פרק מספר:
חקירות שדה המקור/ דויד וילקוק מאנגלית עופר משיח

התרבויות העתיקות היו, ככל הנראה, מתקדמות הרבה יותר ממה שאנו נוטים לחשוב. אבותינו עשו מאמצים כבירים כדי לגרום לכולנו להיות מודעים למחזור בן 25,920 השנים הידוע כנקיפת ציר כדור הארץ, שלאורך ההיסטוריה חולק ל12- תקופות בנות 2,160 שנה. הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה, ככל הנראה, גם כדי להסב את תשומת לבנו למחזור זה בן 25,920 השנים - כאשר אנו מודדים את אורך האלכסונים באינצ'ים של פירמידה. מלאכת המחשבת של הפירמידה הגדולה היא הרבה מעבר ליכולות הטכנולוגיות הקיימות שלנו, במיוחד כשאנו מביאים בחשבון את אבני החיפוי מאבן גיר, שהיו מלוטשות כמו מראה. אנו יודעים כעת שהאבות המייסדים של אמריקה שילבו את הסמליות של החזרת אבן הראשה עם טקסט מסתורי שלקוח מהנבואות של הסיבילה, שחזו את בואו של תור הזהב. נבואות אלו הדגישו את התמזגותנו המחודשת עם האלים בסוף השנה הגדולה, ואת פיתוחן של יכולות על־טבעיות בתוכנו - כך ש"המוזהב יופיע שוב בכל הארץ".אם אנו רוצים להתייחס ברצינות לתגליות הרוסיות, נצטרך להניח שאפשר להשיג את אותן השפעות מרשימות על חומר, ביולוגיה ותודעה, מבלי לערב פירמידות בתהליך. כבר אפיינו את שדה המקור כצורה חיה וחושבת של תודעה - מה שרומז שעלינו להרחיב משמעותית את הרעיונות שלנו לגבי השאלה מה הם בעצם החיים? אנו חולקים מחשבות עם כל היצורים החיים, וייתכן שאנו ממשיכים לחוות את התודעה גם בזמן מוות קליני. בפרק הזה נחקור את ההיבטים הביולוגיים של שדה המקור בצורה הרבה יותר מפורטת. בחלקו השני של הספר נעבור אל התעלומות העמוקות יותר של המרחב ושל הזמן, שעומדות מאחורי השפעות הפירמידה - והשפעתן על החומר הפיזי.שפע של נתונים מדעיים, שכמעט אינם מוכרים, חושפים את התכונות הביולוגיות הייחודיות של שדה המקור. מקום טוב להתחיל בו הוא עם המדען הגרמני הנס דריש. ב1891- הוא בחן קיפוד־ים - אורגניזם ייחודי במובן שיש בו תאים צמחיים פרק 9

שנראים ומתנהגים בדיוק כמו צמחים, בנוסף לתאים החיים. בשלבים המוקדמים של התפתחותו, עובר קיפוד הים הוא לא יותר מאשר כדור חלול. התאים הצמחיים נמצאים ברובם בחציו התחתון, והתאים החיים בעליון. לאחר שהעובר מתפתח מעט, התאים הצמחיים נכנסים פנימה ויוצרים כיס, שמתפתח לקרביים - והתאים החיים נותרים בחוץ. ב1891-, דריש גילה שאם הוא מפריד את שני התאים הראשונים של עובר קיפוד הים, כל אחד מהם מייצר עובר שלם חדש - במקום חצי יצור מעוות. באותו זמן תגלית לא צפויה זו נחשבה למדהימה. יתרה מזאת, דריש גילה שהוא יכול לחתוך את העובר הצעיר דמוי הכדור לשמונה, וכל פיסה כזו גדלה לעובר חדש לגמרי - גם כאשר הפיסה היתה עשויה מ100- אחוז תאים צמחיים, ללא כל מאפיינים של בעל חיים.1רוב האנשים לא יחשבו דבר על התצפיות האלה בעולם של ימינו. אנו מניחים באופן אוטומטי שכל מולקולת דנ"א מכילה את כל צופני הבנייה עבור האורגניזם, ולכן אפשר לגדל צורת חיים חדשה לגמרי מתא בודד. זכרו שזהו הסבר אחד, אבל הוא לא ההסבר היחיד... וייתכן אפילו שהוא לא ההסבר האמיתי. דריש סבר שיש כוח מניע כללי שקובע את גדילתו של כל תא בתוך העובר.2 הכוח מכיל מידע שנותן לכל תא הוראות על מה שהוא צריך לעשות - תלוי במקום שבו התא ממוקם. במקרה של קיפוד הים הכוח הוא זה שאומר לתא אם הוא צריך להפוך לתא צמח או לתא חי.דריש פרסם את עבודתו ב1912-, והיא נתנה השראה לאלכסנדר גורביטש, מדען רוסי, להמשיך את המחקר הזה. גורביטש סבר שהכוח הזה, או שדה האנרגיה, לא נמצא רק בתוך העובר - הוא גם שלט וויסת את הגדילה של צורות החיים הבוגרות. גורביטש האמין שכל האורגניזמים נשמרו בחיים על ידי "שדה אנרגיה שמעורר מיטוזה", ושהם ספגו והקרינו את השדה הזה במשך כל מחזור חייהם. גורביטש חקר את היבט ההקרנה של השדות בעזרת בצל. הוא הניח שרוב אנרגיית החיים תוקרן מהחלק העליון בבצל נובט, כי שם גדלים כל העלים החדשים. זו הסיבה שגורביטש כיוון את החלק העליון בבצל לעבר בצל אחר, וזאת בלי שיהיה ביניהם מגע. כמו שהוא צפה, התאים בבצל השני גדלו הרבה יותר מהר מהשאר - ויצרו בליטה ברורה במקום אליו הבצל הראשון הצביע. גורביטש אף גילה שהאפקט מתבטל לחלוטין אם מניחים ביניהם פיסת זכוכית שבולמת את האור האינפרה אדום והאולטרה סגול. עם זאת, פיסת קוורץ שמאפשרת לאור אינפרה אדום ואולטרה סגול לעבור דרכו - לא חסמה את האפקט. אם כך, אין לנו צורך בעוצמת הפירמידות כדי לקבל האצה של צמיחה פתאומית; כוח החיים של הבצל לבדו הספיק כדי ליצור השפעה על תאים של בצל אחר.גורביטש פרסם עבודה זו ב3 .1926- עד אז הוא כבר ערך כמה ניסויים, שהוכיחו

כי קרינה אולטרה סגולה חלשה מאוד אבל ניתנת למדידה, שנבעה מקצהו העליון של הבצל, יצרה "אפקט מעורר מיטוזה."4 שוב, נראה שהאור האולטרה סגול הוא מעין חתימה של שדה המקור, אבל אין זה שדה המקור עצמו. כמו שהגלים שנוצרים על פני אגם לאחר שמשליכים לתוכו אבן אינם האבן עצמה. במרוצת השנים, מדענים רוסים שכפלו את הניסוי הקלאסי של גורביטש, והתוצאות היו דומות, על אף שהמחקר המסקרן הזה נשטף בהשערות נרגשות שגנים ודנ"א אחראים לכל u1492 הצפנים מהם נבנים אורגניזמים חיים - וקובעים את צמיחתם.חלוץ נוסף שראוי להזכירו הוא חוקר הנוירונים הרולד ס' בר מאוניברסיטת ייל. בר גילה שאפילו ביצת סלמנדרה לא מופרית הכילה שדה אנרגיה חשמלי שכבר היה מעוצב כסלמנדרה בוגרת - והראה שיש קו ישר של מטען חשמלי לאורך הביצה, בכיוון שממנו היא עתידה להפוך לסלמנדרה בוגרת. בשתילים של צמחים, בר גילה שדות חשמליים שנראו דומים לצמח הבוגר. בר גילה את השדות החשמליים הללו מסביב לצורות חיים רבות. הוא הבחין שהמטען של השדות הללו משתנה עם הצמיחה, דפוסי השינה, כמות החשיפה לאור, התחדשות הרקמות, נוכחותם של מים, סופות, תחילתו של סרטן ואפילו מחזורי הירח.5 יתרה מזאת, ד"ר רוברט בקר, מנתח אורתופדי, חקר את השדות החשמליים הטבעיים בגוף האדם, וגילה שאצל כל אדם שהוא חקר המטענים החשמליים הגדולים ביותר היו בנקודות המדויקות של הדיקור הסיני.6 אפקט הרפאים של הדנ"אאני רוצה לעשות קפיצה בזמן ל1984-, השנה שבה "ההתמכרות" שלנו לדנ"א הועמדה למבחן רציני, אם לא הובסה, על ידי ד"ר פיטר גריאייב. התגלית של גריאייב נתנה לנו רמז משכנע שהקרינה מעוררת המוטציה של גורביטש - שדה המקור - ככל הנראה פועלת גם בדנ"א שלנו. יתרה מזאת, התגלית של גריאייב מרמזת על כך שצפנים גנטיים שלמים עבור אורגניזם, עשויים שלא להימצא במולקולת הדנ"א, לפחות לא במיקומם הסופי.כשגריאייב הניח דגימה של דנ"א במכל קוורץ זעיר, כיוון אליה קרן לייזר חלשה ולאחר מכן צפה בה בעזרת ציוד רגיש שאיתו אפשר לזהות גם פוטון אחד של אור, הוא גילה שהדנ"א פעל כמו ספוג של אור. באופן כלשהו, מולקולת הדנ"א ספגה את כל הפוטונים של האור באזור, ולמעשה אחסנה אותם בספירלה דמוית פותחן בקבוקים.7 זה מאוד מאוד מוזר. הדנ"א ככל הנראה יצר מעין רִיק שמשך את האור, דבר שאינו מאוד שונה מהרעיון של חור שחור - אבל בקנה מידה קטן הרבה יותר.מעט מדענים היו מוכנים לטעון שאור יכול להופיע גם בתוך בלוטת האצטרובל

