סיפור תלמודי:
רועה הצאן/ עיבד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לכלבא שׂבוע, אחד מהעשירים היותר גדולים בירושלים עיר הקדושה, היה רועה-צאן אחד, שהיה משכים ומעריב למלאכתו, עושה מעשהו באמונה, רועה את הצאן אך בשדה אדוניו ולא בשדות אחרים, שומר עליהם מכל פגע, משקה אותם ומרחצם; וכי נכשל גדי בסלע בדרך, היה טורח עמו, נושאו על כתפו כמשה הרועה ומרגיש חיבּה לחַי כלבן-אדם. הוא היה גם צנוע בדרכיו, לא התקוטט עם רועים אחרים ולא דיבּר סרה גם על נוגשיו. בשלוַת-נפש היה רואה את ההרים מרחוק ולא ידע מקדושת הארץ, מקדושת שבטי-יה ומקדושת ספר-הברית, שניתּן במתנה לישראל. אף ברכה אחת לא ידע לברך; ולא שמע מעולם, כי אדם נותן הודיה לשוכן-מעל בפיו. עקיבא היה שם הרועה הזה, ממשפחת גרים עניים, ושם אביו היה יוסף.
ולאדוניו העשיר היתה בת אחת יחידה, והיא ענוגה ויפה עד-מאד. מיום היוָלדה היו שוקלים בכל יום את גופה בזהב ונתנו אותו לרשים ולדלים. שם הנערה הזאת היה רחל, ולה אלף עבדים ואלף שפחות לשמש אותה. אור פניה כירח במילוּאוֹ, ולחנה אין-ערוך. כל אצילי ירושלים, כּוהני המקדש ואף תלמידי הסופרים ידעו, כי עלה כוכב בארץ מטה. וכולם היו מפחדים, פן ישאו נציבי הרומאים את עיניהם אליה ויחוּלל מקדש אשה. והקריבו בעדה קרבן בכל יום והעלו אותו על המזבח; ואוריאל, המלאך של אש, הרובץ כאריה על גחלי-הקודש, היה אוכל בחמדה את הקרבן ההוא. הלויים משוררים, פרחי-כהונה בבגדי-אפוד קצרים רצים ומשרתים את בני משפחת העשיר. אין מלך ביהודה עוד, ורק העשירים היו מיטיבי העיר וּמגיניה ביום צר.
ותלך רחל פעם אחת בשדה-מרעֵה אביה לבדה ותרא את הרועה הצנוע יושב על גבעה ועיניו נטויות את העדר. וייטב מראהו בעיניה ויקח בתומו את לבבה. חגרה עוז בנפשה ותגש אליו ותאמר לו: יהי חסדך עמדי ולקחת אותי לאשה. התחלחל הנער ויאמר: איך אשא את עיני אליך, ואני אך עבד פחוּת בין עבדי אביך הנני. השיבתו יעלת-החן: יש עושר גדול ממכמני אבי. תמה עקיבא ואמר לה: עושר כלבּא שבוע מי ימנה ומי יספור אוצרותיו? פתחה הנערה ואמרה: לאלהים עליון, אשר הנחיל אותנו את הארץ הטובה הזאת ויתן לנו את עריה והרריה לנחלה, לו שעשועים מאז, תורת-אמת כתובה על קלף ותורה שבעל-פה מסורה לחכמים, קום והקדש ימיך לדעת שתי התורות הללו ולחקר אמרי-יה, ואני אהיה לך לשפחה וארחץ את רגליך. נתנה לו ידה, עמד וקדשה בצנעה; וידור נדר לשקוד על דלתות התורה; והיא גם-היא נשבעה לו שבועת-אמונים ותפול על צוארו ותבך. ומלאכי-מרום הביטו ממעונם אל המחזה הזה ויאמרו איש אל רעהו: היום הוקמה אבן-פינה לתורת ישראל! זהב-אודם השמים מילא את פאתי-היקום ותהי שלוַת-אורה בעולם.
והנערה שבה אל בית אביה וַתּסגר בחדרה שלושה ימים ושלושה לילות ואמרה: לא תראינה עיני זר את האור הצפון בחוּבּי! ולא אמרה לשום אדם את אשר עמה. על יפיה פרוּש מאז כמו צעיף; ואם בראשונה לבת-מלך דמתה, מעתה כבת-כוהן היא, ארוסת כוהן אל-עליון בּבּא היתה, כוהן התורה, העתיד לשרת את מלכת-השכינה.
וכל גדולי ירושלים ורבּי-העם משכימים לפתח ארמונו של כלבא שבוע יום יום, וכל-אחד מבקש את רחל לבנו לאשה. ובבית-המדרש משׂיחים איש עם רעהו ושואלים: מי יעטור עטרת רחל בראשו? זאטוטי בני-ישראל שרו לרחל שירים ונשגבים, כמוהם לא נשמעו מימי זמרת שיר-השירים, ותתלקח האהבה אליה בלב כל צעיר מצעירי-ציון. פעם אחת עשה כלבא שבוע משתה גדול, זימן כל בני גדולי-הדור ויאמר לבתו: הינשאי לאחד מאלה באשר תבחרי. ויפצר בה. עמדה הנערה וקראה: כבר מקודשת אני לעקיבא רועך. נפלו פני אביה וידום מכעס עצור. עמד והוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו. גם ציוה לגרש את הרוכה עקיבא מעל עדרי צאנו. העיר ירושלים הומיה לשמע המאורע, אשר אירע בבית נשיאה הגדול; והיו שׂחים בזה בכל השוָקים והרחובות.
