות את ערוץ היורוספורט.  סקי אלפיני. זה מה שכתוב למטה בעברית. מה אני יגיד לך? לא מבין אנגלית....לא יודע לקרוא את השמות....רק מציץ בשעון שמודד את הזמן של הגלישה. איזה יופי", התרכך קולו של אהרון, "הרים גבוהים לבנים מסביב, שלג אמיתי, לבן, לבן מסנוור, אתה יודע, בחיים לא ראיתי שלג ממש, עצים גבוהים ירוקים, אורנים אני חושב, מנצנצים בשמש כאילו שברו עליהם זכוכיות, קהל עצום, אנשים לבושים עבה, מנפנפים בדגלים צבעוניים, אולי של מדינות....לא יודע....אני מסוגל לנשום בסלון הסגור שלנו את האוויר הקר מתוך הטלביזיה", משח באפו בהנאה והתפלל בליבו שריח חולצתו אינו מגיע לאפו של הרס"ר, "והגולשים....עטופים בבגדים צבעוניים, מכוסים עד הראש....מזנקים מראש ההר, דוהרים במהירות מטורפת בירידה הלבנה בין דגלים קטנים ומוטות משונים, מתפתלים על המסלול, קופצים מעל עליות, כמו ציפורים....כל אחד מתחרה לבד עם עצמו....לבד על המסלול....הוא ואלוהים שלו על השלג החלק....ואולי גם קרח....משגע, ממש משגע...אתה שומע"?

הרס"ר הסיט ראשו לעברו וסימן שאלה גדול נפרש על פניו. מה יש לו בעיניים? חשב אהרון בדאגה. כחול קר, מקפיא.  כמו עיניו של  קרפיון גוסס לפני מכת המחץ במערוך על ראשו.

"לפעמים....גולש אחד מסתבך עם המהירות....נופל....מתגלגל... כמו כדור על השלג, בירידה. ואז, וואי וואי, הוא אבוד, בלי שליטה....לא ראית דבר כזה בחיים....חופר את כל המסלול כמו מחרשה....משאיר אחריו פס עמוק על השלג....עד שהוא נתקע ברשת ביטחון. לפני שבוע, בשידור ישיר, ממש מול העיניים שלנו, התפרק אחד, אני חושב מאוסטריה לפי הסימן, ראיתי איך הרגליים שלו....כל רגל לכיוון אחר....היו צריכים להזעיק הליקופטר – אמבולנס, אני חושב. הרימו אותו שני מחלצים על כבל שהשתלשל מההליקופטר וככה, תלוי באוויר, משכו אותו אליהם....איזו תמונה....כל השבוע רצה מול העיניים שלי".

הסקודה האטה, ירדה לשולי הכביש ונעצרה. "כאן נחכה", פלט הרס"ר באדישות, "אתה תצפה לישר ולימין ואני לישר ולשמאל....כשנראה אותם עוברים....נודיע למוקד. תישאר עם החגורה" הרים קולו כשהבחין בידו של אהרון שנשלחה אל אבזם חגורת הבטיחות.

"טוב, טוב, אל תכעס. מספיק היה לי אתמול בערב. כל הערב עשתה לי את המוות. כל ערב שבת, במקום אווירה חמה של בית, נרות, חלות, קידוש, אני חוטף מקלחות קרות.  אתמול זה היה בגלל הפריג'ידר. היא גילתה בתוכו חלודה על המדפים וחטפה קריזה. כ – ו – ל - ו חלודה, ביג דיל. מה זה קריזה? היית צריך לשמוע את הצעקות שלה. נמאס לי שהכל אצלנו יד שנייה, צרחה, תסתכל מסביב, הרהיטים, הטלביזיה, התמונות על הקיר, התנור, הכל, הכל, יד שנייה ואפילו יד שלישית, שימוש חוזר, עודפים, נדבות, כמו אצל קבצנים. אתה בעצמך יד שנייה, ירדה עלי כשראתה שאני לא מגיב. תאמין לי, אם לא הייתי שוטר, ולא סתם שוטר, שוטר סיור, הייתי מפרק לה את הצורה.....", התלהט והניף את זרועו באוויר בתנועה מאיימת.

הרס"ר קימט את מצחו. נדמה היה לאהרון שידו נרעדה על ההגה.