- אבל גריאייב הוכיח שמולקולת הדנ"א מושכת אליה פוטונים ממקום כלשהו, על ידי תהליך לא ידוע. בגלל הקושי לחקור מוח אדם חי, לא בוצעו שום ניסויים השוואתיים כאלה בבלוטת האצטרובל - לפחות לא כאלה שזמינים בגלוי לציבור. הטכנולוגיה היחידה שיש לנו, ושיכולה לאצור אור בספירלה כפי שגריאייב גילה במולקולת הדנ"א, היא סיב אופטי - אבל גם אז, סיבים אופטיים לא שואבים ברעבתנות את כל האור מסביבתם.אנו לא מורגלים לחשוב על אור כעל משהו הניתן לאחסון - בדרך כלל הוא פשוט עובר במרחב במהירות u1512 רבה מאוד. אם היינו יכולים ללכוד אותו אפילו בנקודה אחת, נצפה שהוא פשוט יישחק ויאבד את האנרגיה שלו. גם במקרה של פוטוסינתזה, הדרך היחידה שבה נראה שצמח מסוגל לאחסן אור היא על ידי המרתו המיידית - בשילוב מים ופחמן דו־חמצני - לחמצן וסוכר. עכשיו אפשר לראות שהאור עצמו משמש בתור אספקת מזון שהדנ"א יכול לאחסן... באופן שאינו שונה מסנאי שמחביא בלוטים בעץ חלול לחורף. דבר זה מעלה כמה שאלות. מה בדיוק מאחסן את האור? כיצד הוא מאוחסן? ומדוע הוא מאוחסן? כדי לענות על השאלות הללו, אנו צריכים לחטט עמוק יותר במה שגריאייב גילה - כי זו רק ההתחלה.הקסם האמיתי התרחש עם סיום הניסוי, כאשר ד"ר גריאייב אחז במכל הקוורץ והסיר ממנו את הדנ"א. לא היה אמור לקרות שום דבר. למרות זאת, לתדהמתו הרבה, אף שהכול נעלם - המכל והדנ"א - האור המשיך לנוע בספירלה במרחב, כאילו הדנ"א עדיין היה שם.יהיה הדבר אשר יהיה ששמר את האור במקומו, הוא לא היה צריך מכל או מולקולת דנ"א. זה היה משהו אחר. משהו בלתי נראה. משהו מספיק חזק כדי לאחסן ולשלוט באור נראה לעין בצורת דנ"א. ההסבר ההגיוני המדעי היחיד הוא שחייב להיות שדה אנרגיה שמתלווה למולקולת הדנ"א - כאילו לדנ"א יש "העתק" אנרגטי. העתק בעל אותה צורה של המולקולה הפיזית - אבל ברגע שהדנ"א הפיזי מוסר, ההעתק האנרגטי שלו עדיין נשאר באותה נקודה. הוא לא צריך שתהיה שם מולקולת דנ"א פיזית כדי להמשיך לעשות את עבודתו - לאחסן אור נראה לעין. כוח כלשהו, שדומה אולי לכוח הכבידה, שומר את הפוטונים במקומם.ההשלכות הן מדהימות. אין ספק, במקרה של גוף האדם צריך להביא בחשבון הרבה יותר ממולקולת דנ"א אחת - יש לנו טריליונים מהן, בסידור מובנה ביותר. יש לנו דנ"א של עצם, איברים, דם, שרירים, גידים, עור, מערכת עצבים ומוח. לכן, על ידי הרחבה פשוטה של ניסוי גריאייב, בהחלט סביר להניח שחייב להיות העתק אנרגטי של כל הגוף. דבר זה מתאים בדיוק לתיאוריה של דריש, גורביטש, בר ובקר ולמה שהם הבחינו - יש שדה מידע שאומר לתאים שלנו מה לעשות והיכן. ברגע שאנו כוללים את התגלית של גריאייב, אנו מבינים שאחד הדברים

החשובים ביותר שמולקולת הדנ"א עושה הוא לאחסן אור - הן בגוף הפיזי והן בהעתק האנרגטי. אין ספק, המדע הקונבנציונלי זקוק לשיפוץ. יש מידע רב על החיים הביולוגיים שאותו אנו פשוט לא יודעים, או לא מזהים.

אפקט הרפאים של הדנ"א של ד"ר פיטר גריאייב הוכיח שמולקולת דנ"א לוכדת ומאחסנת אור. כוח מסתורי שומר את האור באותו המקום עד 30 יום אחרי שמולקולת הדנ"א עצמה הוצאה מהאזור.אפקט הרפאים של הדנ"א הוא אחת התגליות המדעיות המשמעותיות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית. הוא מראה לנו שלמולקולת הדנ"א יש קשר מוזר למכניקת הקוואנטים, קשר שמדענים מהמיינסטרים טרם גילו. כעת יש לנו הוכחה לכך שדנ"א משיק לשדה אנרגיה בלתי נראה שלא התגלה עד כה ושאינו אלקטרומגנטי, אבל בהחלט יכול לשלוט באנרגיה אלקטרומגנטית - במקרה הזה

על ידי אחסון פוטונים - גם כאשר אין כל מולקולה פיזית השומרת אותם במקומם.וזה לא הכול. כשגריאייב שפך חנקן נוזלי שיוצר פרץ פתאומי של קור עז על מראה הרפאים הזה, ספירלת האור נעלמה - אבל אז היא הופיעה שוב באורח מסתורי לאחר חמש עד שמונה דקות.8 התמדה זו של אפקט הרפאים של הדנ"א - ההעתק האנרגטי שלנו - אפילו נוכח הרס שנראה ודאי, היא מוזרה מאוד. גם אם הורסים את העקביות באזור שבו נראה אפקט הרפאים של הדנ"א, במקרה הזה על ידי פרץ קור פתאומי, הוא יתקן את עצמו וישיב את ההעתק האנרגטי פעם נוספת. האור מסביב יתחיל להתארגן לצורת הספירלה הייחודית של הדנ"א שהיתה שם. המדע הקונבנציונלי לא יכול להסביר מדוע זה קורה - אבל זה קורה.כמה זמן לדעתכם מראה הרפאים יחזיק מעמד? מדהים לגלות שהוא נשאר גלוי למשך 30 יום לאחר שהופיע לראשונה.9 גריאייב היה יכול לשפוך עליו עוד ועוד חנקן נוזלי במשך כל הזמן הזה, אבל הוא פשוט המשיך להופיע. דבר זה בהחלט מערער את הביולוגיה הקונבנציונלית - שלא לדבר על הפיזיקה - אבל זה עובד.המידע הזה זמין כבר למעלה מ25- שנה, והניסוי שוכפל בארצות־הברית על ידי ר' פקורה ב1990- - אבל איש לא שמע על זה. אין ספק, מראה הרפאים של הדנ"א הוא לא אלקטרומגנטי - ובעצם מפר את כל מה שאנו יודעים על אנרגיה אלקטרומגנטית. עם זאת, הוא מתאים למה שאנו מכנים פה שדה המקור. ברמה המיקרוביולוגית, נראה שיש לנו העתק אנרגטי. הדנ"א שלנו משיק לשדה אנרגיה, שנותר במידה רבה לא ידוע למדע המערבי, ושמותיר אחריו מראה רפאים אותו ניתן למדוד בקלות. זה אומר שההעתק שלנו עדיין עושה את עבודתו בלכידת אור, גם בזמן שאיננו שם. אם ברגע זה אתם יושבים על כיסא, קוראים בספר, ואז קמים והולכים למקום אחר - ההעתק האנרגטי שלכם עדיין מסחרר אור ויוצר ספירלות זעירות, ממש במקום שבו ישבתם - בתוך כל אחת מטריליוני מולקולות הדנ"א שלכם - למשך 30 יום לפחות לאחר שקמתם מהכיסא. מכיוון שהגדלים המעורבים בכך הם מיקרוסקופיים, לא ניתן לראות את ההעתק בעין בלתי מזוינת - אבל גריאייב היה מסוגל למדוד אותו במעבדתו. זו מעין הולוגרמה מושלמת של הגוף הפיזי - עם התאמה u1506 עד לתא הזעיר ביותר.חשבו שוב על המחקרים של ד"ר איאן סטיבנסון שבהם דנו בפרק 4. במשך יותר מארבעים שנה, ד"ר סטיבנסון אסף ראיות על גלגול נשמות מכ3,000- ילדים, וגילה שזיכרונות, תכונות אישיות, כישרונות ומאפיינים אחרים עברו כביכול מתקופת חיים אחת לבאה אחריה - לרבות היכולת לזכור שמות של אנשים ואת הקשר ביניהם - וכן הוא גילה דמיון בתווי הפנים.10 ד"ר ג'ים טאקר לקח את המחקר הזה צעד קדימה, והשתמש בתוכנה לזיהוי תווי פנים כדי לאשר שלילדים האלה יש התאמה טובה למי שהם זכרו שהיו כביכול בחייהם הקודמים.11 יתרה מזאת, בואו