ויקם עקיבא וילך אל ארץ-הדרום אצל מורה-דרדקי אחד, ללמוד מפיו את האלפא-ביתא. והנערה פשטה מעליה את בגדי-החמודות, ותעטפה במעיל עבה של אחת משפחותיה ותלך אל מקום מגוּרי האֵם הזקנה של ארוסה ותשב שם. בכל יום היתה מַשׂכרת עצמה לכבס בגדים לשכניה; מחצית השכר היתה לה ולזקנה לפרנסה בדוחק, ואת המחצית השניה שלחה לבחיר-לבה אל בית-הספר, לבל ירעב. כה עברו עליה ימים רבים. שבוע רודף שבוע וירח – ירח, שנה עוברת ושנה באה, והיא יושבת ומחכה לבוא בן-בריתה בתור סופר ויודע את התורה.
שם, במקום שבת עקיבא, פתחו לו פתח לתורת משה ויבוא אל חדריה ואל תאֶיה אחד אחד, ועוד יותר התמכר למשנת חכמים. הוא היה עוקר הרים בחידודיו, אף קושר כתרים לכל תיבות ואותיות של ספרי-הקודש; וכאשר נלאה לבו מדברי ההלכה ודעת החוקים והגזרות, התנשאה נפשו ועלתה ל"פרדס" ובאה לראות בכבודו של מקום ושכינתו בשמי-ערבות... נתקנאו בו מלאכי-השרת ואמרו: פיללנו למכונן-דת בארץ מטה, וזה – עולה לשגוב עלינו! ביקשו לדחפו ולהורידו שאולה. גער בהם אלהים עליון ואמר: הניחו לנער, ראוי הוא להסתכל בצפונותי!
בשכנות אֵם עקיבא ישב איש אחד חיגר ורע-לב. וכאשר היה רואה בעָניה של בת-האציל מעיר הקדושה, היה מביישה בדברים וקורא: ראו שטיה זו, היא הלכה וכפרה בכבוד אביה, עזבה את כל עשרו והונו ונתארסה למי שאין לו בכל העולם פחות ממנו. ולא די בזה, כי עוד תּעיז לאמור, שחתנה הבּוּר לומד בתורה! כה הציק בדבריו בכל יום לבת כלבא. מזלה גרם, שגם האם הזקנה נאספה אז על עמה ותעזוב אותה לבדה. והיא גם בבדידותה הרבּה לא קבלה על קונה, לא רפה בטחונה ותעש מעשיה יום יום, וישבה וחיכתה להופעת משיחה. אומרים שאותו חיגר בן-השטן היה, ולא יכול לה, לתמה זו. ויהי כעבור שתים-עשרה שנה וישב עקיבא מבית-תלמודו, והוא מורה גדול ועשרים וארבעה אלף תלמידים עוטרים אותו, והוא הולך לפניהם כגבריאל בראש קדושים. ויצאו כל בני העיר ושועיה לקראתו, לחלוק לו כבוד. אמר אותו חיגר לבת כלבא: תּמה אני, אם ישא אותך עתה, אחרי שזכה לגדוּלה כזו. ענתה הצדקת ואמרה לו: הוי, שוטה ואויל-רוח! מי שנתקדש בקדושה של מעלה ודומה למלאכי השרת, יכפור בעניה, ששמרה לו אמונים ימים ושנים, השכירה עצמה לאחרים ושיגרה לו מפועל-ידיה מזונות לבית-רבו? שׂמה מעיל-הבד עליה ותאמר לצאת גם היא להקביל פני הרב הגדול. אמרו לה השכנות: שאלילך בגדים נאים והתיַפי לפניו, למען יכירך. ענתה ואמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו. יצאה לשער-העיר, ובראותה את מורה הגדול הולך בראש תלמידיו כשׂר-התורה ופניו מאירים, נפלה לרגליו ונשקתן. אמרו נושאי-כליו לדחותה. גער בהם הרב וציוה להקימה מן הארץ ונפנה לשיירת תלמידיו הגדולה ואמר: השתחוו לפני אשה זו כל מה שזכינו בתורה, לא זכינו אלא בשבילה. יצאה בת-קול וקראה אף-היא: חכמת נשים בנתה ביתה!