"מה אני יכול לעשות"? התנצלות כאובה נשמעה בקולו, "תגיד....תגיד....עם ארבעת אלפים שקל ביד? משכנתא, תינוקת, מים, חשמל, ארנונה, צריך גם קצת לאכול, לא? איך אתה הסתדרת"?

הרס"ר לא התיק מבטו מהכביש. "לא הסתדרתי".

בטנו של אהרון התכווצה בעצבנות. הכביש שלימינו הפך למסלול של קרח. האם הגולש המסכן היה באמת מאוסטריה? מאיפה בא לו הרעיון הזה? שוב רצה להשתחצן בפני זרים. כאילו משנה לרס"ר מאיזו מדינה בא הגולש, התגנבה לאוזניו נזיפתה של סימה, תמיד תנסה להציג את עצמך יותר ממה שאתה שווה. אתה לא רואה שאתה עושה צחוק מעצמך? מה הוא אשם שנכנסה להיריון ונאלץ להתחתן? היה יכול לחכות עוד כמה שנים ולחסוך קצת כסף.

"התקבלה תלונה על סירחון נוראי בקומת קרקע בבניין מגורים באזור שלכם", נשמע קול לחוץ של צעירה בקשר, "אם אתם עוד בסביבה, תקפצו לבדוק".

"מה עם המשימה"?

"תעשה מה שאתה מבין, אין לי הבוקר מישהו אחר לשלוח למקום, כל הניידות במארבים". השוטרת גילתה חוסר סבלנות. קול נשימות מהוססות עלה ממכשיר הקשר ונקטע בטריקה.

הרס"ר היסס. גירד בעצבנות בפדחתו ופזל לעבר שכנו כמבקש אישור. אהרון תקע מבטו בכביש. זה לא הזמן להערה ארסית או לשחצנות. הודה בליבו לאלוהיו שלא עליו מוטלת ההחלטה. זה היתרון של מי שמביא הביתה ארבעת אלפים שקל, חשב בהקלה.

הרס"ר דרס בזעם את דוושת הדלק והסקודה זינקה ממקומה בנהמה פראית. "נעשה את זה מהר", רטן, "ונחזור. מישהו כנראה התפגר לפני כמה ימים והגוף הנרקב שלו מסריח את כל הסביבה. כבר נתקלתי במקרים כאלה".

אהרון התחלחל. מימיו לא ראה גוויה נרקבת. מעניין מה עלה בגורלו של הגולש האוסטרי? איזה אוסטרי, לגלג קול בראשו, תפסיק להשתחצן לעצמך. בטח שוכב באיזה בית חולים מפואר, מגובס בכל חלקי גופו. איש כזה לא מאבדים ככה סתם, לא מוותרים בקלות על אלופים של סקי אלפיני.

הסקודה נכנסה לרחוב המרכזי של שכונה עלובת מראה, פנתה לרחוב צדדי ונעצרה ליד בית מגורים ישן. נראה גרוע יותר מהבניין שלנו, חשב בהנאה. שני ילדים, כבני עשר, כהי עור, בעברית של ילדי עובדים זרים שהתנגנה בפיהם כמו שיר עם אפריקאי, מיהרו לקראתם וסיפרו בהתרגשות כי מהדירה האחורית שבקומת הקרקע נודף ריח נוראי. ההורים לא בבית (ואולי אחז בהם הפחד התגנבה מחשבה למוחו) והם החליטו לטלפן מאה ולהודיע למשטרה. חשוב לגלות אזרחות טובה אמרה המורה, הדגיש אחד מהם בפנים חמורי סבר. בדירה גר זקן,  אולי לא כל כך זקן, אבל יש לו זקן ארוך ושערות ארוכות והוא אוסף כספים ממכוניות שעוצרות ברמזורים. איש טוב, לא עושה בעיות. לפעמים הוא נותן להם קצת כסף לקנות סוכריות.

"מקבץ נדבות", מלמל  הרס"ר וליטף את קצות תלתליו הכהים.

"לא, לא", מחה הילד בנמרצות ומשך ראשו, "אוסף כספים. רק מטבעות, הרבה מטבעות בצנצנות".

צעדים ספורים לפני דלת הכניסה הלמה באפם הצחנה. "זה היה כאילו נחת עלינו ענן עצום של סירחון", תיאר באוזניה אהרון את ההלם שתקף אותו, "בחיים... בחיים.... לא הרגשתי ככה, חשבתי שעוד רגע אני מתעלף ומתמוטט על המדרכה, כמעט התעוורתי מהריח" וסימה נענעה בראשה בהנהון סתמי והמשיכה לגרור אותו, כשהקטנה המנומנמת בזרועותיו, בין שורות המקררים החדשים שניצבו כחומות לבנות מבהיקות בפאתי אולם המכירות שנפתח במיוחד במוצאי שבת למבצעי סוף עונה.

