מאמר:

לִזְכּוֹת באהבת הקוראים- על שיר של ברכה רוזנפלד/  חיים סֶפְטִי

 

לפי ראייתי, שירהּ של ברכה רוזנפלד "אנחנו רצי משוכות אהבה" (פורסם ב"פורום יוצרים באדיבות האתר של נילי דגן" ב-1.8.2015), הינו שיר ארס-פואטי ב"תחפושת" של שיר אהבה (מומלץ לקרוא את תגובתי שם לשיר ואת תגובת ברכה רוזנפלד לתגובתי. בכל מקרה, מדובר, לדעת שנינו, בשיר אהבה שהוא גם שיר ארס-פואטי, בין אם מדובר בשיר ארס-פואטי ב"תחפושת" של שיר אהבה, כפי שאני מבין אותו וכפי שכתבתי בתגובתי, ובין אם להיפך, בשיר אהבה ב"תחפושת" של שיר ארס-פואטי, כפי שכתבה רוזנפלד בתגובתה זו- "אני חשבתי שזה שיר אהבה בתחפושת של שיר ארס פואטי" והוסיפה: "אבל השיר כבר אינו שלי, הוא של הקוראים, והוא, כידוע, חכם מן הכותב אותו"). יצוין, שלהבדל זה בין ראייתי את השיר לראייתה של המשוררת אין משמעות מהותית לגבי פירוש השיר המובא בזה, שכן, כאמור, לדעת שנינו מדובר בשיר שהוא הן שיר אהבה והן שיר ארס-פואטי. כן יצוין, שהשימוש במילה "תחפושת" (גם בתגובתי כתבתיה במרכאות כפולות), לפחות מבחינתי, אינו מְכֻוָּן לציין בהכרח ניסיון להסוואה או להסתרה מצד משוררים (אם כי גם תופעה זו קיימת, לעתים), אלא, במקרים רבים, מְכֻוָּן לציין ניסיון מצדם להעשיר את שיריהם הארס-פואטיים (או שיריהם שבנושאים אחרים) במשמעויות, בעָצְמות וברבדים נוספים, על-ידֵי עטיפתם במעטפת נוספת (ולעיתים גם בתוספת אֶרמֵזים, אַלוזיות, על ההעשרה ממקורות-תרבות הנובעת מכך),  ובמקרה זה- מעטפת של שיר אהבה. מבחינה זו, תפקידה של ה"תחפושת" דומה, במידה מסוימת, לתפקיד הדימוי והמטאפורה.

שירהּ הנ"ל של ברכה רוזנפלד הוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה" (במונח זה השתמשתי במאמרי על שירה של נורית צדרבוים "למה את כאן?", שפורסם לפני חודשים אחדים בכתב עת זה תחת השם "מדוע היא כאן", אך, מה לעשות, שבשני המקרים הללו, ראוי מאד להשתמש במונח זה?). אני מוצא בשיר זה, שהוא בעיניי שיר עמוק ונפלא, המקיף עולם ומלואו של חיי המשורר ויצירתו, כמה מרכיבים ארס-פואטיים חשובים, ולהלן אתייחס אליהם בפירוט.

