פרק מספר:
הכי יפה בעולם / פרק מהספר תאי אב - יובל קדוש
הימים הבאים פתחו תהום נוספת.
פצעי האפטות התפשטו בכל חלל הפה של עמית והחלו לרדת לכיוון הקיבה, והלשון שלה התנפחה לממדים ענקיים. עמית הייתה אומללה. הלב נקרע מלראות את מה שהיא עוברת. איזו קללה, חשבתי לעצמי, והבנתי שאפילו מהמקום הרע שבו אנחנו נמצאים יש לאן לרדת.
במשך ארבעה ימים ברציפות הסתובב החום של עמית סביב ארבעים מעלות, ולא נראה שהתרופות והקומפרסים עוזרים. עמית מיעטה לתקשר עם הסביבה, אם בכלל. ומהמקום הזה המשכנו לרדת. כאילו לא די בתחושות הפיזיות הנוראות, השיער של עמית התחיל לנשור והציב בפנינו מחזה פוצע-לב. פלומות שיער שלמות ובלונדיניות נשרו על הכרית, ולאי-הנעימות שבמראה הפדחת הנחשפת בהדרגה נוספו גירודים מטרידים בראש. עמית כבר הייתה מודעת למתרחש סביבה והצענו לה לגלח את הראש כדי למנוע את המטרדים הכרוכים בנשירה. היא לא הייתה מוכנה לשמוע מזה.
השכנים שלנו לחדר, מיכל ויוסי, החליטו לגלח את ראשו הקט של יהונתן מבלי לשאול אותו שאלות מיותרות. צרחות הפעוט נשמעו בכל המחלקה, עד שלבסוף הושלמה המשימה כשבְאוֹת של סולידריות גילחה גם אִמו מיכל את ראשה. יוסי קיבל את התואר הרשמי "הספּר של החדר", אך לאחר שסיים לספר את בני משפחתו נותר מחוּסר עבודה. מצדה של המיטה שלנו לא נמצאו לו קליינטים שייתנו לו את שער-ראשם בהסכמה.
עמית הייתה מיוסרת. היא ישבה על מיטתה תשושה ובידיה החזיקה בפלומות השיער שנשרו מראשה. הפיז'מה שלה, המצעים והשמיכות כוסו בשיערה המפואר. עיניה היו עצובות כעיני גור חתולים נטוש. השיער הבלונדיני הגולש היה סימן ההיכר שלה, המאפיין הבולט שזוהה איתה. ועוד רגע היא תאבד את כולו.
הכאב ניכר היטב גם בעיניה של נעמי. ידעתי שנשירת השיער עלולה להוביל למשבר מורלי קשה, אבל הידיעה לא הקלה. גם כך מצב רוחה של עמית היה בתהום, ולך תעודד או תנחם אותה במצב כזה.
בימים הבאים ניסינו לשכנע את עמית בכל דרך אפשרית לגלח את ראשה, כדי לחסוך סבל נוסף. כשלא התקבלה תגובה חיובית מצדה, החלטנו להרפות ממנה את הלחץ ולתת לדברים לקרות מעצמם. "אם תרצי – הודיעי לנו," סיכמה איתה נעמי.
באחד הערבים תפסתי יוזמה מסוג אחר. ביקשתי מיוסי שיגלח את הראש שלי בַחדר, מול עיניה של עמית. ביד אומן מיומן הוא החל במלאכה.
לאט-לאט אפשר היה להבחין שהדבר די משעשע את עמית, או לפחות מסקרן אותה. בשלב מסוים לחשתי ליוסי שישתף פעולה עם המניפולציה שהגיתי ויתחזה כמי שנגמרה סוללת המכונה שלו באמצע ביצוע התספורת. כך נשארתי מוּלה עם חצי ראש מגולח.
ידעתי שזה יעבוד. היא התפוצצה מצחוק. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב ששמעתי אותה צוחקת.
עד שהמכונה נטענה שוב, כביכול, נשארתי במשך כשעה במראה החצי-מגולח שלי וסיפקתי לעמית סיבה לצחוק בריא. משועשעת, היא התחילה ללטף את הצד הקירח של ראשי. "אבּוּש, זה כואב?" היא התעניינה.
