כלב/ מירב שטנצלר
את הכלב מצאתי ליד הסככה, מישהו קשר אותו לאחד העמודים ונעלם. התנדף. הם תמיד עושים את זה ככה. פחדתי ממנו. לא ידעתי איך לגשת אליו. גואל לימד אותי איך לכוון את הטון של הקול, לעמוד, להישיר מבט, לא להתכופף.
צריך שתהיה הירארכיה. יש סדר בעולם והאדם הוא הראשון. גואל מומחה. הוא אילף כלבים במשטרה, אבל הוא לא עובד שם יותר בגלל איזה עניין שהוא לא רוצה לדבר עליו. אם גואל לא רוצה לדבר על משהו, אז כדאי לעזוב את זה .
גם בשלג כבד הם באים. לא מפספסים הזדמנות. הקירח פותח את הדלת, ונותן להם להיכנס. הם מביאים אלכוהול עטוף בשקיות ניר חומות. אין ביניהם כל דיבור. מהנהנים בראש ולוחצים את היד של הקירח. מראים לו שיש להם מזומנים. מי שאין לו לא נכנס. מלמעלה, מהחלון של החדר שלי הם נראים גוש אחד, שחור, ללא פנים.
הקבועים שבאים קוראים לו גוספודין גואל. ממני הוא לא מבקש שאקרא לו ככה.
" שָאוּל אתה פטור" הוא אומר. אני אוהב כשזה קורה, כי אז אני מרגיש שזה רגע מיוחד, שאני מיוחד, אני פטור וכולם חייבים. אני חופשי ברגעים האלה. אני שואף את האוויר שבחוץ ולוכד אותו בריאות, ונושף לאט לאט, רוצה שיישאר בתוכי עוד קצת, האוויר של החופש, של להיות פטור.
אני זוכר שהשם שלו הוא וְלַד, אף אחד אחר כבר לא זוכר את ולד. גם ולד לא רוצה לזכור. כשהיינו קטנים היו קוראים לו ולד בְּלָד ולד בּלד, מכניסים לו מכות. הוא בכה מתחת למדרגות של הכניסה לבית הספר, ואני ראיתי והבאתי לו מיץ או ממתק. הוא רצה שאשב לידו, שאתן לו להחזיק לי את היד חזק, שילטף אותה. הוא ליטף הרבה זמן, ואני הייתי מסכים לו. כשהיה גומר, אמר לי לְך. אנחנו לא מדברים על מה שהיה. עכשיו הוא גואל שלא עונה יותר לולד.
הכלב מתמתח ומכשכש בגדם הזנב שלו, מפהק וחוזר לרבוץ לצד התנור. אני בועט בכדור הגומי הירוק לעברו לראות אם יתעורר. הוא מיד תופס את הכדור בפיו, נוהם ומחרחר, כמו כלב שרוצה לשחק. הזמן דוחק. הגוש האחד סיים להיכנס והקירח סוגר את הדלת. צריך לצאת, גואל עכשיו שותה במרתף, ומביט בשעון עצבני. הוא אומר שכשאתה אוהב משהו אתה לא יכול להפסיק. הוא אוהב לשתות ואת הקרבות, זה משאיר אותו רגוע. אני לא יודע אם זאת אהבה. אני לא אוהב את גואל, ואני לא יכול להפסיק, אז מה זה? אני לא יודע איך לקרוא לזה.
הכלב מנמנם, טיפש לא יודע מה מצפה לו. הקירח חוזר לכניסה, מסתכל לכיוון החלון שלי לרגע ונכנס. אני שורק לכלב את השריקה שלנו, והוא מיד מתרומם, זוקף את אוזניו הקצוצות ולשונו הרחבה משתרבבת החוצה. הוא מתכופף ואוסף את הכדור בפיו. אנחנו לא הולכים לשחק עכשיו, טיפש. הוא נובח, רוצה תשומת לב, מכשכש בזנב ומשמיע חרחורים כשהכדור בפיו. אני מתמקד במשולשי המתכת שעל הקולר שלו, הם מבריקים. הסרעפת שלו עולה ויורדת, ועם כל נשימה נדמה לי שאני שומע איך הבטן שלו מקרקרת מרעב. זה כלב שלא אכל שלושה ימים. נתתי לו לשתות מעט מים חמים עם טיפות של ניטרוגליצרין בדיוק כמו שגואל אמר. זה רק כלב. סתם כלב. מכוער וחלש עם צלקת ארוכה וצרה על הצוואר. מפסידן. נתתי לו את השם רֵאֶם אבל מאז שאני מבין שהוא לא שלי, שהוא כלב שַאוּל, אני קורא לו כלב וזהו.