המרכיב הראשון, והחשוב מכל, לפחות בעיני המשוררת (וזאת אני למד מכך שממרכיב זה היא גזרה את שם השיר), הוא הצורך של המשוררת (ולמעשה של כל משורר, שהמשוררת הינה מייצגת שלו בשירהּ זה) באהבה, והקושי שבהשגת אהבה זו. ובאיזו אהבה עסקינן? מאחר שהפירוש שאני מעניק לשיר זה הוא פירוש ארס-פואטי, מובן שהכוונה (כוונת המשוררת, במישור הארס-פואטי, וכוונתי שלי בפירושי) היא לאהבה הקוראים (והקהל בכלל). לְמְעַט יוצרים (ובהם משוררים) יש אומץ להודות בצורך זה, המביך משהו, שהינו כאוויר לנשימה, לדעתי ולהערכתי, למרבית היוצרים (והעוסקים באמנות בכלל, כגון שחקנים, זמרים, נגנים ועוד), אם לא לכולם, אך זכור לי שכמה וכמה פעמים במהלך חיי קראתי או שמעתי דברים שאמרו או כתבו יוצרים ואנשים העוסקים באמנות בכלל על צורך זה שלהם, לעיתים במישרין ובמילים מפורשות ולעיתים בעקיפין (כגון דבריהם של שחקנים וזמרים על הצורך העז שלהם לזכות במחיאות כפיים בתום המופע או ההצגה). אלא שבשירהּ זה של ברכה רוזנפלד, העניין מורכב יותר. היא חשה ש"אנחנו [המשוררים] רצי משוכות אהבה". החיפוש של המשוררים אחר אהבת הקוראים ואהבת הקהל בכלל אינו כמו ריצה "חלקה", ריצה "רגילה", אלא הוא כמו "ריצת משוכות", ריצה שבה הרץ חייב לדלג שוב ושוב על מכשולים שמוצבים בנתיב הריצה, שבלשון המקצועית מכונים "משוכות", על מנת שיוכל להמשיך בריצתו. רוצֶה לומר (כלומר, למעשה, המשוררת רוצָה לומר), שאהבת הקוראים והקהל אינה ניתנת בקלות, אלא במְשׂוֹרה, "חלקים-חלקים" (בהקבלה לקטעי הריצה שבין המשוכות), במנות קטנות, לא ברוחב לב ובנדיבות, אלא בחסכנות מרובה, אולי מרובה מדי, ולמעשה על המשורר להמשיך ול"רוץ" בריצת המשוכות, להמשיך וליצור כל ימיו, אם ברצונו לזכות בעוד ועוד "מנות" של אהבת הקוראים והקהל (כמובן, זה אינו המניע היחיד ליצירתו, אלא אחד מהמניעים בלבד, אך אנו עוסקים כעת במניע זה). גם איננו יכולים להתעלם מיסוד נוסף הכרוך בריצת משוכות, והוא המרכיב התחרותי: רץ-משוכות (והדבר יפה, עקרונית, לכל ספורטאי אחר, אם נתייחס לַמָּשּׁל) אינו רץ לבדו, אלא מתחרה עם רצים אחרים, והנמשל, כמובן, הוא שהמשוררים "מתחרים" (במרכאות, או ללא מרכאות) ביניהם על אהבת הקוראים והקהל בכלל. גם איננו יכולים להתעלם מעוד יסוד הכרוך בריצת-משוכות, והוא המאמץ הרב שעל רץ-המשוכות להשקיע בעיסוקו זה, והנמשל, כמובן, הוא שהמשוררים משקיעים מאמץ רב בעיסוקם בשירה, הן מתוך אהבתם אותה והן (אין מנוס מלציין זאת,  אם ברצוני לתת פירוש של אמת לשיר, לפי הבנתי אותו) עקב רצונם להצטיין ב"תחרות" מול משוררים אחרים (ברמתם, כמובן) ולזכות באהבת הקוראים והקהל בכלל, הניתנת בחסכנות ובמשורה, כאמור, ואף זאת לתקופות קצרות (בהקבלה לַמָּשָׁל של קטעי הריצה שבין המשוכות). דימוי המשוכות מוביל אותנו גם להבנת יסוד נוסף הקיים בעיסוק בכתיבת שירה, והוא התסכול, לעיתים, של המשורר מכישלונותיו בעת הכתיבה והיפגעותו הנפשית עקב כך (כמוהו כרץ משוכות ,שלעיתים אינו מצליח לדלג מעל למשוכה והוא מפיל אותה ולעיתים אף נופל בעצמו ולעתים אף נפגע או נפצע). יש לציין שבמובלע, אף אם אולי לא שמה לב המשוררת לכך ולא התכוונה לכך, ניתן בדימוי המשוררים לרצי משוכות ביטוי להשקפה רווחת למדי, שאהבת הקוראים והקהל קיימת ב"כמוּת" נתונה, כך שאם משורר פלוני זוכה ביותר אהבה, המידה הנוספת של אהבה שהוא זוכה לה, באה "על חשבונם" של משוררים אחרים. בהערה פרטית אך חשובה שלי אציין שמאז ומתמיד התנגדתי להשקפה זו וסברתי, שבמקום להתייחס אל "כמוּת" אהבת הקוראים והקהל ככמות נתונה, יש לשאוף להגדלתה (על ידי עידוד קריאת שירה ואהבת שירה וחינוך אליהם, וקל וחומר במציאות הרעה בארצנו, שכנגדה יש להתריע ולמחות ללא לֵאוּת, שבה חל צמצום מתמיד בעשורים האחרונים בלימודי הספרות וכן צמצום מתמיד בתקציב המוקדש מטעם השלטון לתרבות בכל ענפי האמנות והרוח, שהסיבה האמִתית והשורשית להם היא אי-הבנה בסיסית ומהותית מצד השלטון, בעשורים האחרונים, לתפקיד החשוב שעשוי להיות להשקעתו בתרבות, כולל הספרות, והשירה בכללה, בעיצוב תרבותו של העם, אופיו וצביונו וערכיוּתו ורוחו בכלל), וכך יהיו משוררים רבים יותר עשויים לזכות ביותר אהבה מצד הקוראים והקהל בכלל.

