סיפור:
אבק/אורה עשהאל
היום, כמו אתמול ושלשום, הגפתי את התריסים, הרשתות והחלונות. אני אוהבת אור ואוויר בבית, אבל ענן האבק העוטף אותנו כבר היום השלישי, לא מרפה ויחד איתו החום הכבד החודר פנימה, אל תוך החדרים. אורחים לא קרואים ומפריעים, מלווים בגרגירים של חול, הנראים בעין ויוצרים משטחים אחידים, רכים, שנהביים, על הרהיטים, ועוטפים כל חפץ שאינו סגור ומוגן בארונות.
ענן האבק הזה, הרובץ על ישראל ושכנותיה, לראשונה, מזכיר לי אמירות ומעשים מהעבר, שהרי נושא האבק היה מאז ומתמיד ברום עולמן של עקרות הבית במחוזותינו, שכבר אינן דרות באהלים ובצריפים ולרשותן מזנונים, ספות ושולחנות, נברשות ושטיחים וכלי תצוגה נאים המצטרפים לקישוט בתיהן ואמורים להשרות מיפים על פינות הבית והנאת הדיירים והאורחים.
גיסתי, זיכרונה לברכה, הייתה ממש מומחית בנושא האבק. היא נהגה להשיח בצבעיו ולציין מתי צבעו אדמדם ובאלו ימים הוא דווקא צהבהב או חום. קשה לי להבין כיצד ידעה זאת מבלי להיות מצוידת בזכוכית מגדלת, בינוקולר או מיקרוסקופ. הניקיון היווה אצלה מטלה, מטרה, אידיאל, חובה, הנאה, וכל אלו חברו יחד בעשייה יום יומית. מעולם לא ראיתי אצלה גרגר אבק, לא כל שכן שכבת אבק. במחשבה נוספת נראה לי שהיא התבוננה בגגות מכוניות ומשטחים אחרים הנוחים לנחיתת האויב הנורא הזה, וכך למדה על צבעיו. היא נהגה להצטייד במטאטאים ומברשות, מטליות, קערות, דליים ותכשירי הברקה, ולחדור לכל פינותיו הנסתרות של ביתה שזרח תמיד בניקיונו המופתי המבריק.
לעומת גיסתי, שניהלה אורח חיים בורגני למופת, גם אחת מחברות גרעין הנח"ל של בעלי, שנשארה להתגורר בקיבוץ אליו הגיעו החברים, קשורה לסיפור האבק. כפי שאתם מתחילים להבחין, גיבור זה אינו מבחין בין עקרות בית עירוניות וחברות קיבוץ. חברה זו, מיד לאחר טקס חופתה, הכינה את הציוד המתאים, וביקשה מבעלה הטרי, לסייע לה לנקות את האבק בחדרם הצנוע בקיבוץ. היא השתוקקה לחגוג במיטת כלולות באווירה צלולה ומשיבת נפש. לכן היא אמרה לו "קח סמרטוט ותנקה את האבק" והוא ענה לה: "מה אכפת לך אם האבק מלוכלך?". מסיפור אמת זה, הרי ברור כבר לכולנו שמאז ועד היום, אפילו שהיא כבר אלמנה, ממשיכה חברתנו רוֹחצ'ו לאבֵּק את כלי הבית שלה בקיבוץ בקפדנות יתרה, כפי שנהגה לעשות כבר בשעות שלאחר חופתה.
לחמותי, הייתה דרך קלה לבדיקת שקדנותי בהחזקת משק הבית. היא נהגה, מיד בכניסתה לביתנו, להעביר אצבע על המזנון, שולחן האוכל והכורסאות. אם נתקלה חס וחלילה בפירור אבק, מיד עטתה עליו כמוצאת שלל רב, אחזה בזנבו והגישה אותו לי בשמחה, כשהוא נח בשלווה שמימית, על כרית האצבע הרכה, הלבנה, שבידה הימנית.
סבתי, שהייתה זקוקה למשקפי קריאה, נהגה לחזק את בטחונה וסמכותה באמצעות הערות מחכימות על החזקת משק ביתי. כאשר באה לביקור נהגה למלמל: " נו ממלה, מתי ניגבת אבק בפעם האחרונה? מרגישים שיש לך בחינות בקרוב, אבל לא נורא, אחרי הבחינות יהיה לך זמן לנקות את האבק".