עכשיו זה גואל שיוצא ונעמד בפתח דלת הכניסה, רגליו בפיסוק רחב, גופו עטוף בחלוק משי אדום ומבריק, האחד שהוא לובש לכבוד ההתערבויות. השרירים של החזה שלו פורצים החוצה מהפתח העליון של החלוק.
"ככה גבר צריך להראות", תמיד הוא אומר לי כשאנחנו מתאמנים על המתח מתחת לסככות. "תיגע", תופס את כף ידי, מהדק אותה לאגרוף. הוא מחזיק לי את האגרוף ודופק איתו על החזה שלו, "תרגיש ברזל, ופלדה". מוריד את החולצה ומבקש שאעמוד מאחוריו, ואסתכל כשהוא עולה ויורד מהמתח. תסתכל טוב טוב, על הגב, השכמות והזרועות, תספור לי כמה אני עושה. אחר כך אני אתן לך לגעת ". כשאני נוגע בגוף של גואל הקשה, אני נזכר בולד הרך. אני רוצה להגיד לו "זוכר איך פעם.." אבל המילים לא יוצאות.
מהחלון של החדר שלי, גואל נראה קטן, כמעט חסר אונים. הוא מרים את העיניים, מחפש אותי ומוצא, אני מביט בו בחזרה. הוא מסמן לי עם היד לרדת ומצביע על השעון. אני רק מסתכל בו מבלי לעשות דבר. הוא מסתובב בועט בדלת וחוזר הביתה, טורק אותה מאחוריו. הם לא יכולים להתחיל בלעדי הכלב. הוא לא יכול להתחיל בלעדי.
הארובה שעל הגג של הבית שלו פולטת ענני עשן אפור, ולמטה שכבה עבה של שלג מכסה את משטח האספלט שמחבר בינינו. משמאל לשביל הכניסה יש ערימה של שלג שמכסה את ערימת בולי העץ שחטבנו יחד. השלג לבן, נקי ורך, השלג יכול לנקות את הלכלוך, בולי העץ קשים ספוגים במים, אי אפשר לעשות איתם כלום. אמרתי לו אתמול שכדאי לערום את העצים מתחת לסככה שלא יירטבו.
הוא גיחך וענה "תעשה מה שאומרים לך בלי תלונות והערות". עכשיו הם רטובים, ואי אפשר להשתמש בהם. גואל לא מקשיב לי, הוא לא מקשיב לאף אחד, הוא יודע הכל.
אני קושר את הכלב ברצועה ולובש מעיל, מכניס את כפות ידי לתוך כפפות העור השחורות. מושך מהקולב את תרמיל הגב השחור. בחוץ הסערה נרגעת. שקט ,דממה, כמו בזמן שנפסקת התנועה. אני צועד לעבר ביתו ומביט לאחור, מסתכל על העקבות שהותירו הצעדים של הכלב ושלי. הנה, אני בן אדם חופשי שהולך עם כלבו לטייל בשלג. הכלב ממושמע, הולך באיטיות. משולשי המתכת על הקולר שלו מנצנצים כמו כוכבים.
אני נעצר ליד ערימת בולי העץ, פותח את התרמיל השחור ודוחף לתוכו שלושה, סוגר ופותח שוב ומכניס לתוכו שלג, דוחף עוד שלג, הרבה, הידיים קופאות מתחת לכפפות, התרמיל הכבד מלא, אם רק אאסוף כמות גדולה, אם אצליח, השלג יוכל לנקות. אני גורר את התרמיל, לא מצליח להרים והכלב נצמד אלי , מבין משהו, אולי הוא לא טיפש, אני כבר לא בטוח שהוא טיפש.
