מאמר:
על משתפים וחסידי אומות העולם/ נתן גפן

גישת היסוד שלנו לגבי ערבים בארץ ישראל מונעת אפשרות הסכם  איתם

 

 

המקרה קרה בעיר חֶרְסוֹן שבאוקראינה בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה לאחר ההפיכה הבולשביקית (1918 - 1923).

כוחות פֱטלוּרה, רוצח היהודים הלאומני, כבשו את העיר חרסון. אחד מקציני צבאו פנה ליהודי המקום ומסר שלכל היהודים שיגיעו לצריף מסוים בעיר, הוא מבטיח הגנה מפני הפוגרום נגדם, העומד להתרחש בעיר. הקצין קיים את הבטחתו וכל אותם היהודים שהאמינו לו ונאספו בצריף הזה, לא ניזוקו פיזית בפוגרום הגדול שאכן התרחש. בין הניצולים הייתה בחורה צעירה כבת שמונה עשרה, שברבות הימים, באמצע שנות השבעים גרה כקשישה ערירית בנתניה בדירה שבבניין מול הבניין בו גרו הוריי. היא זו שסיפרה להוריי ולי על מה שקרה אז בעיר הולדתה. הגורל הפגיש פעם שנייה את היהודים שניצלו, עם קצין צבא פטלורה שהציל אותם, אבל הפעם באופן הפוך. הפעם מציל היהודים נתפס על ידי הצבא האדום, והם עמדו להוציאו להורג כקצין בצבאו של פטלורה. הוא סיפר שהציל יהודים ומסר מספר שמות. כאשר פנו לאותם יהודים שהוא הציל, כולם הכחישו את סיפורו. על הצעקה הגדולה של אימי ושלי: "ל מ ה !?!?!?", הקשישה הסבירה -

 - כאלה היו אז הזמנים.

 - לא עשו אז חקירות.

 - עונש מוות אפשר היה לקבל על כל חשד.

 - כל אחד פחד שאם יאשר את סיפורו, הוא עלול להיות מואשם בסיוע לפטלורה ולסיים את חייו כמו הקצין הזה, על עמוד התליה.

 

אפשר להבין את התנהגותם של היהודים בגולה ביחס למצילי היהודים, וההסבר של אותה קשישה אולי משכנע, אבל מדוע במדינתנו היהודית אנו מתייחסים לערבים מצילי היהודים בארץ ישראל באותו אופן כמו היהודים שהתייחסו לאותו קצין מאוקראינה?

 

קיימת גישה ידועה נגד ערבים בעלי בריתנו, המשתתפים עימנו במלחמה נגד ארגוני הטרור הערביים. גישה זו מאפיינת אנשי ציבור רבים, המדביקים למשתפי פעולה עם ישראל תווית של בוגדים במלחמה הלגיטימית מבחינתם. הרי מה עשו אותם ערבים הלוחמים לצידנו נגד הטרור הערבי? הם מנעו רצח אנשים תמימים בפיגועי מכוניות ממולכדות או מתאבדים-רוצחים,  או בכל דרך רצח אחרת.

 

כמו הגרמנים מתנגדי המשטר הנאצי, כך גם הערבים בעלי בריתנו, נאמנים לערכי מוסר כלל אנושיים, ולכן אנשים אלה מהווים למעשה את המצפון של האומה הערבית, ולכן הם פטריוטים ערביים. מבחינתנו הם חסידי אומות העולם בתקופה החדשה. הם הצילו רבים תוך כדי חירוף נפש וסכנת מוות. מי שמכנה משתפי פעולה נגד טרור בשם בוגדים, למעשה סבור כי רצח ופעולות טרור אחרות הן פעולות במאבק לגיטימי. כל מי שקורא להם בוגדים, מצדיק את פיגועי הרצח.

 

בכל הסקרים שנערכו בקרב ערביי ארץ ישראל, כמעט תמיד הייתה התוצאה שרוב תומך במה שהם מכנים "המאבק נגד כיבוש", שזה למעשה רצח מכוון ומתוכנן של אזרחים. השאלה היא מי הם אותם נציגי  המיעוט שהיה מעדיף פיתוח כלכלי ופיתוח תרבותי והיה מעדיף פשרה עם ישראל.

והתשובה המתבקשת – אין לאוכלוסיה זו שום ייצוג. והסיבה לכך גם ברורה: כל מי שהיה מבטא את רצונו להיות נציג המיעוט הרוצה בשלום ומוכן לשם כך לפשרה עם ישראל, ימיו יהיו ספורים.

 

הסכנה הנשקפת לערבים אנשי שלום אמיתיים לאבד את חייהם נובעת לא רק משום שהארגונים הערביים הקיימים בארץ ישראל ידאגו שיירצחו, אלא גם מתוך הבנה שגם אצל היהודים בישראל, השקפתם לא תתקבל בברכה, לאור היחס המחפיר כלפי ערבים מצילי נפשות הידועים בשם משת"פים.

 

אם רוצים להגיע להסדר שלום עם ערביי ישראל, אזי הכרחי שנאפשר לערבים שרוצים באמת בשלום איתנו, להתארגן למפלגות ולתנועות, מבלי שחרב המוות תונף מעל ראשם, וישראל חייבת לדאוג לכך.

 

קיימת סבירות גבוהה ביותר שאם אנשי השלום והפשרה הערבים יוכלו להתארגן ולפעול בגלוי וללא סכנת חיים, אזי יצליחו לשכנע את רוב ערביי הארץ להסכים לפשרה עם ישראל ולהטות את הדעה המקובלת בקרבם, כך שנגיע לשלום בסופו של דבר.