לא נשכח שפצעי המוות מתקופת החיים הקודמת הופיעו בתור כתמי לידה בגוף "החדש". אפשר להסביר זאת אם אנו מניחים שההעתק האנרגטי שלנו לא מת כאשר הגוף הפיזי שלנו מפסיק להתקיים - הוא עובר כביכול מתקופת חיים אחת לבאה אחריה, ונושא עמו זיכרון. כמה מאיתנו מסוגלים לגשת לזיכרונות האלה באופן ישיר - במיוחד כשאנו ילדים, לפני שהדעות המשכנעות של הורינו, מורינו ושל מבוגרים אחרים משפיעות וגורמות לנו להאמין שזה בלתי אפשרי.המוח ההולוגרפיאם קיים העתק אנרגטי או הולוגרפי של הגוף בשדה המקור, האם זה אומר שגם למוח יש העתק הולוגרפי כזה? ייתכן שכן. שאלה זו אפילו יותר שנויה במחלוקת. אם לכל הדנ"א במוח יש העתק הולוגרפי, האם המוח ההולוגרפי הזה אחראי באופן כלשהו לפחות לחלק מהדרך בה אנו חושבים ומתפקדים? האם חלק מהמוח עובד באיזו מציאות מקבילה, נסתרת ובלתי נראית ברגע זה, בזמן קריאת שורות אלו? האם יש מוח הולוגרפי זהה לחלוטין למוח הפיזי, שבאופן כלשהו יוצר עמו אינטראקציה, תוך שימוש בדנ"א שבתוך כל נוירון פיזי, בדומה לאנטנה? אלו הן שאלות מסקרנות. כבר ראינו ראיות חדשות ודי מדהימות שעשויות לתמוך ברעיון של תודעה אנרגטית משותפת בפרקים 1, 2, 3, 4 ו5- - אבל זה הזמן להסתכל על כמה מחקרים ביולוגיים נוספים.בThe New York Times ,1997- דיווח שילדים בעלי נזק מוחי שיפרו את רמת האינטליגנציה והקואורדינציה הגופנית שלהם על ידי הסרת החלק הפגוע של המוח; אפשר גם לכנות את אותו חלק 'אנטנה שבורה'. אם מאבדים חצי מהמוח, האין זה אומר שמאבדים חצי מהזיכרונות וחצי מהיכולת לתפקד? כנראה שלא. הממצא הזה "מדהים אפילו את המדענים המנוסים ביותר", ולדברי ד"ר איילין פ"ג וינינג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שחקרה 54 ילדים שעברו ניתוח כזה, "אנו מלאי יראת כבוד משימור הזיכרון הגלוי ומשימור האישיות של הילד וחוש ההומור שלו."12 ניתוח קיצוני מסוג כזה הוא בהחלט לא דבר שקל לשכנע הורים לעשותו, אבל הוא פועל. האוניברסיטה פרסמה גרסה חדשה יותר של אותו מחקר ב2003-, ובו היו מעורבים 111 ילדים שעברו את הניתוח בין 1975 ל2001-. הוא הראה שאצל 86 אחוז מהילדים פסקו ההתקפים והם לא הצטרכו יותר ליטול תרופות. ד"ר אריק קוסוף הסביר את ההשפעה הפלאית שהניתוח יצר.כיום זה ברור שאיכות החיים של הילדים עם התקפים כרוניים חמורים השתפרה במידה ניכרת בעקבות הניתוח... כמעט בכל המקרים,

הילדים כבר לא היו תלויים בתרופות, ואחרי הניתוח רוב הילדים הלכו ורצו וחיו חיים רגילים.13ב1980-, רוג'ר לווין פרסם מאמר בשם האם המוח שלך באמת הכרחי? בכתב העת היוקרתי Science, שדן בעבודתו של ד"ר ג'ון לורבר - שלדעת רבים הוא המומחה הבכיר בעולם למצב שנקרא הידרוצפאלוס, או "מים במוח".14 במקרים אלה, נוזל מוחי שדרתי חודר אל הגולגולת ויוצר לחץ, ללא דרך להתנקז החוצה. במקרים הקיצוניים ביותר, הגולגולת עלולה להתמלא כמעט כולה בנוזל. רבים ממטופלים אלה מתים או סובלים מנכות קשה. היום רופאים מתקנים זאת באמצעות מעקף כירורגי שמנקז את הנוזל, אבל בזמנו של לורבר עדיין לא ידעו לעשות זאת.לורבר חקר 253 אנשים הסובלים מהידרוצפאלוס באוניברסיטת שפילד שבלונדון. מתוך קבוצה זו, בקרב תשעה מהם נותרו רק חמישה אחוזים של גולגולת ללא נוזל - דבר שנראה כמו טרגדיה מוחלטת. למרות זאת, לארבעה מבין אותם תשעה היה אי־קיו גבוה יותר ממאה - ולשניים נוספים היה אי־קיו גבוה מ126-. שישה מתוך התשעה היו בסדר - למעט העובדה שלא נותרו להם הרבה אזורים מתפקדים במוח. הנה הציטוט המדויק מעבודתו של לווין על התופעה המדהימה הזאת."יש סטודנט צעיר באוניברסיטה הזאת," אמר לורבר, "שהאי־קיו שלו הוא 126. הוא קיבל תואר של כבוד במתמטיקה, ומבחינה חברתית הוא נורמלי לחלוטין. ולמרות זאת לבחור הזה כמעט אין מוח." רופא המשפחה של אותו הסטודנט הבחין שהיה לו ראש מעט גדול מהרגיל, ולכן הפנה אותו ללורבר, רק מתוך עניין. "כשעשינו לו סריקת מוח," נזכר לורבר, "ראינו שבמקום העובי הרגיל של 4.5 ס"מ של רקמת מוח בין חדרי המוח לבין פני השטח של קליפת המוח, היתה רק שכבה דקה של מעטפת בעובי מילימטר בערך. קרום המוח שלו היה מלא בעיקר בנוזל מוחי שדרתי."15 לורבר בעצם אמר שרקמת המוח היחידה שנותרה היתה בעובי של מילימטר אחד, סמוך לקצות הגולגולת. פטריק וול, פרופ' לאנטומיה מ- University Collegeשבלונדון, אמר שממצא זה אינו חדש.עשרות תיאורים דומים ממלאים את דפי הספרות הרפואית, והם התחילו לפני זמן רב... אבל מה שחשוב לגבי לורבר זה שהוא ערך סדרה ארוכה של סריקות שיטתיות, u1489 במקום להתעסק במקרים בודדים.

הוא אסף אוסף נתונים מדהים ואתגר בשאלה: "כיצד אנו מסבירים זאת?"16 המחקר השנוי במחלוקת הביא אחריו גל של ביקורות. ד"ר לורבר הכיר בעובדה שקשה לפרש את סריקות המוח - ופרסם מחקר מקיף יותר ב1984-. הוא גילה שבמקרה של התלמיד למתמטיקה שהיה בעל אי־קיו 126, לא פחות מ44- אחוז מנפח המוח שלו אבד - ושאר רקמת המוח נותרה דחוסה בשכבה דקה בדפנות הגולגולת.17 למרות זאת, הוא נהנה מאי־קיו גבוה במידה ניכרת מהממוצע, ולא היו לו בעיות כלשהן בחשיבה או בזיכרון. דבר זה מראה עד כמה התפישה שלנו לגבי "חשיבה עם שדה המקור" יכולה להרחיק לכת.למרבה המזל, אף אחד לא צריך לסבול יותר מבעיה זו, הודות לפתרון כירורגי של התקנת מעקפים לניקוז הנוזל. אין זה נכון לגבי אוכלוסיית בעלי החיים. ברחבי מרכז אירופה אוגרי מעבדה רבים סובלים מהידרוצפאלוס, ואף מעבירים את הבעיה לצאצאיהם. ב2006- פרסם כתב העת Veterinary Pathology מחקר שמראה שגם אוגרים שסובלים מהמקרים החמורים ביותר של הידורצפאלוס - כלומר שהמוח שלהם כמעט אינו קיים - עדיין מתפקדים רגיל לגמרי. הם לא מפגינים שום התנהגות מוזרה או קשיים - והם יכולים לפעול, לחשוב, לזכור, להניע את גופם ולהתרבות - בכל הדרכים הנורמליות.18מרתק לחקור את הקשר בין מראה הרפאים של הדנ"א של גריאייב לרעיון המוח ההולוגרפי, שלמעשה מבצע עבורנו את החשיבה. אם גריאייב צודק, ומולקולת הדנ"א באמת לוכדת ומאחסנת אור, יש להניח שמדענים אחרים יגלו זאת עצמאית.דנ"א מאחסן, משנה צורה ומפיץ אור קוהרנטיאחד החלקים האהובים עלי בספר השדה מאת לין מקטאגרט הוא הדיון על עבודתו של פריץ־אלברט פופ, מומחה לביופיזיקה תיאורטית באוניברסיטת מרבורג שבגרמניה, שגילה תגליות דומות, החל מ19 .1970- אף שפופ לא גילה את מראה הרפאים של הדנ"א, עבודתו מתקשרת לממצאים של גריאייב - ומוסיפה עוד כמה פריצות דרך. פופ התחיל בבדיקה של אחד הקרצינוגנים הקטלניים ביותר הידועים לאדם, בשם בנזו)אָ(פירן. הוא הקרין עליו אור אולטרה סגול, וגילה שהוא ספג את האור, אבל שלח אותו בחזרה בתדר שונה לגמרי. כימיקל דומה מאוד, בנזו]אֶ[פירן, לא יצר את האפקט הזה של ערבול האור - ולהבדיל מבן דודו הקטלני, הוא לא גרם שום נזק לאורגניזמים חיים.האם אפקט ערבול האור הוא החלק החסר בהבנה של הגורם לסרטן? אחרי