דפיקה על הדלת והקירח פותח "מה קורה איתך? מחכים לך, מקווה שיש לך סיבה טובה". אנחנו יורדים אחריו במדרגות התלולות לכיוון המרתף, בחושך, צחוקו העצבני והריק של גואל עולה, זה צחוק מרוסק ומרושע. יש ריח של דם וטחב. גם הכלב מריח כי הוא מתחיל למשוך לאחור. בולי העץ נחבטים במדרגות והשלג מתחיל להנמס.
הדלת של המרתף פתוחה ובפנים צפוף וחם, הנה כל הציוד. אני קושר את הכלב למעקה של המדרגות והוא מיילל. כלב פחדן. אני נזכר בולד מתחת למדרגות של בית הספר, הבכי שלו המקוטע שלא נגמר. "אתה חבר שלי, נכון?" הוא שואל. "רק אתה חבר שלי, נכון? אז תגיד לי את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד, תגיד לי את זה הרבה".
אני פורש שתי יריעות בד גדולות, גדר מתכת גמישה, רשת ברזל, קורות עץ, סכין חיתוך יפנית, סמרטוטים, שקיות ניילון גדולות ושחורות. צריך לעבור פריט פריט ולוודא שהכל נמצא. אני מתחבר לאוזניות ומגביר את המוסיקה, דוחף את גלגלי העיניים שלי לאחור, למקום של ראייה מטושטשת. ריח הכלבים מציף את הנחיריים, וגואל עומד בחלוק האדום על הבמה הקטנה ומסמן לי עם האצבע להתחיל לעבוד.
הקירח מגיש וודקה, שוטים מהירים שנכנסים כמו טיל וצורבים את הגוף. הוא דורש שישתו עוד. הגוש האחד השחור שותה וצוחק ומקיף את הכלבים, סוגר על רשת הברזל שמתחתי מסביב לזירה. רק גואל עומד על במה קטנה מעץ, עטוף בגלימה האדומה. מסביב אין חלונות, הכל סגור .
הכלב השני מחכה כבר בזירה, משני צידי פיו ניגרים חוטי ריר צמיגי של רעב ושנאה. הוא מזיז את ראשו מצד לצד. גואל שתוי, הוא מתנדנד כמו הכלב, אבל הכלב ממוקד, מביט בי וגואל לא מצליח לעמוד ישר וגם לא להסתכל. אני יודע שהוא יתעשת ויתחדד כשהקרב יתחיל. מסביב יש המולה ומוסיקה רועשת "שָאוּל הבאת את הכלב?" גואל צועק וצוחק ומלהיב את כולם. אני מסתכל לאחור ורואה את הכלב מלקק את המים של השלג שנמס מהתרמיל. הוא צמא מאוד. הוא שותה. אם לא אמהר הכל ימס ולא ישאר יותר כלום ואי אפשר יהיה לנקות.
"תיגע", אומר גואל על המתח מתחת לסככות, "זה ברזל ופלדה. אתה רך כמו ספוג. כמו ספוג, רק אתה חבר שלי נכון? נכון? אז תגיד את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד". אני דוחף יותר חזק את גלגלי העיניים לאחור, למקום של הראיה המטושטשת, ומרגיש בתוך הגוף דפיקות חזקות, כמו מכות הגרזן שהכו את בולי העץ. הכוח מתרכז בכפות ידי שבוערות כמו אש, והלב ריק. אטום. אני שולף מהר מהתרמיל בול עץ אחד ורץ לכיוון גואל ומפתיע אותו. מכה חזקה על הראש ועוד אחת ועוד אחת. מישהו מנסה לתפוס אותי מאחור ועוד אחד. אני מרגיש ידיים שלופתות לי את הצוואר, אבל אני ממשיך ביד אחת להכות את גואל, והכל מסתובב ומתהפך ונדמה לי שאני רואה איך הכלבים מושכים את הרצועות שלהם חזק, בכוח, קורעים אותן ומשתחררים. הנה הם שני כלבים שרצים למעלה, דוחפים את דלת הכניסה, ורצים בשלג הלבן והטהור.
