סיפור:
פבריס/ אביגייל הורוביץ

 

הבוקר פגשתי בבית הקפה את השחקן הצרפתי הזה שאני כל כך אוהבת.

לא קבענו משהו מראש, פשוט הזדמנו למקום יחד.תיאומים רבים מדי ונסיון למצוא שעה שתהיה מתאימה לשני הצדדים, לא מצליחים. אז שלחנו את לחמנו על פני המים. ואז  רצה המקרה, ובסופו של דבר נפגשנו.

השולחנות כאן לא מסודרים בדיוק כמו בפריז. הכיסאות מונחים משני צידי  השולחן. לא כשכולם מופנים לכביש. בפריז כשיושבים עם מישהו, מביטים נונשלן לכביש, מסיטים מבט הצידה, ובזווית העין מסתכלים על הפרופיל שלו. או לא. נושפים עשן מוחזק היטב דרך הנחיריים, באנחה קלה. מרפק נוגע במקרה, בדרך למאפרת זכוכית. זו שתמונת עשן כחולה משתקפת מתחתיתה. כשיושבים אחד מול השני - הכל גלוי. חסרה תחושת הציפיה, חוסר הוודאות על מה מסתכל זה שלצידך. ויותר - מה הוא רואה. העקצוץ הזה בפְנים של לנחש.

השולחנות כאן, גם לא בגודל המתאים. תמיד גדולים מדי. אוקינוס של מרחב במקום בועת אינטימיות שקופה.

פ. ישב עם הפנים לרחוב, אני עם הצדודית, נוטה מעט לכיוונו. לא היה מה לצלם. האור חזק מדי. בלי הפילטר הפריזאי האור מאוד חזק. הוא סיפר על ספר שכתב - על מפגשיו עם כל מיני דמויות מפתח בפוליטיקה שלאחר איחוד אירופה.

בפריז זה היה נשמע הרבה יותר קוסמופוליטי.  אבל  כאן בסך הכל הקשבתי לתנועות שפתיו. הצטערתי שלא קר מספיק לחוש בחום גופו. אם הייתי יושבת לימינו במקום מולו באלכסון, הייתי מרימה ומניחה את רגל שמאל על הימנית, נשענת לאחור, מפנה ראשי ימינה כל נשיפת עשן. שלא יסתיר בינינו. כך או כך משנשארתי יושבת לפניו, נשפנו מסך אפרוריות שקופה. ענן פריזאי לשנינו.

Ah non. Tu n'as que le sex en tete!.

סה נורמל פבריס, אני אומרת ומרימה את משקפי השמש שהחליקו על האף. סה נורמל.

* אביגייל הורוביץ-כותבת סיפורים