שפופ חקר 37 כימיקלים נוספים, שכמה מהם היו קרצינוגנים, הוא גילה שכל אחד מהחומרים המסרטנים מארגן מחדש את האור האולטרה סגול באותה צורה. התדר האחיד שכוון לעבר הקרצינוגנים הקטלניים u1492 היה 380 ננומטר. למעשה, הקשר המשותף היחיד שפופ היה יכול למצוא בין הכימיקלים המסרטנים השונים הוא שכולם קלטו את האור בתדר של 380 ננומטר וארגנו אותו מחדש לתדר אחר כלשהו. אין ספק שדבר זה מצביע על כך שאור בתדר של 380 ננומטר הוא חשוב מאוד לבריאותנו הכללית ולרווחתנו - אבל אם איננו מאפשרים לאור השמש לגעת בעורנו בלי קרם הגנה, ייתכן שאיננו מקבלים ממנו הרבה, כי קרם הגנה חוסם לחלוטין אור אולטרה סגול.כך פופ גילה שניתן להרוס 99 אחוזים מהתא באמצעות אור אולטרה סגול, אבל אם נותנים לו זרם חלש מאוד של אותו אורך גל, הוא מחלים כמעט לחלוטין - תוך יום אחד. הדבר ידוע בתור "תיקון באור" )photo-repair(, ואף אחד לא באמת מבין כיצד ומדוע הוא פועל. לתדהמתו של פופ, כבר היה ידוע שהתוצאות הטובות ביותר של תיקון באור מתרחשות ב380- ננומטר - אף שאיש מהמדענים לא ידע דבר על התגלית שלו.20לפיכך, נראה שכששדה המקור זורם אל המציאות הניתנת למדידה שלנו, החתימה האלקטרומגנטית החזקה ביותר שלו היא באורך גל של 380 ננומטר. לשדה המקור יש תכונות הדומות לנוזל - נקודה חשובה מאוד שנרד לעומקה בהמשך. זה אומר שאפשר ליצור פולסים ריתמיים, או מה שנהוג לכנות רטיטה, בשדה עצמו, ולקבל תוצאות הרבה יותר חזקות. חשבו על החיילים הרומיים שהיו צריכים לשנות את מהירות צעידתם כאשר הם חצו גשר, בקבוצות נפרדות; אם כולם היו צועדים באותה מהירות, הגשר כולו היה מתחיל לרעוד - ואולי אפילו להתפרק לגמרי. כל הרטיטות הקטנות האלה המשיכו ליצור תהודה, ועד מהרה הן יצרו אפקטים גדולים הרבה יותר. אותו הדבר חל על שדה המקור - אלא שכאן זהו דבר חיובי.אם כן, בניסויי התיקון באור, הפולסים החלשים של אור בתדר 380 ננומטר יצרו ככל הנראה רטיטה בשדה המקור שלמעשה גרמה לכמות גדולה יותר של אנרגיית ריפוי בתדר 380 ננומטר להתחיל לחדור. דבר זה שטף בתורו את התאים המתים בנתז של אנרגיה מרעננת ומעניקת חיים תוך פרק זמן קצר - ואלו נהנו מאפקט החלמה מרשים בהחלט.פופ היה להוט לגלות אם גוף האדם באמת מאחסן ומפיץ אור. הוא אתגר סטודנט בשם ברנרד רות לערוך ניסוי שיוכל להוכיח את הפצת האור - כדי שרות יוכל לסיים את עבודת הדוקטורט שלו. רות היה ספקן וחשב שכל הרעיון מגוחך, לכן פופ החליט להאיץ בו להפריך זאת. רות העביר זמן רב בתכנון של ציוד שיכול לספור אור - פוטון אחד בכל פעם. המתקן שלו עדיין נחשב לאחד מגלאי האור

הטובים ביותר שיש. הציוד של רות היה מוכן לניסוי הראשון ב1976-, והשניים החליטו להתחיל עם זרעי מלפפון. לתדהמתם, השתילים פלטו פוטונים - ואותם פולסי אור היו חזקים במידה ניכרת ביחס למה שפופ ציפה.21 רות הטיל בכך ספק וטען שהסיבה לכך היא נוכחות הכלורופיל - לכן הם החליטו לבצע את אותו הניסוי עם תפוחי אדמה, שבהם אין כלורופיל ולכן אינם עוברים פוטוסינתזה. תפוחי האדמה הפיצו אור רב אפילו יותר מזרעי המלפפונים. יתרה מזאת, פליטות האור שלהם היו קוהרנטיות במיוחד - מה שאומר שהם היו מאוד מובנים, בדומה מאוד לקרן לייזר.לאחר מכן, הם ניסו לפגוע בדנ"א באמצעות כימיקל שנקרא אתידיום ברומיד, שגורם למולקולה להתפרק ולמות. באופן לא מפתיע, ככל שפופ הזרים את הכימיקל הזה לדנ"א, כך נפלט ממנו יותר אור.22 דבר זה הוביל את פופ למסקנה שהיכולת לאחסן ולפלוט אור היא היבט חשוב באופן פעולתו של הדנ"א - בדיוק כפי שגריאייב גילה מאוחר יותר. המדע במיינסטרים עדיין לא יישר קו עם פריצות הדרך הללו, וגם לא עם ההוכחה של גריאייב ששדה האנרגיה שאחראי לאחסון האור אינו אלקטרומגנטי - ואפילו אינו דורש נוכחות של דנ"א על מנת לפעול.ככל שהמחקר של פופ התקדם, הוא גילה שכל היצורים החיים כל הזמן פולטים פוטונים שמספרם נע בין פוטונים בודדים למאות רבות. באופן מעניין, חיות או צמחים לא מפותחים פולטים יותר אור - בערך מאה פוטונים לסמ"ר בכל שנייה, לעומת בני אדם שפולטים רק עשרה פוטונים לשנייה על פני אותו שטח. זה אור בתדר גבוה, שנע בין 200 ל800- ננומטר - הרבה מעבר לטווח הנראה לעין. ושוב, זה היה אור קוהרנטי - ממש כמו קרן לייזר.פופ אף גילה שאם הוא מכוון אור לעבר תאים חיים, בתחילה הוא היה נספג על ידם, ולאחר פרק זמן קצר הם פלטו פרץ עז של אור חדש. הוא קרא לתופעה זו "אורוּת מאוחרת". זה בדיוק מה שהיינו מצפים לראות לאחר שגריאייב גילה שמולקולת הדנ"א מאחסנת אור. כמובן, הדנ"א עושה משהו עם האור - לא רק מאחסן אותו עד אין קץ. דבר זה אף מתאים לתצפית של גורביטש על האנרגיה הנפלטת מקצה של בצל - לרבות העובדה שהאפקט יכול להיחסם על ידי הגנה מפני אור אולטרה סגול. בקיצור, הדנ"א שלנו כנראה מאחסן אור כאילו היה המקור הישיר של אנרגיה וכוח חיים. אם הדנ"א מקבל יותר מדי אור, הוא שולח אותו בחזרה החוצה - אולי כפי שאורגניזם עשוי להפריש פסולת שאינו זקוק לה. עם זאת, פופ סבר שבניגוד לפסולת, פליטות האור הללו שימשו למטרה מאוד שימושית - הן הכילו מידע. ליתר דיוק, פעימות האור הללו נשאו את צפני הדנ"א כדי להשליט סדר ואיזון בכל חלקי הגוף.פופ גילה גם שאנו פולטים הרבה יותר מהפוטונים הללו בזמן של מתח, גם

