מאמר:

על יצחק אורפז בנימה אישית/ צביקה ניר

לעתים רחוקות מוצא עצמו אדם נתקע על מקומו, חסר נשימה ועל גבול השיתוק, למקרא ידיעה. זה קרה לי בבוקר חם כשנתקלתי בהודעת האבל על מותו של הסופר יצחק אוורבוך אורפז ז"ל. באבחת נפש אירונית, מותו – החיה אותו בתוכי. השליך אותי עשרות שנים לאחור. לשנים הראשונות לאחר מלחמת "ששת הימים", אל "מסע דניאל" (1969) שהכה על ראשי בפטיש כבד ובו בזמן גם ערף אותו. חייב אותי לצאת לחיפוש אחר ראש אחר.

רוב רובו של עם ישראל היה שרוי ב"אורגיה שבטית של הישראלי הכובש", כדברי אורפז. מסומא מההצלחה הצבאית ומתהילה עצמית. "מסע דניאל", חילץ מתוכי את שהיה טבול בשומן ההיבריס הלאומי. את מה שהרגשתי בעצמותיי ולא היו בי כוחות לתת לתחושות דרור. חרף עבודתי במחלקת ההיסטוריה של צה"ל באותה תקופה, לא היה חלקי עם מכונני האופוריה הלאומית ומשיחי השקר. מסע דניאל הפך אצלי למשא דניאל והמלאך דניאל הסיט מבטי עמוק לתוכי בנגיעות עדינות אך נמרצות.

"אליק נולד מן הים...", פתח משה שמיר את ספרו הידוע, "במו ידיו – פרקי אליק". אליק, אחיו של שמיר, היה לוחם שנפל בתחילת מלחמת העצמאות ודמותו ליוותה אותנו בנעורינו. דניאל של אורפז "ירד" אל הים, כמי שמבקש רחם ולעבור תהליך של לידה מחדש. לוחם מלחמת ששת הימים, אמנם שרד פיזית אבל יצא "שרוט", פתח בחיפוש עצמי של ה"אני" בדרך, אולי, לתיקון פנימי – נפשי.

החיפוש העצמי הוא בדרך כלל מנת חלקם של האנשים ה"בודדים". בני אדם שכוחם העיקרי הוא באומץ ליבם להתעלם מן "החברה", להתנתק מן המסגרות. מעין אנרכיסטים הקוראים תגר על הסדר המקובל והמוסכם. גיבוריו של אורפז שוברים דפוסים קיימים ומקובלים, כשם שאורפז עצמו, בחר בכתיבה שוברת דפוסים וכפי שאמר על עצמו: "אני מנפץ דפוסים סדרתי".

ברם, אולי שלא במתכוון, אותם גיבוריו של אורפז, אותם הבודדים ושוברי המסגרות, "שברו" גם את הכלא המרובע של תבנית הספרים, פרצו מתוכם והפכו להיות סמלים חיים. דניאל, הוא שהובל את השיירה ואנחנו, רבים מצעירי התקופה – צעדנו בעקבותיו.

לטעמי, התעצם קולו הפואטי של אורפז לאחר פרסום "הצליין החילוני" (1982). אחרי קריאת "הצליין החילוני", אי אפשר היה לחזור ולקרוא טקסטים, סיפורת למיניה, בדרך שנקראו קודם לכן. אורפז גיבש תפיסה, שאמנם ניצניה נבטו שנים קודם לספר ואף מצאה ביטויה בדניאל מ"מסע דניאל", לפיה שורש המצוקה הקיומית של האדם הוא הכרתו ב"היעדר", ב"ריק". האדם הוא מעין עולה רגל שאין לו מקום קדוש לעלות אליו. בדומה לתמונתו המפורסמת של הצייר הנורבגי אדוארד מונק, האדם תמיד זועק! הצעקה היא ההבעה של המצוקה הקיומית.
הצליינות האורפזית היא תנועת נפש, היא צימאון לדבר מה בלתי מוגדר, היא קיום בתוך אי שקט מתמיד, בתוך כעס, בתוך מרי בלתי פוסקים.

השפעת כתביו של אורפז על דורות שלמים הייתה עצומה ובמידה רבה בלתי מודעת על ידי המושפעים. אורפז זכה לפרסי ספרות והערכה רבים בחייו הארוכים. זכורה לי שיחה כאובה בתחילת שנות האלפיים עם המשורר נתן יונתן ששיטח באוזניי את מרי ליבו על כך שלא זכה בפרס ישראל לספרות. "מה עם יצחק אוורבוך אורפז?", שאלתי.  שנה לאחר פטירתו של נתן יונתן, בשנת 2005 זכה יצחק אוורבוך אורפז לפסגת ההכרה עת הוענק לו פרס ישראל לספרות.

אסיים בנימה אישית. כאשר אני מעמיק לרבדים הסמויים של הרומנים שפרסמתי: "היד שהוציאה אותי להורג" ו – "זמן הלב", הרי מעבר להשפעות הרבות שספגתי מענקי הספרות כמו ש"י עגנון, א.ב. יהושע ואחרים, אני מוצא בעיקר את נשימותיו של אורפז. עקבותיו של הצליין החילוני מצויות בכל פינה בהם. לרבות הרומן החדש שלי שנמצא בכתובים. אירוניה היא, שאורפז נפטר השנה ב – 14 אוגוסט, תאריכו הלועזי של יום הולדתי.