המרכיב השני שאתייחס אליו, ואף זאת על פי סדר הופעתו בשיר (וכך אנהג גם לגבי יתר המרכיבים שאכתוב עליהם) הוא מרכיב הבדידות, ובלשונה של המשוררת: "לבדיוּת". המשורר יוצר לבדו, בבדידות, הוא והנייר, או צג המחשב בלבד, שרויים יחדיו במצב היצירה. תהליך היצירה בַּשּירה (וכך הדבר בתחומי יצירה רבים אחרים, אם כי לא בכולם) הינו אישי, בלבדי ובלעדי ליוצר, ומחייב מידה מסוימת של התבודדות, וכתוצאה ממנה אולי אף בדידות (אם כי ניתן לטעון, ובמקרים רבים אכן כך הדבר, טענה הפוכה, והיא שהבדידות היא הגורם, וליתר דיוק: אחד הגורמים, ליצירה, ולאו דווקא  דבר המתחייב מתהליך היצירה. אם כך ואם כך, המשורר מצוי במצב של התבודדות או אף בדידות, מצב של "לבדיות", לפחות בעת היצירה, אם לא למעלה מכך). גם אציין כאן, שֶׁיָּפֶה קושרת המשוררת גם בין מצב הלבדיות שלה, האישה, ושל הגבר, טרם התאהבותם: "לבדיותי עם לבדיותךָ מה עושָׂה?", כלומר, מה הטעם ללבדיות של שנינו, שלי ושלךָ? הרי עלינו להתאחד בקשר-האהבה (עד מציאתם , אכן, את האיחוד בְּקשר-האהבה הנרקם ביניהם: הרמז לנשיקה, הדיבור על תשוקה, ועוד), אך, כפי שראינו לעיל, הקשר שבין המשורר לשירתו עשוי (או עלול, תלוי בהשקפת הקורא) להיות מורכב ואמביוולנטי יותר.  