אם איננו סופגים אור נוסף. אני u1502 מאמין שזו נקודה משמעותית מאוד. אנו יודעים שמחלות רבות מחמירות ואף נגרמות בגלל מתח - וייתכן שכאשר אנו מתוחים או חווים רגשות שליליים, אנו מאבדים מעט מהחיוניות שלנו על ידי הפצת אור המאוחסן בדנ"א - בכל התאים שלנו. מדוע הגוף עושה זאת? נראה שאותן התפרצויות אור נוספות מכילות מידע שהתאים שלנו צריכים כדי לרפא את עצמם מהנזק שגרמנו להם עקב המתח והרגשות השליליים.לכן, כדי להבריא שוב נצטרך להטעין חזרה את הדנ"א - ולקבל כמויות נוספות של אור. דבר זה מעלה שאלה מעניינת נוספת. אין ספק שהרוב המכריע של התאים שלנו אינו חשוף לאור חיצוני משום סוג - מלבד השכבה העליונה של העור. אז כיצד אנו מקבלים עוד אור? כיצד האור עושה את דרכו דרך החלקים העמוקים והפנימיים ביותר בגופנו? האם כל האור הזה מגיע רק ממקורות גלויים לעין שנמצאים סביבנו? כמובן, אנחנו לא נמות אם נוחזק בחדר חשוך לחלוטין - אבל נראה בבירור שהדנ"א שלנו משתמש באור כל הזמן. ובכן, האם ייתכן שהפוטונים האלה נובעים ישירות משדה המקור עצמו? ואם שדה המקור והאנרגיה שלו קשורים ביסודם לתודעה, כפי שמרמז המחקר הרוסי על הפירמידה, האם יכול להיות שהשכל והרגשות שלנו משפיעים על כמות האור שיכולה לחדור אלינו - ואם כן, לאן הוא חודר? האם אנו צריכים להיות חשופים לשדה המקור כדי שהשפעות הריפוי שלו יכנסו לתוך הגוף? האם דבר זה יכול להסביר את אפקט הפלצבו, שלפיו מספיק להאמין שאנו הולכים להירפא כדי להחלים? בקיצור, האם ייתכן שהגישה שלנו קובעת עד כמה מסוגלים הדנ"א והתאים שלנו לספוג אור?דנ"א מגיב במידה רבה לתודעה האנושיתד"ר גלן ריין, ביוכימאי שסיים את לימודיו באוניברסיטת לונדון, גילה תגליות מדהימות שחושפות את הדרך שבה מתנהג דנ"א בתגובה ישירה לתודעה אנושית. בתור התחלה, הדנ"א נמתח כאשר תא עומד להתפצל, או כשהתא ניזוק )כלומר, כאשר הוא מת(, והוא מתפתל שוב כאשר הוא מתקן ומרפא את עצמו. אפשר למדוד את ההימתחות או ההתפתלות בדנ"א באופן ישיר בהתאם ליכולת שלו לספוג אור ב260- ננומטר. בניסויים המדהימים האלו, ד"ר ריין התחיל בכך שלקח דנ"א משליית אדם, הניח אותו במים שעברו דה-יוניזציה, ואחסן את התערובת בתוך גביע. לאחר מכן מספר אנשים ניסו למתוח או לפתל את הדנ"א - בעזרת לא יותר מאשר כוח המחשבה. דגימות הבקרה, שאף אחד לא ניסה לעשות להן דבר, השתנו רק ב1.1- אחוז - אך הדגימות שטופלו השתנו בשניים עד עשרה אחוזים. פירוש הדבר היה שלמחשבות שלנו לבדן יש לכל הפחות השפעה כפולה

על ההתפתלות של דנ"א אנושי.23מה שיותר מעניין הוא ששולחי המחשבות בעלי גלי המוח שהציגו את הדפוסים הקוהרנטיים ביותר, היו בעלי היכולת הרבה ביותר לשנות את המבנה. ומצד שני, "אדם אחד שהיה נסער במיוחד )הדפוסים שהציגו גלי המוח שלו היו מאוד לא קוהרנטיים( יצר שינוי חריג באור האולטרה סגול שהדנ"א ספג." השינוי התרחש באורך גל של 310 ננומטר, שזה קרוב לערך הקסם 380 ננומטר של פופ - אותו תדר שיכול לגרום סרטן כאשר הוא מתערבל.24 האדם הכועס הזה גם גרם לדנ"א להתפתל בפיתולים צרים יותר. שני אלה הם אפקטים מאוד לא רגילים. לדברי ריין, השינוי הזה באור של 310 ננומטר יכול רק להצביע על כך ש"התרחש שינוי במבנה הפיזי או הכימי של בסיס אחד או יותר במולקולת דנ"א."25 דבר זה מצביע על כך שהמחשבות שלנו יכולות למעשה ליצור שינויים פיזיים וכימיים במבנה מולקולת הדנ"א - וכן לפתל ולמתוח אותה. זאת ההוכחה המיקרוביולוגית לקשר בין מחשבות כועסות לבין צמיחת רקמות סרטניות - וההשלכות של תובנה זו הן מעמיקות ויכולות להשפיע על תהליכי ריפוי. יש לזכור שאנו יכולים להקרין התפרצויות משמעותיות של פוטונים לתוך אזור מוגן מגלים אלקטרומגנטיים בזמן שאנו צופים מרחוק במיקום הזה, כפי שראינו בפרק 4. ייתכן שבפוטונים האלה יש מידע גנטי שיכול לבנות מחדש דנ"א של אנשים מסביבנו - כמו באור בתדר של 380 ננומטר.במקרה אחר, כאשר הדנ"א הונח מול אנשים בעלי קוהרנטיות חזקה בדפוסי גלי המוח שלהם, אך הפעם לא ניסו לשנות את הדנ"א, לא נמצא שינוי בהתפתלות או בהימתחות של דגימת הדנ"א. דבר זה התרחש רק כאשר הם רצו לשנות את הדגימה. מצב זה מצביע על כך שכוונה מודעת של אנשים אכן גורמת לאפקטים כאלה להתרחש. ד"ר לו צ'ילדר היה מסוגל לפתל או למתוח דנ"א במעבדה ממרחק של קילומטר. ואלרי סדירין היה מסוגל לפתל דנ"א במעבדה של ד"ר ריין בקליפורניה מביתו במוסקבה, במרחק אלפי קילומטרים משם, בפרק זמן של דקה עד שלושים דקות. לדברי ריין, התכונה החשובה של האנרגיה שיכולה לייצר קוהרנטיות בגלי המוח ולהשפיע באופן ישיר על הדנ"א, היא אהבה: "אף שהטכניקות שבהן מרפאים שונים השתמשו הן די מגוונות, נראה שכולן דורשות התרכזות שמגיעה מהלב."26 ההשלכות לכך הן עצומות. נראה ששדה המקור אחראי ליצירת מראה הרפאים של הדנ"א ועל אחסון האור במולקולת הדנ"א. הניסויים של ד"ר ריין מראים שהמחשבות שלנו משנות את מראה הרפאים של הדנ"א, ושלאחר מכן אפשר לראות את השינויים במולקולת הדנ"א הפיזית. והדבר החשוב ביותר הוא שכעת אנו יודעים שהתכונה הרגשית החשובה ביותר של שדה u1492 המקור היא אהבה. ד"ר