הרס"ר תמך בגבו. "תוציא מטפחת מהכיס", שאג לתוך אוזנו ושלף מכיסו ממחטה לבנה שנפרשה באוויר כמפת שולחן.

"מי משתמש במטפחות אף"? השתנק אהרון והידק קצות אצבעותיו על אפו במאמץ לחסום חדירת הריח.

הרס"ר משך מכיס חולצתו בקבוקון זעיר, הזליף מספר טיפות על הממחטה והושיט אותה לאהרון. "תמיד יש לי דוגמית בכיס, אני מבקש דוגמיות כאשר אני קונה אפטר שייב ב"המשביר" או ב"סופרפארם", אף פעם אי אפשר לדעת.... וחוץ מזה", ביקש להפיג את היסוסו של אהרון והצביע על שפמו, "הדבר הזה מסנן ריחות".

 הרס"ר התקרב לדלת הדירה כשאהרון משתרך בעקבותיו. להפתעתם גילו כי זו אינה נעולה. שני הנערים נשענו על הסקודה והשקיפו עליהם ממרחק.

על מיטה רעועה, מכורבלת בין שמיכות מטולאות ומכורסמות, נחה גווייתו הסרוחה של הדייר. שכוב על צידו, בגבו לדלת, דומה היה כי מת בשנתו. אהרון חש הקלה, אולי משום היחלשותה של השפעת הצחנה ואולי משום שלא נגלו לעיניו פניו של המת.

הרס"ר הביט סביבו וסקר את הדירה הקטנה בעיניים בוחנות. "אין סימנים של פריצה", ציין ביובש, "כפי שחשבתי, המסכן הזה נפטר לפני כמה ימים, כנראה באופן טבעי, זה קורה אצל הקבצנים האלה, אולי שתה יותר מדי אלכוהול או שכח לאכול, מי יודע"?

לפתע, כרע על ברכיו בסמוך למיטה, שלף את אקדחו מהנרתיק שבחגורת מכנסיו והחל להכות בקת החשופה על אריחי הרצפה שהשחירו מטינופת דביקה. אהרון עקב אחרי מעשיו בתדהמה.

"בינגו", שמע את הרס"ר קורא בסיפוק, "תביא....תביא....סכין מהמטבח", אותת בידו. אהרון  מיהר למטבחון וחילץ מתוך הכיור השבור וגדוש כלי אוכל מוכתמים, סכין ארוכה ומסר אותה בחשש לידו השלוחה של הרס"ר.

הרס"ר נעץ את להב הסכין פעמים מספר במרווחים המזוהמים שבין האריחים ולאחר משיכות אורך ורוחב קלות עקר ארבעה אריחים ממקומם. בבור קטן שנפער ברצפה התגלו לעיניהם עשרות מעטפות נייר חומות עבות, שחוטי גומי נכרכו סביבן, מסודרות זו בצד זו. הרס"ר נטל אחת מהן, הסיר ממנה את חוט הגומי ופתח אותה. שטרות אדמדמים של מאתיים שקלים הציצו מתוכה.

"תחזיר את הסכין למטבח, תוציא מעטפות....ותמלא כמה שתוכל בכיסים שלך", פקד הרס"ר בקול מתכתי, "אני יוצא להתקשר, להזמין אמבולנס ואת המז"פ....מהר....מהר", האיץ באהרון שלא מש ממקומו, "תזכור! לא ראינו כלום ולא נגענו בכלום! מטומטם שכמוך, אם לא אנחנו....אז יהיה מישהו אחר, הפאראמדיקים שיגיעו עם האמבולנס, השוטרים מהמז"פ, עובדי עירייה....עד שהם יגיעו אספיק למלא את הדו"ח", פנה ויצא את הדירה.

אהרון דידה אל המטבחון ואש בוערת בבטנו. הניח את הסכין בכיור, חזר אל הבור הקטן, התכופף ונעץ עיניו כמהופנט במעטפות. הסירחון נעלם מאפו. הקבצן כמו הסתיר פניו במתכוון ורק עורפו השעיר בצבץ מתוך גל השמיכות המחוררות. הגולש האוסטרי החליק נגד עיניו וניסה לבלום עצמו בתנועות ידיים ורגליים נואשות.

