מאמר:
שני כללים לחיים מאושרים/ רון האברד

1. היה מסוגל להתנסות בכל דבר.

2. גרום רק לאותם דברים שבהם אחרים מסוגלים להתנסות בקלות.

לאדם היו כללי זהב רבים. הכלל הבודהיסטי של  "עשה לאחרים כפי שהיית מוכן שאחרים יעשו לך"

חזר על עצמו לעתים קרובות בדתות אחרות. אבל כללי זהב כאלה, בעוד שהם שימשו להעלות את האדם מעל לדרגת חיה, הובילו לכך שאין שום הבטחה לשפיות, להצלחה או לאושר.

כלל זהב כזה נותן רק את נקודת- הגורם, או במקרה הטוב, את נקודת התוצאה שמכוונת בחזרה אל האדם עצמו.

זה הדבר שהאדם עצמו עושה לעצמו, וזה נוטה לייחס את הכול לגורם אובססיבי.

לא מוקדשת כל מחשבה למה שאדם עושה בנוגע לדברים שנעשים לו על ידי אחרים שלא למדו את העקרונות האלה.

איך אדם מטפל בדברים המרושעים שנעשו לו? את זה הכלל הבודהיסטי לא מספר.

הרבה תשובות אקראיות התקבלו כתוצאה מכך. ביניהן ישנן התשובות של " המדע הנוצרי" ( לא קיימות תוצאות על האדם עצמו), התשובות של הנוצרים הקדמונים ( להפוך לקדוש מעונה ), התשובות של הכמרים הנוצרים ( לגנות את כל החטאים ). תשובות כאלה לתוצאות שהאדם חווה מביאות להלך רוח שהוא מעט פחות שפוי – שלא לדבר על אומללות.

אחרי שביתו של אדם נשרף ובני משפחתו נשרפו למוות, זו לא נחמה גדולה (א) להעמיד פנים שזה לא קרה, (ב) לדמות את האדם עצמו לאיוב, או (ג) לגנות את כל אלה שמציתים שריפות.

כל עוד האדם פוחד מתוצאות האלימות או סובל מהן, תופנה כלפיו אלימות. כשאדם יכול להתנסות בדיוק במה שנעשה לו, אה, קסם, זה לא קורה?

איך להיות מאושר בעולם הזה זו בעיה שרק נביאים או חכמים מופלגים בודדים העזו להגות בה ישירות.

אנחנו מוצאים אותם "מטפלים" בבעיה של אושר על ידי כך שהם מבטיחים לנו שנחרץ גורלו של האדם לסבול.

הם לא מבקשים לספר לנו איך להיות מאושרים, אלא איך לסבול את האומללות שלנו.

הנחה סתמית כזאת על כך שאושר הוא לא אפשרי הובילה אותנו להתעלם מכל בדיקה ממשית של דרכים להיות מאושרים. לפיכך, התקדמנו בגמגום הססני לעבר שאיפה שלילית – להיפטר מכל האומללות על פני כדור הארץ, וכך כדור הארץ יהיה מקום שניתן לחיות בו.

אם אדם מבקש להיפטר ממשהו ללא הפסק, הוא מודה ללא הפסק שהוא לא יכול לעמת אותו – וכך כולם התדרדרו. החיים הפכו לספירלה מתדרדרת של דברים נוספים שלא יכולנו לעמת. וכך התקדמנו לעבר עיוורון ואומללות.

כדי להיות מאושר, אדם חייב רק להיות מסוגל לעמת (כלומר, לחוות) את אותם דברים שישנם.

אומללות היא רק הדבר הזה: האי-יכולת לעמת את הדבר שישנו.

מכאן 1. הייה מסוגל להתנסות בכל דבר.

מן הראוי לשקול בכובד ראש את היבט התוצאה של החיים. גם ההיבט של העצמי-כגורם ראוי לבדיקה.

אנחנו מקבלים כלל חיים חדש לגמרי, שהוא ליצור רק את אותן תוצאות שבהן אחרים יכולים להתנסות בקלות . כי אם אדם עושה זאת, אילו מעשים הוא עשוי לעשות שהוא יהיה חייב לנצור אותם מאחרים?

אין לו כל סיבה לנצור את פעולותיו או להתחרט עליהן (שזה אותו דבר) אם אחרים מתנסים בקלות בפעולות שלו עצמו.

זהו מבחן מקיף (והגדרה) של התנהגות טובה – לעשות רק את אותם הדברים שאחרים יכולים להתנסות בהם.

אם אתה בוחן את חייו של אדם, תגלה שהוא מוטרד רק מאותן פעולות שהוא עשה שאחרים לא היו מסוגלים לקבל. לפיכך, חייו של אדם יכולים להפוך לדייסה שלמה של אלימות שננצרה, שמושכת אליו, לאחר מכן, את האלימות שאחרים גרמו.

ככל שאדם יזם פעולות רבות יותר שאחרים לא יכלו להתנסות בהן, כך הורעו חייו.

כשהוא הכיר בעובדה שהוא היה גורם רע או שכבר היו גורמים רעים רבים מדי, הוא הפסיק לגרום לדברים – מצב קיום מצער.

mis-emotionכאב,

, חוסר הכרה, אי-שפיות, כולם נובעים מגרימת דברים שאנשים אחרים לא היו יכולים להתנסות בהם בקלות.

אם כן, כל המעשים הרעים הם אותם מעשים שלא ניתן להתנסות בהם בקלות בנקודת היעד.

לפי ההגדרה הזאת, בוא נבדוק את "המעשים הרעים" של עצמנו. איזה מעשים היו רעים? לכן, איזה מהמעשים הרעים שחביבים על החברה הם רעים? מעשים של אלימות אמיתית, שמביאים לידי כאב, חוסר הכרה, אי שפיות ואובדן כבד יכולים היום להיחשב לרעים.

ובכן, איזה מעשים אחרים שלך אתה מחשיב ל-"רעים"? הדברים שעשית שאתה עצמך היית יכול להתנסות בהם, אילו נעשו לך, לא היו רעים. זה ללא ספק משנב את השקפתו של אדם על דברים!

אין כל צורך לנהל חיים אלימים רק כדי להוכיח שאדם יכול להתנסות. הרעיון הוא לא להוכיח שאדם יכול להתנסות, אלא להשיג מחדש את היכולת להתנסות (שאותה ניתן להשיג באודיטינג של סיינטולוגיה).

לכן, היום, יש שני כללי זהב לאושר :

1.הייה מסוגל להתנסות בכל דבר.

2.גרום רק לאותם דברים שבהם אחרים מסוגלים להתנסות בקלות.

תגובתך לאלה מראה לך עד כמה רחוק עליך עדיין ללכת.

ואם תגשים את שני כללי הזהב האלה, תהיה אחד האנשים המאושרים ביותר והמוצלחים ביותר בעולה הזה – כי מי היה יכול לשלוט בך באמצעות רשע?