ריין הוכיח שלאהבה יש השפעה ישירה על דנ"א, שניתנת למדידה באמצעות אותו תהליך אנרגטי שיוצר את מראה הרפאים של הדנ"א.קוהרנטיות, ארגון, מבנה והתגבשות טובים יותר - כל ההשפעות הללו מראות ששדות האנרגיה, המולקולות והתאים בגופנו פועלים בהרמוניה ובאחדות. לראשונה יש לנו הגדרה מדעית של אהבה. אהבה אינה רק תפישה רגשית וביולוגית מופשטת - כמו למשל הכימיקלים שמשתחררים במוח כשאנו אוכלים שוקולד, או הדחף הגנטי להתרבות. כעת אפשר לראות באהבה עיקרון בסיסי לאנרגיה האוניברסלית. ככל שאנו מגלים עקביות רבה יותר, מבנה מאורגן יותר והרמוניה גדולה יותר, כך יש לנו אהבה רבה יותר. וכפי שהמחקרים הרוסיים על הפירמידה מוכיחים, יש לכך השפעה ישירה על התנהגות כדור הארץ - מה שמצביע שוב על כך שייתכן שבאופן מסוים כולנו חיים בחלום מודע קולקטיבי.כעת, בואו נחזור לד"ר פריץ-אלברט פופ, שחלק מתוצאותיו נחקרות מחדש בימים אלו. פופ גילה שלגוף שלנו יש מגוון מחזורים - שבהם עוצמת האור גדלה או קטנה עם הזמן. דבר זה כלל את המקצבים הביולוגיים של 7, 14, 32, 80 ו270- ימים, שנשארו נכונים גם אחרי שנה. הוא גם גילה קווי דמיון לפי יום ולילה, ולפי השבוע והחודש - דבר המרמז על כך שהמקצבים גם משתלבים באופן כלשהו בתנועות של כדור הארץ. היסודות של התופעה הזאת התגלו שוב על ידי מדענים יפנים במחקר מ2009-. הם השתמשו במצלמות רגישות במיוחד שיכולות לגלות אפילו פוטון בודד בחדרים מאוד חשוכים - בדומה למתקן שרות פיתח עבור הניסויים של פופ. להפתעתם, המדענים היפנים גילו שהגוף שלנו אכן זוהר. עוצמת האור החלשה ביותר היתה בעשר בבוקר, והנקודה החזקה ביותר היתה בארבע אחר הצהריים - ולאחר מכן פחתה בהדרגה.27 תגלית מעניינת נוספת היתה שהפנים שלנו זוהרות יותר משאר חלקי הגוף. המדענים היפנים מאמינים באמת שהאור הזה יכול לעזור לנו בהבנת מצבנו הבריאותי - אבל נראה שהם לא מודעים למחקרים הנוספים שכבר התקדמו בצעדים גדולים בתחום זה.ד"ר פריץ-אלברט פופ גילה שחולי סרטן איבדו את המקצב הביולוגי הטבעי והמחזורי שיש לבני אדם. יתרה מזאת, האור שהם מפיצים לא קוהרנטי כלל וכלל כמו זה של אדם בריא.28 כאילו הרמה הכללית של האור המאוחסן בגופם פחתה במידה ניכרת. עם זאת, נראה שטרשת נפוצה היא החריגה היחידה מכלל זה של הבריאות הלקויה. במקרה הזה, פופ גילה שאנשים ספגו יותר מדי אור, ונראה שהוא ערבל ובלבל את היכולת הטבעית של התאים לתפקד.פופ רצה לגלות אם מידת האור המאוחסן בגוף באמת יכולה u1500 לחשוף עד כמה האורגניזם בריא - לכן המשיך בעריכת ניסויים. במקרה אחד הוא גילה שביצי חופש של תרנגולות הפיצו אור הרבה יותר קוהרנטי מאשר ביצים המגודלות

במפעל. כאשר הוא בחן את סוגי המזון השונים, הוא גילה שהמזון הבריא ביותר הפיץ באופן עקבי את עוצמת האור החלשה והקוהרנטית ביותר.29 זוהי נקודה מעניינת, כי היא באמת מרמזת על כך שהאיכות, ולא הכמות, נחשבת במערכת הביואנרגטית הזו.פופ ביצע פריצת דרך חשובה נוספת כאשר חקר פרעוש מים נפוץ הידוע בתור דפניה. לתדהמתו, הוא גילה שכאשר פרעוש אחד הפיץ אור, פרעושים אחרים ספגו אותו. הם היו שואבים אור ישירות אחד מהשני. זה בהחלט מרמז על כך שכאשר אנו סופגים יותר מדי אור, הפוטונים שאנו משחררים אינם תוצרי פסולת - הם עדיין מכילים את כל החיוניות שהגוף שלנו צריך. ואכן, פופ גילה שדגים קטנים סופגים אור אחד מהשני, שחמניות מוטות לכיוון שממנו אפשר לספוג הכי הרבה פוטונים, ושחיידקים יונקים אור מהסביבה שלהם.30 זה די מדהים שהמערכת הטבעית הביולוגית הזאת חמקה מהחשיבה המדעית המרכזית במשך זמן כה רב - אבל ברגע שהידע הזה יתפשט, ההשפעות יהיו חיוביות ביותר.לאחר מכן פופ בחן מגוון תמציות צמחים כדי לבדוק אם אחת מהן תצליח לשנות את איכות פליטות האור אצל אדם החולה בסרטן, כדי למצוא תרופה נגד ההשפעות מערבלות האור שלו. כל חומר שהוא ניסה כנראה רק החמיר את הבעיה, מלבד אחד: דבקון לבן. ואכן, אישה אחת שהיתה בטיפולו, נרפאה לחלוטין ממחלת הסרטן על ידי שימוש בתמצית של דבקון לבן.31ד"ר פריץ-אלברט פופ הוא לא החלוץ היחיד שעבודתו ראויה לבחינה נוספת. פריצת דרך קלאסית נוספת היא "אפקט עלה הרפאים" של אדמנקו מ1975-. במקרה הזה, אדמנקו חקר צילום קירליאני. כל מה שצריך לעשות הוא להניח עלה או משהו חי אחר על משטח קירליאני חשמלי, ואז ניתן לראות הילה יפהפייה שמופיעה מסביבו, כמו זרם חשמלי מעורפל. לתדהמתו של אדמנקו, כשהוא חתך את חלקו העליון של עלה חי והניח אותו של משטח קירליאן, מראה רפאים של החתיכה החסרה עדיין הופיע למשך 15-10 שניות.32 קבוצות רבות חזרו על הניסוי הזה ברחבי העולם.שוב, אנרגיה אלקטרומגנטית רגילה לא אמורה להיות מסוגלת לעשות זאת - אבל האפקט מתאים בצורה מושלמת לתפישה שלנו על שדה המקור. כל אורגניזם חי מאחסן ופולט פוטונים בדנ"א שלו, אבל אפשר להסיר את הדנ"א, והפוטונים ימשיכו להופיע - בצורת ספירלה - באורח מסתורי באותו האזור עד שלושים יום לאחר מכן. קרוב לוודאי שזה מה שגורם לאפקט עלה הרפאים. לכן ייתכן u1513 שאם משאירים את העלה על משטח קירליאני למשך פרק זמן ארוך יותר לפני שחותכים אותו, מראה הרפאים עשוי להימשך זמן רב יותר - משום שהאזור כולו בונה זרימה גדולה יותר בתוך שדה המקור.

בנייה מחדש וריפוי גנטישנה אחת בלבד לאחר שאפקט עלה הרפאים התגלה, ד"ר ולאיל קזנצ'ייב ביצע פריצת דרך חשובה ביותר שמקדמת אותנו אף יותר במורד "מחילת הארנב". קזנצ'ייב התחיל עם שתי תרביות תאים אטומות הרמטית - וזיהם אחת מהן במחלה. כאשר הוא הקרין אור מתרבית התאים החולה על תרבית התאים הבריאה, התאים הבריאים נדבקו במחלה באורח מסתורי.33 כדאי לזכור שבפירוש לא היתה דרך או תהליך גנטי ידוע, שיכול היה לגרום לזה. הדרך היחידה שבה דבר כזה יכול לעבוד היא שהדנ"א שבתוך התאים הבריאים התארגן מחדש כדי ליצור את הדנ"א של הנגיף. לאחר מכן הנגיף אכל את החומר התאי הסובב אותו כדי ליצור עוד נגיפים, כפי שהוא עושה בדרך כלל במחזור החיים הרגיל שלו. אנו רואים שדנ"א ורקמה חיה עוברים ארגון מחדש על ידי הצפנים הגנטיים הכלולים באור הקוהרנטי.מה שמעניין יותר הוא שכאשר קזנצ'ייב הניח פיסת זכוכית, התאים הבריאים לא נדבקו במחלה. שוב, זכוכית חוסמת אור אינפרה אדום ואולטרה סגול - לכן הצפנים הגנטיים עבור הנגיף לא יכלו לעבור לתאים הסמוכים להם. כמובן, גורביטש השתמש באותה שיטה כדי לחסום את האנרגיה הנפלטת מקצהו של בצל בגדילתו. ואם נניח לוחית קוורץ, בין אם בניסוי של גורביטש או של קזנצ'ייב, האפקט הזה עדיין פועל - כאמור קוורץ מאפשר לאינפרה אדום ולאולטרה סגול לעבור דרכו.איך פרץ של אור קוהרנטי משנה לחלוטין צורה של מולקולת דנ"א - ומארגן אותה מחדש מצורת חיים אחת לאחרת? כדאי לזכור שאנו מוקפים כל העת בגלים אלקטרומגנטיים שמכילים מידע רב. יש לנו טלפונים סלולאריים, טלוויזיה בלוויין וגישה לאינטרנט מהיר - וכל אלו מעלים ומורידים אינספור ג'יגה־בייטים של מידע. לייזר הוא קוהרנטי ביותר - כלומר, יש בו מבנה מהודק היטב. דבר זה גורם לו להתאים אידיאלית לנשיאת מידע - בדיוק כפי שאנו כבר עושים עם גלים אלקטרומגנטיים אחרים, אבל בצורה הרבה יותר יעילה במקרה הזה. פולס אחד בלבד של אור יכול להכיל את כל הצופן הגנטי לבניית אורגניזם. בהתבסס על התגלית החשובה של קזנצ'ייב, נראה שהדנ"א מוכן וממתין לעבור ארגון מחדש מאורגניזם לאורגניזם - אם הוא מקבל קודם את הצופן המתאים. דבר זה יהפוך לברור יותר בהמשך הספר.ב1984-, לאחר שד"ר פיטר גריאייב גילה את אפקט הרפאים של הדנ"א, הוא המשיך בתגליות נוספות שלהן u1492 השלכה עמוקה עבור בריאות האדם. בשנת 2000, גריאייב אסף זרעים שמתו עקב קרינה באסון הגרעיני בצ'רנוביל. באורח פלא,