אמי לעומת זאת, הייתה תמיד מעשית. מיד לאחר כניסתה מבעד לדלת, פנתה לארון המטאטאים – ממש כוך העשוי לדבר, הצטיידה בכלי הניקוי, הוציאה מארנקה מטפחת ראש ססגונית ופתחה במלאכה כשהיא מצחצחת את רהיטי וכליי.
מה הפלא שלאחר כל אלה למדתי שעדיף לוותר על שעה אחת של שינה לפני שנת הלילה, לכוון את השעון המעורר שיצלצל שעה אחת יותר מוקדם, ולהרוויח לפחות שעתיים ביממה למירוק הבית. בנוסף לכך דאגתי לפנות יום בשבוע לניקיון יסודי, החזקתי עוזרת קבועה, והקפדתי על הסדר והניקיון כרס"ר במסדר טירונים, לאורך רוב ימי .
אני רואה עכשיו את תוצאות המשטר הקפדני בהתנהגות צאצאיי. הבנים, אחוזי חרדה לבריאות הנפשית של נשותיהם, ומתוך הרגלם לבית נוצץ ומבריק, הם 'עקר בית' למופת. כששניים עובדים הרי ברור שיש להקל על האישה, זו שנושאת עוברים ברחמה, שמניקה ומגדלת ויש לה תפקידים רבים נוספים. בנותיי, חולות ניקיון באופן כפייתי. היות ונולדו להן בנים בלבד, הרי עיקר העול מוטל עליהן, ועדין הן נעזרות במנקים ובבני הבית לשמירה על המראית הנוצצת, המסורתית, שהסבתות האהובות הקפידו להשריש בהן מילדותן. הן מפליגות למחוזות הדמיון וחולמות על כלות שחונכו לנקות, לבשל ולאפות, ברוח הסבתות במשפחתנו.
עכשיו, כשכול מדינתנו הקטנה וגם השכנים במצרים, סוריה וירדן, שקועים בענן האבק, המצטייר כל כך יפה בתמונות הלוויין ובכל תוצאת הֵבזק מצלמה בסביבה הקרובה, יש לנו אפשרות להבנה הדדית. גם בתוך המדינה עצמה, וגם עם השכנים, נוצר נושא משותף לשיחה ולדיון. אבק עשוי לקרב לבבות רחוקים ולגרום לאחדות, שקודם לכן קשה היה לחשוב עליה.
הנה לדוגמה זוג השכנים הצמוד אלינו. קשה לנו אתם וגם להם קשה אתנו. אנחנו אוהבים עצים והשכן שונא אותם. אנחנו מגדלים והוא חותך. מספיק שבדל ענף יעז לעבור את הגבול האווירי שבין שתי החצרות, מיד יצטייד הלה במספריים הגדולים ויחתוך את הענף החצוף, ינופף בו מולי ומול בעלי כשאשד מלים קשות נוטף משפתיו הבשרניות. אשתו מקימה קול זוועות אם לא מתאמים אתה את מועד שריפת חֲרולי הקיץ וגרוף החצר. עשן ואבק טורדים את מנוחתה ולכן היא שומרת על שפתיים הדוקות ומסתגרת בביתה לצורך פולחן הניקיון.
השבוע, בבוקר יום שלישי, כאשר התעוררנו, בחלונות פתוחים, לבית טובל באדרת אבק וחול, יצא בעלי החוצה להבין את פשר המהומה. השכנה כמעט התנפלה לזרועותיו סופקת כפיים ומספרת בדמעות, כיצד הבריקה את ביתה עד חצות, לקראת ראש השנה הקרב ובא, והלכה לישון עם חלונות פתוחים על מנת לאווררו באוויר הצח כשכביסתה, כולל מפות החג, תלויה ליבוש. "אמאלה" קראה בקול בוכים, "מחר יום שוק, ואחר כך השבת וביום ראשון ערב החג. מתי אספיק את הניקיון? " בעלי ריחם עליה והקשיב לה בפנים נפולות. מאותו רגע חל שינוי. אני שמה לב לקירוב לבבות בינו לבין שכניי אלו.
עכשיו, כשהחזאים מבטיחים שאולי בשבת נראה את אור השמש, ושאולי והלוואי שבראש השנה עצמו, שיחול בימים שני ושלישי, יפוג ענן החול כליל, נולד אצלי רעיון. אני מציעה שכל עקרות הבית תעשינה יד אחת. שתהייה הסכמה כללית האומרת שכל עוד גרגירי החול אינם בתוך המצעים, הצלחות והסירים, ניתן לשמוח ולאחל שנה טובה וברוכה. לא נבריק הפעם חלונות, שהרי צרת הכלל הנה חצי נחמה.
