מאמר:

בין הארה לחשכה מוחלטת/ טל איפרגן 
( על ספר שיריה של יפעת אמוץ לוי מכוות אש)

כשנמסר לי השי - ספר ביכוריה של המשוררת הצעירה יפעת אמוץ-לוי, מִכְוַת אֵשׁ (הוצאת  ארגמן -מיטב, 2015), מיד זיהיתי קול רענן, , אמיץ, הלוחש אלי מתוך דפי שירת הספר.

הספר נפתח בהכרזה: "אני פותחת את ספר הדמעות", ומכאן המחברת היא היחידה שתבחר מתי לספר על הפחד, ומתי לשוב אל הילדות, כדי בזרועותיה מלאות התום להתנחם.

רבות הן התהומות הפעורות והנפערות בקרב המשוררת. רבים הם הרגעים שבהם, בעת קריאת השירים, חשתי חצויה בין ההכרה במוות (או בתחושתו לפחות, תחושה של חידלון), לבין האהבה הפועמת בין חרוזיה הפנימיים של המשוררת. לצדה של זו האהבה, קיימת ההכרה ביפי הדברים שיש עוד לבריאה להציע, ולרוח לתת.  "החיים של מותי/המוות של חיי" (עמוד 48), לרגעים נדמה כי המשוררת מסכמת את מהות שיריה בשני משפטים אלה בלבד, אך הקורא החכם ישכיל למצוא בשירים, הרבה מעבר לזמן או למקום, והרבה מעל לכל שיש לזיכרון להציע.

"אין נביא בעירי" (עמוד 38), מודה המשוררת, ואני מזדהה, פוסחת בין מילה מדודה לאחרת, מפנימה דרך זו השירה, עד כמה נעים אנו בין שמחות גדולות לבין עצבות גדולה, בין הארה לחשכה מוחלטת, וחוזר חלילה.

לצד תרגומי כל השירים לשפה האנגלית (בתרגומו הנפלא של ניסן קובלסקי), פועמים הומאז'ים יפיפיים, מהם לתרצה אתר וללאה גולדברג, כמו גם שירים לאהוב ולאהבה. האהבה המדוברת אמנם מרה, אך  ידיה שלובות עם אהבה רמה, ומעלה היא תהיות אודות סערת הים שבגליה חבוי לו שקט.

ספרה של אמוץ-לוי, מסתיים במקום שבו זוכרת המחברת רק געגוע, את אובדן התודעה, בעוד הריק הוא שממלא אותה, כמו בוחרת המשוררת במודע, להשאיר את הקורא עם הכמיהה לדיבור בלתי נשכח ששפתו שירה.