בעזרת הקרנה לא צורבת של קרן לייזר על זרעים בריאים מאותו סוג והכוונתה מחדש על הזרעים המתים, הזרעים שעברו הקרנה התאוששו - ונרפאו לחלוטין. כעת הם היו יכולים לגדול ולהפוך לצמחים בוגרים ובריאים.הדבר ריגש מאוד את גריאייב, ולכן הוא החליט לבצע במעבדתו ניסוי דומה על חולדות. במקרה הזה, הוא נתן להן מנה קטלנית של רעלן שנקרא אלוקסן. בדרך כלל, הרעלן הזה קטלני ללבלב, איבר שמייצר אינסולין ובכך מווסת את רמת הסוכר בדם - והחולדה מתה תוך מספר ימים מסוכרת. גריאייב הסיר את הלבלב והטחול מחולדה בריאה, הקרין דרכם קרן לייזר, וכיוון את האור מחדש על חולדה שהורעלה באלוקסן. למרבה הפלא, אף שהוא חזר על הניסוי הזה - שכלל שלוש קבוצות מחקר שונות ב2000-, 2001 ו2005- - פעמים רבות, כמעט תשעים אחוז מכלל החולדות שקיבלו את הטיפול החלימו לגמרי. הלבלב שלהן גדל מחדש, הסוכר בדמן חזר לרמה נורמלית, ותוך 12 יום בלבד הן היו כמו חדשות.34מה שנפלא אפילו יותר הוא שגריאייב היה מסוגל לשלוח אור מלבלב בריא ממרחק של עשרים קילומטרים, תוך שימוש באי־לוקאליות )לא נדרש כל צורך בכבלים או בחוטים(, ואפקט הריפוי עדיין פעל באותה המידה.35 אני בטוח שאפשר להבין שתוצאות הריפוי הללו הן פלאיות בדיוק כמו בפירמידות הרוסיות - והן מתרחשות ללא השימוש בטכנולוגיית הפירמידה. ב2005-, גריאייב דיווח כי "באותם אמצעים בלמנו במידה ניכרת את תהליך ההזדקנות בתאים אנושיים, ואפילו הצמחנו כמה שיניים של אדם בוגר, בקרב אנשים שאיבדו אותן."36 יצרתי קשר עם ד"ר גריאייב כדי לקבל מידע נוסף. כפי שחושפים כמה מהמאמרים הטכניים שלו, שבאותו זמן היו כתובים כולם ברוסית, קרתה לו "תאונה" בזמן שטיפל בסוכרת אצל אישה מבוגרת. ליתר דיוק, הוא ניסה להצמיח עבורה לבלב בריא וחדש על ידי טעינה באנרגיה של דם נכדה בן העשר - ולהקרין בתדרי הריפוי המתאימים. על פי המודל של גריאייב, דנ"א של ילד עדיין מכיל את חתימת האנרגיה של הוריו וסביו - אבל בתצורה בריאה וצעירה יותר. התהליך הזה כרוך בשימוש בלייזר אדום עם ספקטרום רחב שהותאם במיוחד. רוב הפרטים עדיין כתובים ברוסית, אבל אפשר למצוא אותם באתר האינטרנט הרשמי של גריאייב, .wavegenetic.ruלאישה זו היתה רק שן אחת בקדמת הפה. אחרי שבועיים של טיפול, היא התחילה להרגיש כאב ונפיחות בלסת. הופיעו אצלה בליטות בפה ולאחר זמן מה בקעו שלוש שיניים חדשות - כולן שיני בינה אחוריות. זה אילץ את רופא השיניים שלה להכין מחדש את שיניה התותבות כדי לתת מקום לצמיחה החדשה הזו. גריאייב שלח לי תרשים רנטגן של מה שקרה, אבל לא היה לו תצלום זמין של "לפני" לצורך השוואה. למרבה הצער, לפני שגריאייב הספיק לחזור על הניסוי

הזה עם אחרים, אוניברסיטת באומן במוסקבה הכריזה כי מדובר ב"פסבדו־מדע", סיימה את הניסוי ופיטרה אותו. יש שרואים בכך כתב אישום נגד אמינותו של גריאייב כמדען, אבל אין זה דבר נדיר; מדענים רבים, אם לא רוב המדענים, שמגלים תגליות כאלה מושמים לבוז וללעג, מאוימים ומותקפים. מדענים שונים כה רבים גילו באופן עצמאי את אותם הדברים, כך שאין זה סביר שאנו עוסקים כלל בהונאות או בפסבדו־מדע. ואכן, הראיות לכך שזו מהפכה שרק ממתינה להתרחש הן ברורות. בהתחשב בתוצאות המחקר על הלבלב, תורם יחיד של איבר יוכל לגדל מחדש מאות איברים עבור בני אדם אחרים... בחולדות התהליך כולו נמשך 12 ימים בלבד.מדען רוסי נוסף בשם בודקובסקי הוכיח שייתכן שאין צורך אפילו באיברים של תורמים. בודקובסקי התחיל בצילום תמונה הולוגרפית של צמח פטל בריא בעזרת קרן לייזר אדומה. לאחר מכן הוא הקרין את ההולוגרמה על גידול בפטל, הנודע כ"יבלת". בדרך כלל אנו רואים בגידולים אלה רקמה חסרת ערך שאותה עלינו להסיר ולהשליך - אבל האור ההולוגרפי שינה לגמרי את הצורה של הגידול לצמח פטל בריא.37 דבר זה מוכיח שברגע שיש את חתימת האנרגיה הדרושה - המידע - מקבלים תוצאות. אף רקמה חיה אינה נדרשת כאן על מנת לספק את הצופן המקורי - צריך רק את הצופן עצמו, ואותו ניתן לבטא באור קוהרנטי. במקרה זה, התמונה ההולוגרפית לכדה את המידע בגל שגרם לרקמת הגידול להשתנות ולהפוך לצמח בריא.אחת מפריצות הדרך החשובות והמלמדות ביותר התגלתה על ידי ד"ר א"ב בורלקוב, מדען רוסי נוסף. זוכרים את התגלית של פופ על כך שפרעושים, דגים ואורגניזמים אחרים סופגים כולם אור זה מזה? בורלקוב הניח ביצי דגים בתהליך גדילה זו לצד זו, כך שיוכל לעבור ביניהן אור - אף שהן היו אטומות הרמטית. והנה החלק המדהים: אם הוא הניח ביצים בוגרות ובשלות יותר לצד ביצים צעירות שרק החלו להיווצר, הביצים הבוגרות שאבו ככל הנראה את כוח החיים מהביצים הצעירות יותר; הביצים הבוגרות התחזקו וגדלו מהר יותר, והביצים הצעירות קמלו, סבלו מעיוותים ומשיעורי מוות גבוהים. בורלקוב הבחין שנקבות דג הקפידו שלא להטיל את ביציהן ליד ביצים של דגים אחרים, ככל הנראה מסיבה זו. מצד שני, אם בולקוס הניח ביצה צעירה ליד ביצה שהיא רק מעט יותר בוגרת ממנה, במקרה זה הביצה הצעירה היתה סופגת אנרגיה מעניקת חיים מהביצה הבוגרת יותר. למעשה מהירות הגדילה וההתפתחות גברה עד שהיא היתה באותה רמה כמו של הבוגרת.38העברתי שנים בניסיון למצוא מחקר מדעי שכלל ממצאים כמו של בורלקוב, כי נראה שפריצות דרך רבות מובילות לכיוון הזה. כל אחד מאיתנו התנסה בלהיות

