סיפור:
תפוחים ירוקים/ אביגייל הורוביץ

הגשם סופסוף הואיל לרדת. מאתמול חיכינו לו. תוכניות על גבי תוכניות ליום גשום. תקוות על גבי תקוות. משאלות. כל מה שגשם יכול לשטוף. כשקמנו בבוקר והשמש זרחה, נטמן זרע של אכזבה שנבט במהלך היום.

מצד שני, אולי טמנו את הזרע כבר בקיץ. בהיסח הדעת.

זכורה לי נסיעה באחר צהריים אחד. בין מקום אחד לשני, בין שיר אחד לאחר שמתנגן ברקע. בין נסיון לתכנן את שארית היום לבין ציפיה לשקט של סופו - אכלתי תפוח. באותו רגע התרחשו  מספר  דברים. ראשון, הבנתי שאין לי אפשרות להגיע לכל המקומות בזמן. שני, נזכרתי, שפעם בדיוק בשעה הזו שרנו כל יום its twilight time וחיכינו לשמוע and in the end - the love you take is equal to love you make  .כדי לדעת שהגיע זמן לארוחת ערב.

שלישי, סיימתי את התפוח והתלבטתי לגבי האמצע עם הגרעינים. נזכרתי שפעם סיפרו לי שהגרעינים מרירים כי יש בהם ציאניד, לכן לאכול את כל התפוח שלא יישאר ממנו שום זכר היה מעשה של גבורה. אז התלבטתי אם לאכול את כולו או להעז ולזרוק מהחלון. ובגלל שידעתי שממילא אני מאחרת, והשקט יגיע רק מאוחר כי הימים בקיץ ארוכים ונחה עליי רוח הנסיעה וההבטחה שבחלון פתוח, וגבורה אצל גדולים יכולה להיות אחרת, כך בלי להתעכב, העפתי את שאריות התפוח מהחלון. סגרתי אותו מיד, חזרתי למזגן, עשיתי כאילו לא קרה כאן כלום למקרה שמישהו ראה.

יתכן שכך, כבר אז, התגלגלו זרעים לאדמה. בדרך בין שני מקומות.

הגשם שאיחר, לא שטף את האתמול. מילים שנאמרו, צלחו את כל הלילה. מעשה האהבה לא היה אלא פורקן, והשינה כבדה אך לא מרווה. ללא אפרוריות העננים, לא צריך שום פילטר להגביר את הניגוד בין אור וצל.

עכשיו, בלילה, מאוחר מדי, אני שומעת גשם. אולי עשיתי נכון אז במכונית, בקיץ. קראנו בעיתון על ילדים בדואים שאכלו הרבה גרעיני משמש ומתו. אז הקפדנו כשעשינו מהם משרוקיות, לא לאכול את הבפנים. החיך הוא נוח, לכל טעם מתרגלים.

 עכשיו תהיתי כמה תפוחים צריכה אישה לאכול עד תום.