סיפור:
הגירוש הגדול מצפון תל אביב / דניאל חקלאי
אחרי שגורש מצפון תל אביב וגבעתיים בעוון אי יכולת לעמוד במחירי הדיור המצחינים-הוא נהג ברכבו הדי מטונף בשכון המזרח ( הוא רק ידע שנולד ומת שם זמר דגול וכואב) וחיפש את הגן שעליו המליצה הרוסייה הזו מראשון לציון שעובדת עם אשתו. אשתו לא הפסיקה למלמל עד כמה כעורים הבניינים בשיכון המזרח וזה הטריף אותו והעכיר את נפשו עוד יותר.
הבטן כאבה לו והוא התעצבן על עצמו בגלל שלא נכנס לשירותים בבית (כי הוא מיהר לצאת אחרי שסידר את כל החדרים בעצבנות במשך שעה וחצי בעקבות הברדק הבלתי נסבל שהותירו שני ילדיו ואשתו שכמעט הוציאו אותו מדעתו) והסיע את המשפחה ברכב בשכון המזרח. ובנו הקטן שב והוציאו מדעתו. והוא ספר ומצא שצעק עליו כבר שלוש פעמים ביומיים ועל בנו הבכור צרח פעם אחת (ונזכר שהוא נשבע לעצמו שלא יצעק לעולם על ילדיו עוד לפני שהם באו לעולם). והם פספסו את החנייה ונסעו סחור סחור בשיכוני מזרח ראשון לציון הכעורים והוא הזיע עוד יותר ולא מצא את הטלפון הנייד שנפל מתחת לכיסא שליד כיסא הנהג. ושוב ושוב ראו דוסים בחולצות לבנות ובנעליים מהודרות ובכיפות סרוגות ובכיפות לבנות ובשמלות מהודרות. והמטפחות על ראשי הנשים עצבנו אותו ובטנו כאבה עוד יותר ומועקה גדולה צנחה עליו ואמר לאשתו שזהו מקום של דוסים בלבד. ושהם לא כמוהם.
ובסוף הוא מצא חנייה ברחוב זנוח ומלוכלך ואשתו שבה וטענה שהבתים מכוערים וזה הרתיח אותו. ואז יצאו מהרכב ובנו הקטן בכה והיה עייף ודרש ממנו שייקח אותו בידיו והוא עשה כן וגבו כאב ועיניו מלאו טיפות זיעה שנשרו ממצחו.
ואז הם התקרבו לחבורת הדוסים שעמדו בחצי גורן סביב מזרקה יפה באמת וערכו תפילת תשליך בכוונה גדולה ובריכוז. ופכפוך המים היה מרגיע והוא הביט בדוסים בהשתאות ובתחושת קרבה שלא זכר שקיימת בו עוד והאיש עם הכרס הגדולה שסבב בין המתפללים הוליד בקרבו רצון לחבק או להניח יד על הכתף או לפחות ללחוץ יד לאחד הגברים המתפללים .
הוא נכנס בשמחה לגינה היפה והמטופחת והביט בפליאה בשמה: ״גן העברית״. ולבו התרונן כאשר הסביר לבנו הבכור והאהוב על מנהג התשליך וכשהראה לו כיצד ניתן לקרוא שם של כל צמח ושל כל פרח בגן היפה שהיו בו שלטים גדולים שהדגישו את קסמה של השפה העברית. והוא הלך בשביל הנאה כשכפו המיוזעת בכפו של בנו הפעוט והצביע לעבר המדשאה היפה ולעבר המתקנים הנאים ומרחיבי הלב שכללו נדנדות נעימות ובטוחות שבאחת מהם התנדנד בנו הפעוט בשמחה פשוטה ואמיתית ועמוקה וחיוכו המופלא אינו מש מפניו היפות.
ובנו הבכור סייר עם אשתו היפה לצד הצמחים והם קראו בשם לכל צמח ולאחר מכן הגיע הבן הבכור בריצה וחיבק אותו והתנדנד לצד בנו הפעוט ולצד ילדים אתיופים ורוסים וחובשי כיפה וגלויי ראש שגם עלו על המגלשות ורצו בדשא ונכנסו למזרקות המענגות שפרצו מהרצפה ממש בסמוך להם.
והוא שיחק עם בנו הבכור בבעיטות אחד-עשרה (פעמיים הוא ניצח. ולבנו לא היה אכפת כלל שהפסיד. ופעם אחת ניצח הבן והוא שמח למען בנו על שניצח אותו חרף העובדה שלא ויתר לו לרגע ובנו הבכור שעט לאחר מכן לעבר המזרקות ולא מש מהן והרטיב תחילה את שערותיו ושטף את פניו ולאחר מכן הכניס את כל גופו למים ועבר ממזרקה למזרקה והשתולל ונהנה הנאה פשוטה ועמוקה. ואשתו העייפה צילמה את הבן הבכור וצחקה ואמרה שהוא רזה כמו מוזלמן.
והוא חש שלבו מתרונן בקרבו והוא חיבק את בנו הפעוט שהיה עייף מאד ואמר לעצמו: ברוך אתה ה׳ המעתיק אנשים ממקום למקום ומעניק להם זכות גדולה להכיר אנשים אחרים ולהביט בהם וללמוד מהם ולשהות במחיצתם ולשתוק ואולי אף לאהוב. ולא הכבידה עוד המשכנתא העצומה על לבו באותו הרגע ולא חש עוד קורבן ואף שראשו כאב-ידע היטב שכעת עליו לאמר אמן.
השמש שקעה והמזרקות נשטפו בצבע כחול. והוא נשא את בנו הפעוט לכיוון הרכב וביקש שיניח את ראשו המתולתל על כתפו וחיבק אותו והביט בשמיים השחורים ונדמה היה שהם נפתחו. כי פנה יום.