בקרב אנשים ששואבים אנרגיה, ויש אפילו מי שמכנים אותם ערפדי אנרגיה רגשית - אף שזה מונח גס ומאוד לא מנומס...ברגע שמצטיידים בידע הזה, קל להגיב בחריפות ולהאשים אחרים בגניבת אנרגיה. עם זאת, דבר זה לא בהכרח משרת אותנו במובן הרוחני, כיוון שזה מחזק את הרעיון שאנרגיה היא משהו מוגבל שיכול להילקח מאיתנו. אני חושב שהאמת היא שיש אנרגיה בלתי מוגבלת בשדה המקור - ואם אנו מתחילים להרגיש סחוטים, אנו יכולים לחדש את המלאי שלנו בעזרת מעבר למצב של קוהרנטיות. נראה שמרחב האהבה שמגיע מהלב, וששומר את הראש שלנו רגוע ושליו, מחייה באופן פעיל את המצברים שלנו תוך זמן קצר מאוד. דימוי מתאים שפועל אצלי הוא לחשוב על ההעתק האנרגטי שלנו, או ההילה, כעל משהו שדומה לבלון מלא במים. גודל הבלון יכול לגדול ולגדול בהתאם לאנרגיה שאנו מאחסנים בתוכנו. ייתכן שדבר זה קורה גם בקרב בעלי חיים החיים בלהקות שמתקבצות סביב זכר אלפא כדי לקבל כוח, הנחיה והגנה. פופ גילה שכשאנו שרויים במתח, אנו משחררים כמות גדולה של אור המאוחסן בדנ"א שלנו. נראה שחלק ממנו מנותב לרפא את התאים בגופנו, אבל אולי זה לא כל מה שהוא עושה. בניסויים של בקסטר, מתח או מוות של אורגניזמים יצר הד רחב טווח שהיה זמין לצמחים, לחיידקים, לביצים ולצורות חיים אחרות באזור. לפיכך, ייתכן שיש בטבע מערכת מובנית שבה חברי העדר משחררים באופן אוטומטי את האנרגיה שלהם כשהם מרגישים מתח ופחד. ואז, כשהם נושאים את עיניהם למנהיג, זכר האלפא, הם שולחים את האנרגיה שלהם ישירות אליו - בדיוק כמו במחקר של ד"ר גלן ריין שבו דגימות הדנ"א לא נטענו באנרגיה אלא אם כן הוא רצה שזה יקרה. בהחלט ייתכן שזה מנגנון הישרדות טבעי שבו חברי העדר שולחים את אנרגיית שדה המקור הקולקטיבית והמשולבת שלהם למנהיג, כדי שהוא יהיה חזק, מהיר ואפקטיבי יותר, כך שיוכל להגן עליהם טוב יותר בקרב. דבר זה אף יכול להסביר מדוע קבוצות ספורט מסוימות בדרך כלל מפגינות יכולת טובה יותר במגרש הביתי ולא במגרש של מתחריהם. מן הסתם, העובדה שהספורטאים מכירים את המגרש הביתי טוב יותר, ומקבלים עידוד מתשואות הקהל, עוזרת לא מעט - אבל ייתכן שיש עוד מרכיב אנרגטי שטרם הכרנו בו.עם התגלית של בורלקוב, יש לנו ראיה מוצקה לכך שחילופי אנרגיה אלה מתרחשים כל הזמן. מעניין גם שהופיעו תוצאות של ריפוי, בהן הביצים החזקות יותר עוזרות לביצים החלשות - אם הן קרובות אליהן יחסית ברמת ההתפתחות. נראה שאם נקבת הדג מטילה ביצים שכמה מהן בעלות פגמי לידה קלים שמאטים במעט את קצב גדילתן, הטבע מפעיל מנגנון מתקן שמשתמש באנרגיה של הביצים הבריאות כדי להגביר את קצב גדילת הפגומות. עם זאת, אם הביצה מפותחת

פחות משכנותיה כך שהיא נחשבת לאבודה למדי - כוח החיים שלה נשאב לטובת הביצים הבריאות. מכיוון שבורלקוב היה מודע לעבודתו של גורביטש, הוא ניסה להניח פיסת זכוכית בין שתי קבוצות הביצים - שוב, על ידי הגנה מפני אור אינפרה אדום ואולטרה סגול - והאפקט נבלם לחלוטין. כצפוי, דבר זה עבד באופן מושלם גם אם הוא השתמש בפיסה של קוורץ.39 בורלקוב אף גילה שעל ידי שימוש באורכי גל שונים של אור ועדשות קיטוב, הוא יכול ליצור חריגות מוזרות - כגון ריבוי ראשים וריבוי לבבות. אם לאחר מכן הוא היה מקרין מחדש את אורכי הגל הרגילים, החריגות היו נעלמות - וזחלי הדגים היו חוזרים לדפוסיהם הרגילים, ללא כל זכר למוטציות שנצפו קודם לכן.40 דבר זה יוצר בעיה עקרונית במודל הדרוויניסטי של האבולוציה, המבוסס כולו על מוטציה - אך בואו לא נקדים את המאוחר.לדברי החוקר הרוסי ד"ר אלכס קייבריינן, גם חיידקים וחרקים נצפו חווים ריפוי בכך שהיו פשוט קרובים לפרטים בריאים אחרים מאותו זן. ב2002- פרסונס והיל הרעילו חיידקים באנטיביוטיקה, וגילו שהם החלימו אם היו בקרבת חיידקים אחרים מאותו זן שהיו בריאים. אגדג'ניאן קיבל את אותן תוצאות ב2003- עם חרקים.41 בהחלט משתלם שיהיו לנו חברים בריאים... חשבו על כך שאנשים גוססים נוטים להושיט ידיהם לגעת במי שמבקר אותם. ייתכן מאוד שהמגע משפר את יכולת הספיגה של שדה המקור.האם ייתכן שבני אדם יכולים לשלוח אנרגיה לחיידקים, לצמחים, לחיות ולבני אדם אחרים, ולעזור להם לשפר את הבריאות בדרך כלשהי? זה בדיוק מה שד"ר דניאל בנור גילה אחרי שניתח 191 מחקרים מבוקרים שונים על ריפוי רוחני. באופן מדהים, 64 אחוז מהמחקרים האלה הציגו השפעות ניכרות מבחינה סטטיסטית - לרבות מחקרים שבהם עבודת הריפוי בוצעה על פני מרחקים גדולים.42 כדאי לזכור ש36- אחוז מהמחקרים האלה ככל הנראה לא הציגו שום אפקט ריפוי - לכן מה שבדרך כלל מראים באמצעי התקשורת הם דיונים באחד הניסויים שנכשלו, ואז המסקנה היא שיש "הוכחה מדעית" לכך שהאפקטים האלה לא פועלים ולא יכולים לפעול, וזה פשוט לא המצב.אלכסנדרה דיוויד-ניל תיעדה תצפיות מדהימות שערכה בטיבט במשך שנות העשרים, וב1931- פרסמה אותן בספרה הקלאסי עם מיסטיקנים וקוסמים בטיבט. בין שאר נושאים מרתקים שהיתה עדה להם, שבכמה מהם נדון בהמשך, הנזירים הטיבטים הסבירו לה שכל יכולותיהם המיסטיות נובעות מהיכולת לרתום גלי אנרגיה לפעולה באמצעות מדיטציה.סוד ההכשרה הרוחנית... מורכב מפיתוח יכולת הריכוז של השכל

באופן שעולה בהרבה אפילו על זו של אנשים שמטבעם הם המוכשרים ביותר במובן הזה. אומני המיסטיקה מאשרים שעל ידי התרכזות כזו של השכל, נוצרים גלי אנרגיה בהם אפשר להשתמש בדרכים שונות... הם מאמינים שהאנרגיה הזו נוצרת מחדש בכל פעולה פיזית או מנטלית.43אם כן, כשאנו הופכים את המחשבות שלנו לקוהרנטיות יותר, ייתכן שאנו מגבירים את היכולת לגשת לשדה המקור - ולקבוע איך ומתי הוא יזרום. זו נקודה חשובה מאוד, כי היא עוזרת לנו להסביר מדוע מספר כה גדול של מסורות רוחניות מייחסות חשיבות רבה למדיטציה. בואו נחזור שוב ל7,000- האנשים שעשו מדיטציה והפחיתו את הטרור בעולם ב72- אחוז. נראה שהם עשו זאת על ידי יצירת קוהרנטיות בשדה המקור. דבר זה, בתורו, משפיע על השכל באופן ישיר, כי כולנו חולקים מודעות זה עם זה באופן הניתן למדידה - וזו אכן דרך חדשה ומרתקת להסתכל על עצמנו ועל העולם.בתגלית המדהימה של קזנצ'ייב, התאים הבריאים קלטו את הקוד הגנטי של הנגיף מהתאים החולים - באמצעות לא יותר מאשר הקרנת מבנה המידע של המחלה. זה בהחלט מרמז על כך שדנ"א אינו מקובע בתצורה אחת, אלא הקוד יכול למעשה לעבור מצורת חיים אחת לאחרת על בסיס אנרגטי בלבד. התגלית המרתקת הזאת פותחת דלת לחקירה חדשה על אחת התעלומות המדעיות הגדולות מכול: התפתחות המינים. האם זה באמת תהליך מקרי, כפי שרוב המדענים הדרוויניסטים מתעקשים, או שמא התרחש שם משהו קצת אחר? האמינו לי, אני ממש לא בריאתן שחושב שכל מילה בתנ"ך היא אמת, פשוטו כמשמעו, וששום דבר על כדור הארץ אינו קדום מ7,000- שנה. למרות זאת, זה די מגוחך שאמצעי התקשורת המרכזיים מציגים סוג של קיטוב, בין "מדע" מצד אחד - מודל שהוא בן מעט יותר ממאה שנה ועמוס בבעיות, כפי שעוד מעט נבדוק - ובין "דת" מהצד השני. הראיות שכבר בחנו מצביעות על כך שייתכן שהצפנים עבור החיים קיימים בשדה המקור עצמו. לאחר מכן המידע הזה זורם לתוך המציאות שלנו על ידי אור אולטרה סגול - שלא שונה מהדרך שבה מידע חזותי זורם אל בלוטת האצטרובל על ידי חוט כסף שקשור להעתק u1492 האנרגטי של הגוף שלנו. בפרק הבא נבחן נתונים חדשים על התפתחות המינים ונבדוק אם יש לנו הוכחה כלשהי לרעיונות החדשים ומרחיקי הלכת הללו.