במרכיב השלישי לוקחת אותנו המשוררת לדימוי שמתחום החשמל. בטרם נכנס לפרטי הדימוי,  נציין שעולָה, כמובן, באופן מידִי, האסוציאציה של "חשמל" כמשל לתחושה עזה, "מחשמלת", ורבים  השתמשו בדימוי זה כדי להביע תחושה עזה (למשל במילים "חשמל זורם בכפות ידיך", בפזמון-האהבה הידוע). השחלת המילה ושרבוב הלשון (המציינים, במישור הגלוי, של שיר אהבה, את הנשיקה שבין האוהבים) הינם, במישור הארס-פואטי, מעשה כתיבת השיר. השיר, כך מעידה המשוררת לגבי עצמה, נוצר כמו הכנסת (השחלת) ושרבוב-לשון לתוך איזה כלי מדומיין (כלי-קיבול, שהוא השיר הנוצר), וזאת תוך הפעלת "זרם החליפין של התשוקה". מאחר שמדובר במונח מקצועי ("זרם החליפין"), שיש להתייחס במדויק למובנו, פתחתי את מילון "אבן -שושן" בערך "זרם", שבו מצאתי את הגדרת "זרם חִלופים" (כך כתוב המונח במילון): "זרם חשמלי המשנה מפעם לפעם את כיוונו" (להבנה מעמיקה יותר של המונח קִראו ב"ויקיפדיה" בערך "זרם חילופין"). הגדרה זו מלמדת, שבמישור המטאפורי לפנינו "יחסי גומלין" בתהליך היצירה בין המשורר והשירה. תהליך היצירה, כמו "תהליך" ההתאהבות או האהבה, הינו תהליך דו-כיווני: המשורר יוצר את השיר, אך השיר גם "יוצר" את המשורר, את רוחו ונפשו וראייתו את עצמו ואת סגולותיו וכשרונו כיוצר ואת ראיית הבריות  אותו כמשורר; המשורר מעניק לשיר את קיומו, והשיר מעניק למשורר את הצדקת קיומו בעיני עצמו, את ה"רֵזוֹן-דֶטְרֶה" שלו; המשורר כותב מתוך תשוקת הכתיבה (כמוהו כאוהב וכאוהבת, האוהבים בתשוקת האהבה), וכתוצאה מכתיבת השיר תשוקתו לכתיבה ואהבתו לשירה גוברות (ידועה הטענה כי ההענקה מגדילה את האהבה, טענה שנוהגים לטעון, למשל, לגבי אהבת אם לבנה, ושאני מסכים עמה, ויש לה תימוכין מהניסיון בעולם ותימוכין נוספים שלא זה המקום לפרטם- ככל שהאם משקיעה בבנה ומעניקה לו יותר אהבה, בפרט בינקותו ובילדותו, כן גוברת אהבתה אליו). אוסיף כאן שב"ויקיפדיה" מצוין, בין היתר, ש"זרם החילופין נפוץ מאד ביישומים הדורשים מתח גבוה", ובהנחה שהמשוררת ידעה זאת, הרי שלפנינו מֵמד נוסף שמעניקה המשוררת ליחסי הגומלין שבין המשורר לבין שירתו: אלה הם יחסים המאופיינים ב"מתח גבוה", במובן של עָצְמה רבה ואינטנסיביות  רבה (המשך השיר, שבו מדברת המשוררת על "נפילת מתח", מלמד שהמשוררת אכן ידעה זאת). ברכה רוזנפלד אינה מסתפקת בדימוי היסודי ל"זרם החליפין", והיא מוסיפה עליו, כאמור, דימוי נוסף מתחום החשמל: "נפילת מתח", ומוליכה אותנו אל "נפילת המתח בשפה", אל רצונה כמשוררת שלא להיכשל בנפילת המתח של השפה, שעלולה לגרום לנפילה בַּעָצְמה ובאינטנסיביות של השיר, וּבְהֶמשך לַדִּמּוי של "זרם החליפין" (ראו ב"ויקיפדיה": "מכיוון שזרם זה נע מקוטב אחד למשנהו, אפשר להפוך את הקטבים של תקעי המכשירים המשתמשים בו" וגו'), היא, כמשוררת, "מחליפה במגע, משא - במתן תפוח בדבש", הווה אומר, המשוררת משתמשת בכוחה היצירתי: מחליפה דרך- כתיבה אחת בשנייה, אמצעי-כתיבה (כגון מילים , צירופי מילים, מרכיבי לשון, דימויים, מטאפורות, ארמזים, תיאורים וכו' וכו') אחד בשני, ועוד,  כל זאת כדי שלא תגרֵם בְּשיר שלה (בכל שיר שלה, כמובן, ולא רק בשיר מסוים זה) "נפילת מתח בשפה", ובעצם הכוונה היא ל"נפילת מתח" בַּשּיר בכללו, ל"נפילת מתח" בעָצְמתו ובאינטנסיביות שלו.