אחרים אומרים, כי עקיבא כבר לקח את רחל בת כלבא שׂבוע בטרם הלך ללמוד תורה, והם חיו חיי צער ועוני גדול. ויהי מימים ותאמר בת-העשיר לאישה: שמע לעצתי וקום לך אל העיר אשר שם בית-ספר והתחלת ללמוד שם את התורה; הלא היא מנת חלק האדם, ואשרי מי שיבין אמרי יה וחוקותיו! אמר עקיבא: איך אעזבם לבדך ואַתּ מוחרמה מבית אביך. ותען התמימה ותאמר לו: בעור תורתך שתלמד, גם לי יהיה אור. נתנה לו רשות לשתים-עשרה שנה. קם ונשקה על ראשה. ותאמר אליו הרעיה: לך לשלום ואלהים יפתח את לבך וישקך ממעיינו. השחר עלה ויכן את העולם ליום ארוך בן שתים-עשרה שנה. בישיבה אחת ישב אדם בן-ארבעים, התחיל מאלפא-ביתא וילך ממקרא למשנה וממשנה להלכה, לא מש מאהלה של תורה ולא הקדימו תלמיד אחר לבית-המדרש. ובכפר מצער בגליל ישבה גלמודה בת נדיבה של ירושלים, שאין ספור לאוצרותיו; לא מנתה את השבועות והחדשים ולא התבוננה לימי קיץ וחורף ולמועדי השנה. פני אישה לא משו מבּינוֹת לאוהל, וזה היה נר-התמיד בעקת הבדידות. איש רשע אחד גר בשכנותה, והוא הציק לה כל הימים. פעם בא אל מעונה ואמר: חיי, שיפה עשה לך אביך, בגרשו אותך מביתו; לא די שנישׂאת לאיש ממשפחה דלה, הנה עוד עזוב עזבך וישכחך. ענתה לו העלוּבה: ברשותי הלך ממני בעלי, למועד שקבעתי לו, כדי לעסוק בתורה; ולוּ שאל פי עתה, כי אז הכפלתי לא את הזמן ההוא. באותה שעה שב גם עקיבא התלמיד מבית רבו ושמע מאחורי הדלת את דברי אשתו. אמר לנפשו: הואיל ונתנה לי רשות, אשוב על עקבי ואלמד עוד שתים-עשרה שנה. מיד שב אל מוריו, אדירי-התורה, וישב שנית לרגליהם ימים רבים. ותחכה לו החסידה עוד שתים-עשרה שנה בלב מלא אומן ותום.
ויהי כעבור גם המועד השני וישב עקיבא מאהלי-התורה ותלמידים לאלפים מלוים אותו מימינו ומשמאלו. ויחרדו זקני העיר הקרובה לקראתו. שמעה אשתו דבר בואו, נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה. ויכירה ויביע לה כבוד ויאמר לתלמידיו: שׁבּחו את זו! כל מה שעשינו בתורה, אך חלקה הוא.
אומרים כי אחרי ששככה חמת העישר כלבא שבוע נעצב על בתו, אבל לא יכול עוד להפר את שבועתו. ויהי בשמעו, כי חכם אדיר הופיע בשמי ישראל, אמר: אלך ואעמוד לפניו, אולי יתּיר לי את נדרי. בא אותו האציל הגדול, כפף עצמו לפני נשיא-התורה ועמד לפניו כתלמיד לפני רבו; פתח ואמר: שאלה אחת לי אל הרב. אמר לו עקיבא: שאל. אמר אליו כלבא שבוע: בתי יחידתיהכעיסה אותי זה כמה שנים, וקמתי וגירשתיה מביתי ונשבעתי באלהים, שלא לפרנס אותה ולא להלבישה ולהנעילה; והנה שמעו אזני, שרעבה היא ללחם ושעניה מרובה. נתגלגלו רחמי עליה ואומר אני עתה להשיבה למעוני, אבל שועתי אוסרת עלי את הדבר הזה. אמר לו המורה: במה חטאה בתך נגדך? השיב כלבא ואמר לו: רועה אחד היה לי, בּוּר ועם-הארץ, ולא ידע גם לברך ברכה אחת לקונו; עמדה ונתקדשה לו בסתר ותעט עלי קלון במעשיה. אמר לו עקיבא: ולוּ הרועה הזה יודע מקרא, משנה וגמרא, היית נותן לו את בתך, אם גם דל מעמדו? אמר לו כלבא: העבודה! לוּ אך ברכת-המזון היה יודע כהלכתה, כי אז לא מנעתי משניהם את ברכתי. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני הנני עקיבא חתנך! נשקו כלבא שבוע על ראשו, על פיו ועיניו; נתן שבח והודיה להקדוש-ברוך-הוא וקרא: אשרַי ואשרי חלקי, שזכיתי לכך, להיות חותן המלך!
הוּתר הנדר מאליו; ועמד כלבא והעשיר את כל בני התורה. פתח לבעל-בתו את מתנת-ידו הרחבה. ורחל העדינה הסירה את הסחבות מעליה ולבשה שוב בגדי-חמודות ותּשב לעשרה ולכבודה כבימי-קדם.
* מיכה יוסף ברדיצ'בסקי-מגדולי הספרות העברית. פעל בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. כתב רומנים. נובלות. סיפורים קצרים. מסות. אחד ממפעלי חייו החשובים היה עיבוד של סיפורי תלמוד ואגדות עם יהודיות והנגשתם לעברית ולעם ישראל.