עכשיו נראה היה לי שהיא כבר מוכנה. "יאללה, בואי שימי ראש גם את," אמרתי לה בניסיון לצרף אותה למועדון הלקוחות המרוּצים של יוסי.
אבל היא שוב סירבה. "אני אחשוב על זה ואודיע לך כשאהיה מוכנה."
החלטתי להרפות.
כשהגעתי למחרת לבית החולים חיכתה לי הפתעה. "עמית במקלחת," הודיעה לי נעמי בקול וסימנה לי בידיה שעמית מסתפרת שם, בפנים.
זמזום מכונת הגילוח של יוסי נשמע ברקע, ואז נשמע קולה של עמית מאחורי דלת המקלחת הסגורה. "אבוש!"
"כן, יפה שלי," עניתי לה.
"אני רעבה. אולי תלך להביא לי נאגטס וצ'יפס מהמקדונלד'ס?"
הייתי כחולם. לא האמנתי למשמע אוזניי. "עשר דקות, ויש לך צ'יפס ונאגטס," הבטחתי לה, ומיד ירדתי למקדונלד'ס.
בתוך פחות מעשר דקות חזרתי עם מבוקשה, חם וטרי. יוסי כבר היה מחוץ לחדר המקלחת ונעמי קילחה את ראשה של עמית. כשהמים פסקו מלזרום היא קראה לי: "אבּוּש, בוא תיכנס." ואז ראיתי אותה לראשונה קירחת.
אי-אפשר לייפות זאת – המראה הראשוני מצמרר וצובט לב. הילדה היפה והחיונית שלי, שופעת השיער הבלונדיני הבוהק, נראתה עכשיו כמו אפרוחון צנום ומפוחד שבקע רק לפני רגע מהביצה. אבל אז היא חייכה אליי והביטה בי בשתי עיניה הגדולות והכחולות. "אלוהים, כמה שאת יפה!" זעקתי בקול, "הכי יפה בעולם!"
עמית התיישבה על מיטתה והחלה לאכול ממעדני מקדונלד'ס האהובים עליה. כולנו הבטנו בה במבט המום ומשתאה. יכול להיות שהחלקת מכונת התספורת על ראשה שחררה איזה מתג אצלה לכיוון הנכון, חייכתי לעצמי, והודיתי לַאֵל על כך שהילדה חזרה לעצמה, והחזירה את האור והצבע גם אל פנינו.
את התדהמה הצוהלת שלנו קטעו לפתע קולות שירה רמים שנשמעו מחוץ לחדר. התברר שלהקת "מורן", להקת נוער ווקאלית, הופיעה במחלקה ושימחה את לבבות הילדים המאושפזים בה. "אני רוצה לראות את ההופעה," ביקשה עמית את בקשת היציאה הראשונה שלה מאז שהגענו לבית החולים.
נשאתי אותה על הידיים והצטרפנו אל המופע המאולתר במסדרון. היינו כבר שלושה שבועות במחלקה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שילדים אחרים שמאושפזים כאן והוריהם ראו את עמית. כולם הופתעו והתרגשו – האחיות, הרופאים והמתנדבים רחבי הלב שבחנו בדבקות מדי יום אם עמית רוצה לשחק, ליצור או לעשות כל דבר שהוא מחוץ למיטה ולחדר.
נערי המקהלה ריגשו בשירתם, אבל זה היה רק הספתח להתרגשות שאחזה בנו כשעמית הצטרפה אליהם לשירה. ואז לחשתי לאוזניהם של אחדים מהם שאני מבקש שיקדישו לה שיר מיוחד. מיד הם פצחו בשירת "הילדה הכי יפה בגן", והותירו צמרמורות בגופי. את השיר הזה שרתי לעמית כמעט בכל יום מאז שנולדה, וכמה משמעוּת הייתה לו דווקא היום! ברצף "הפעמים הראשונות" ההיסטורי שהיה לנו היום, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעמית חלתה שלא הצלחתי לשלוט בעצמי והזלתי דמעות כמים בנוכחותה.
* יובל קדוש- ספר ביוגרפי על מחלת בתו והתמודדותה המורכבת עם מחלת הסרטן