מרכיב רביעי שאני מוצא בַּשּיר הוא מה שהמשוררת מציינת בשלוש השורות הבאות, שמהוות את ה"בית" השלישי: "אנחנו רצי משוכות אהבה / בין מִמוש לוִתור / מהמרים על קִרבה". בשורה השנייה כאן מובעת, למעשה, התלבטותה של המשוררת בין רצונה והצורך שלה לממש את כשרונה וייעודה כמשוררת, לבין הרצון והדחף לוותר על המימוש הזה. המשוררת אינה מפרטת, אך לנו מותר להניח שהדחף לוותר על המימוש הזה הוא עקב כך שהמימוש תובע ממנה, כמו מכל משורר אחר, תשלומי "מחירים" שונים (ובניסוח כללי: מאמץ רגשי ולעיתים אף אינטלקטואלי, חשיפת פנימיוּת נפשו וחייו האישיים של המשורר בפני "העולם", בייחוד בשירה הלירית, אך, במידה מסוימת, גם בשִׁירוֹת אחרות, התבודדות מסוימת, המתחייבת מהעיסוק בכתיבת השירה, הכנתה לדפוס ופרסומה, הקדשת הזמן הנדרשת לכל זאת, והרי כל הקדשת זמן לעיסוק אחד באה על חשבון הקדשת זמן לעיסוק אחר, אולי חשוב אף הוא בעיני המשורר, ועוד, ואף מחירים כספיים ממש- פרסום ספרי שירה בארצנו כרוך בתשלום ממון רב להוצאות הספרים, כולל המכובדות והמכובדות ביותר, וכמעט כל המשוררים, להוציא אחדים שזכו למעמד של "משורר לאומי", פחות או יותר, נאלצים לשלם תשלומים כאלה, אף אם הם טובים וטובים מאד ואף מצוינים). לא מדובר בוויתור מוחלט, שכן בשורה הראשונה שב"בית" זה אומרת המשוררת "אנחנו רצי משוכות אהבה", כלומר, אנחנו, המשוררים, עוסקים בכתיבת שירים, על כל המאמץ ותשלומי ה"מחירים" שהדבר דורש, אך אנו מתלבטים האם לוותר באופן חלקִי על מימוש כשרוננו וייעודנו כמשוררים, והשורה השלישית שב"בית" זה מחזקת פירוש זה: "אנו מהמרים על קִרבה". ויתור חלקִי על מימוש כשרונה וייעודה כמשוררת פירושו "הימור" על קִרבה, כלומר הוא נושא בחובו, ככל הימור, סיכון שהמשוררת (המייצגת לדעתה את המשוררים, ולכן נוקטת לשון רבים: "אנחנו", "מהמרים") לא תזכה בקִרבת ובאהבת הקוראים והקהל, שהיא כה זקוקה להן, אם תוותר באופן חלקי על המימוש, ומכאן נקל לנו להסיק את המסקנה שהמשוררת נתונה בהתלבטות האם היא מוכנה לוותר על מימוש, באופן חלקי, של כשרונה וייעודה כמשוררת, ביודעה שבכך היא נוקטת הימור ונוטלת סיכון שהיא לא תזכה לקִרבת הקוראים והקהל, וקל וחומר באהבתם, ונראה שהכוונה גם לקִרבת ו"אהבת" השירה עצמה, הקִרבה והאהבה הקיימת בין המשורר לשירתו ולשירה בכלל. שוב, גם כאן, ניתן לציין את כפל ואף תְּלת המשמעויות שנוקטת רוזנפלד, בבוחרה במילים העשויות לאפיין את הפירושים השונים שניתן להעניק לשיר (המילה "קִרבה" עשויה לציין הן קִרבה בין אוהבים, הן קִרבה שבין המשורר לקוראיו ולקהל בכלל והן קִרבה שבין המשורר לשירתו ולשירה בכלל ).