דלת הדירה נפתחה והרס"ר התייצב מאחוריו. "הסירחון הזה יכול לטשטש את המוח", לחש, "עוד כמה דקות תהיה כאן חגיגה גדולה, בוא", גחן לעבר הבור ומשך בחיפזון את כל המעטפות מתוכו. הניח אותן בצידי הבור ושיבץ באמנות את האריחים חזרה למקומם. בארשת פנים של שביעות רצון, משך מידיו של אהרון את הממחטה וצרר בה את המעטפות.

בחוץ התקהלו סקרנים רבים. ניידת משטרה מושכת מעצם טיבה תשומת לב רבה בשכונה מעין זו. אהרון תר בעיניו אחר שני הנערים אך הללו נעלמו בתוך ההמון או אולי אכן טושטש מוחו, חשב, ואין הוא מזהה אותם בקרב עשרות כהי העור שהתקבצו מסביב. הרס"ר השליך את הממחטה ובה המעטפות על המושב האחורי ויצא לקדם את פני האמבולנס שהצהיר על בואו בצפירה מחרישת אוזניים. בעקבותיו הגיעה ניידת נוספת ושוטריה החליפו דברים עם הרס"ר.

"זהו", שפשף הרס"ר כפות ידיו זו בזו ורמז לאהרון להיכנס לסקודה, "אין לנו יותר מה לעשות כאן. אני אעביר את הדו"ח ליומנאי התחנה".

"המפונקים האלה מהמז"פ, באו בטויוטה, לא שמת לב"? התמרמר הרס"ר כששוב התקשה להתניע את הסקודה.

אהרון שתק. גופו יקד והצטנן חליפות כאילו אחזה בו הקדחת. "המשימה הסתיימה, הודיעו לי, אני אקח אותך הביתה ואחזיר את הסקודה לבד", ניסה הרס"ר לעודד את רוחו וטפח בכף יד כבדה על ברכו. שעת צהריים קרבה ואהרון תמה אם סימה הכינה ארוחת צהרים לשבת או תגיש משאריות ארוחת הערב של אתמול. "כוון אותי", פקד הרס"ר ואהרון סימן את דרכו בתנועות ידיים רפויות. פטיש הלם בצידי ראשו בקצב מהיר. לשונו יבשה. חולצתו נדבקה לגבו והדיפה גלים של ריח זיעה טרייה. כל שביקש הוא לעצום את עיניו ולחלום על סקי אלפיני.

הסקודה נעצרה בקרבת בניין מגוריו. השניים יצאו מתוך הרכב מבלי שמנועו כובה וטרטורו נשמע באוזני אהרון כנעירה חמורית פרועה. הרס"ר פתח את הדלת האחורית ומשך החוצה את הממחטה העמוסה. קשר אותה היטב והידק את קצותיה שלא יבצבץ מתוכה ולו רמז זעיר למעטפה והשליך את הצרור לידיו של אהרון.

"קח", הרעים קולו, "תקנה לה פריג'ידר חדש. אל תשלם הכל במזומן....תן רק מקדמה...היתר בתשלומים....אם יישאר כסף תסתיר אותו ותיתן לה כל פעם קצת ביד, שתהיה מבסוטה".

הרס"ר חזר והתיישב במושב הנהג. אהרון נתקע במקומו כאילו מוסמרו כפות רגליו לקרקע. ראשו נטה לאחור ועיניו הריקות בהו בנקודה גבוהה מעל ראשי הבניינים הסמוכים, הרחק אל פסגה מושלגת עליה ערך הגולש האוסטרי את הכנותיו האחרונות לגלישה. האם הייתה לו הרגשה מוקדמת שיתרסק?

 שמשת חלון הדלת הקדמית הורדה. נדמה היה לאהרון כי בדל חיוך מבצבץ מתחת לשפמו של הרס"ר. העיניים שלו חומות, נדהם לראות, מאיפה נכנס לי הכחול הזה לראש?

"הלך הרגש....הה"? סינן הרס"ר מבין שיניו והסקודה הסתערה קדימה בשאגה. האמת, חשב אהרון בעוד עיניו עוקבות אחרי שובל העשן הכחלחל, מגיעה לו טויוטה. הידק את הצרור מתחת לבית שחיו, עקר את רגליו ופנה בלאות אל הכניסה.