המרכיב החמישי שאני מוצא בשיר הוא מה שנהוג לכנות "שתיקת המשורר". משוררים, סופרים ואמנים בתחומים אחרים, לעיתים מתעטפים ב"שתיקה", כלומר חדלים מליצור למשך תקופה ארוכה, מסיבות שונות, לעיתים לא ידועות לנו. ידועה "שתיקתו" של ביאליק, שנמשכה ארבע שנים וידועה "שתיקתו" של יזהר, שנמשכה שלושים שנה (!!!). ב"בית" האחרון, שהוא בן שתי שורות בלבד, אומרת המשוררת: "עכשָו השתיקה / היא רק צל של דִבור". זהו מקרה מובהק שבו עלינו לשאול את השאלה החוזרת ונשנית ששאלו אותנו המורים לספרות בתיכון: "לְמה התכוון המשורר?", שכן המשוררת אינה אומרת כאן, לפחות לדעתי, דברים ברורים לחלוטין. לכאורה, כוונתה היא לומר שעכשיו היא מצויה בתקופה של "שתיקה", אך אמירה כזו צופנת בתוכה סתירה פנימית (שאמנם ניתן ליישבה, כפי שאעשה בהמשך), שהרי עצם כתיבת השיר, שבו היא כותבת, שעכשיו היא בתקופה של "שתיקה", מבטלת את "שתיקתה". זאת ועוד, לא ברור לנו (לי, לפחות) האם המשוררת מתכוונת להביע אמירה כללית, בבחינת תובנה שהגיעה אליה, ש"עכשָו השתיקה / היא רק צל של דִבור" (כלומר: השתיקה איננה הדבר האמתי, אינה דיבור, אלא רק צִלֹּו, המעיד על קיומו, אך לה, לשתיקה, כמו לְצֵל, אין קיום וערך אמִתיים מִשֶּׁל עצמה, ולמעשה אין היא דבר קיים כלל ואינה נחשבת כלל לעומת הדיבור, הלוא הוא הכתיבה, שהיא האמתית והקיימת באמת, והיא בעלת הערך האמִתי), או שהיא מתכוונת לומר שהיא חשה שהיא בפִתחה של תקופת "שתיקה" (ובכך מתיישבת הסתירה הפנימית).  

לסיום, להלן השיר במלואו:

אנחנו רצי משוכות אהבה ©

לְבָדִיּוּתִי עִם לְבָדִיּוּתְךָ מָה עוֹשָׁה? // מַשְׁחִילָה מִלָּה מְשֻרְבֶּבֶת / לָשׁוֹן, (לְשׁוֹן הַדְמָיָה) / מַפְעִילָה אֶת זֶרֶם הַחֲלִיפִין / שֶׁל הַתְּשׁוּקָה / מוֹנַעַת אֶת נְפִילַת הַמֶּתַח / בַּשָׂפָה, מַחְלִיפָה בְּמַגָּע, / מַשָּא - בְּמַתָּן תַּפּוּחַ וּדְבָשׁ // אֲנַחְנוּ רָצֵי מְשׂוּכוֹת אַהֲבָה / בֵּין מִמּוּש לוִתּוּר / מְהַמְרִים עַל קִרְבָה // עַכְשָׁו הַשְׁתִיקָה / הִיא רַק צֵל שֶׁל דִּבּוּר.