מאמר:
המרחב הפרטי בעידן הדיגיטלי/ ד"ר אורה עשהאל

המקרה של אדוארד סנודן, שמודע לחשיפה האדירה של הפרט, בארצות הברית, למאגרי המידע הממשלתיים, הביא אותי לחשיבה מחודשת על הממד של הפרטיות בתקופתנו.

המושג פרטי ופרטיות מוגדר כמהות של הפרט, של היחיד, בניגוד ולצורך הבחנה בינו לבין הכללי והציבורי. לכן אנו מאופיינים בשם פרטי. מדובר בעצמיות.

ברשימה זו ברצוני להצביע על כך שלמרות ויחד עם התקדמות הטכנולוגיה והתקשורת האנושית עדיין קימת הפרטיות והייחודיות. אמנם, קורה פעמים רבות שאנו נתקלים באנשים שיש להם אותו שם פרטי ואותו שם משפחה, אולם תמונותיהם, טביעת אצבעותיהם, מקצועותיהם, ההשתייכות המשפחתית שלהם, אינם זהים.

מה קורה, כאשר הפרט משתמש באמצעים הדיגיטליים? האנושות, בעיקר בעולם המערבי, משתמשת בתוכנת ה'וויז ' המאפשרת לראות את כל המשתמשים בה בו זמנית על המפה ולאפשר להם התקשרות. מנוע החיפוש גוגל מאפשר לנו רכישת מידע והבעלות עליו, על וויז ועל ג'י-מייל הנה באותן ידיים. כך שהקשר בין הרשת החברתית פייסבוק לבין שאר האמצעים הדיגיטליים שהזכרתי קיים בהכרח. מעבר לכך מאפשר גוגל שמירת מידע בענן. לכל משתמש פעיל צריך להיות ברור שהשימוש בטלפון הנייד החדשני, באפלקציות שונות ובאמצעים הדיגיטליים שהזכרתי, חושף אותו לכל דיכפין. באמצעות   google earth  ניתן לזהות כתובת ולצלמה, אלו אך ורק דוגמאות. מנגנוני ההבטחה, הכוללים סיסמאות , מסייעים לפרטיים ולגופים לשמור על מידע חסוי, כמו למשל בניהול הפיננסי. ועדיין האפשרות הקוסמת להשתמש בכרטיסי האשראי ולתת הוראות בנקאיות, באמצעות הטכנולוגיות הדיגיטליות, מעמידה אותנו בפני סכנות. פריצה לחשבונות כבר אירעה בעבר וחלק מהגניבות מתבצע כיום בצורה 'מודרנית' באמצעות המידע הדיגיטלי. 

לאחר טעונים תקפים אלה ברצוני להביא את טענותיי בדבר קיום הפרטיות, גם בעידן שלנו ואפילו להביא את הקורא להבחנה שהסכנות וההגבלות שמציב העידן הפוסטמודרני, בפני הפרט, מגבירות את המודעות לפרטיות ומעצימות את הממד האישי ואת היכולת לביטוי החותם האישי.

טכנולוגיות המידע מחברות כיום את הפרטים של המין הומוספיאנס לישות חברתית אחת, שבתוכה קבוצות חברתיות שונות ומגוונות. הפרטים משתייכים, מטבע הדברים למספר קבוצות. כל פרט של המין האנושי , שהוא 'בן אנוש' שייך לקבוצה הגדולה של בני המין, אבל גם למשפחה, לאום, קבוצת בעלי המקצוע /ההתמחות /העבודה, הקהילייה המוניציפלית, וקבוצות וארגונים אחרים שההשתייכות אליהם הנה תולדה מעברו במסלולי הלימוד וההכשרה, המגורים, המסגרת הצבאית, הזוגיות, ילדיו ואם הוא עדיין צעיר הוריו אחיו ושאר בני משפחתו. 'קבוצה' בפייסבוק אף היא מוגדרת כיום, על ידי הסוציולוגים כגוף השתייכות חברתי.

מסתבר איפה, שהפרט האנושי, המאופיין על ידי תווי פנים, גובה, משקל, צורת גוף, מקצוע ו/או עבודה, תחביבים, מקום מגורים, העדפות חברתיות ומיניות (הפעם במשמעות סקס) ועל ידי קשריו החברתיים במארג האנושי,  הוא בעל ייחודיות. חשיפת חלק מהמרכיבים האלה או אפילו כולם, דורשת אמנם אמצעי הגנה, כמו למשל הסיסמא לחשבון הפייסבוק שלו – שאסור לשתפה בשום פנים, אולם אינה יכולה לשדוד ממנו את העצמיות שלו שהיא מהות חייו ושאינה קיימת בבן אנוש אחר. היא מחדדת את הצורך שלו לבטא בלבוש, באורח החיים ובחשיבה את שונותו משאר בני מינו – בני האדם.

הסבר זה מביא אותי לצורך לדון במושג ה'אגו'. אנו נוטים לומר שאנו חיים בתקופה של 'התעצמות האגו'. התקשורת, המאפשרת פרסום, מביאה את הפרטים לכמיהה להיחשף. אין זו 'מחלה' של היוצרים בלבד. מילא, אצל מי שעוסק באמנות, הדבר מובן מאיליו. האמן רוצה הכרה בעבודתו ובאיכויות שלה. הוא מעונין למכור את יצירותיו, בין אם זה ספר, ציור, פסל, או מופע. שהרי עבורו זוהי עבודתו והוא היה מעונין לעסוק בה בלבד ושהיא תהיה המקור לקיומו. אולם, מסתבר מתוכניות הריאליטי בטלוויזיה, ומהפעילות ברשתות החברתיות, שהצורך להיחשף הוא צורך אנושי. יש אמנם אנשים מופנמים שהצורך הזה לא קיים אצלם, ההיפך הוא הנכון. אולם, בני אנוש, בדרך כלל מעוניינים בחשיפה, זו הדרך והאמצעי לקבלת הכרה בערכם ולקבלת אהבה. החשיפה, היא של העצמיות ולכן ממילא אינה גוזלת מהייחודיות. כך לגבי זמר, מגיש תכנית טלוויזיה, סופר ושחקן. אחד הגורמים הבולטים לתופעה של התעצמות ההתעסקות באגו האנושי היא תקשורת ההמונים – הרדיו, הטלוויזיה, שלטי החוצות הדיגיטליים המאפשרים  את החשיפה והפרסום. איני דנה כאן בחסרונות התופעה מהבחינה החברתית, היא עובדה קיימת. הפרט נוטה כיום לעשות לעצמו ולביתו. טובת הכלל אינה מבטלת את הצרכים של העצמי הן בעיני הפרט והן בתפיסה הכלל אנושית, הרוצה בטובת הפרט.

מסתבר איפה, שהאני הזה, האנושי, לא ניתן לקחת ממנו את הייחודיות שלו. גם כאשר היא נמצאת בסכנה, ניתן להגן עליה. אם אנו רוצים לזכות ביתרונות התקשורת הדיגיטלית, עלינו להבין את סכנותיה וליצור מנגנוני הגנה, כשם שאנו יוצרים אותם בתעבורה, בלקיחת תרופות מרשם, ובצאתנו מהבית לעולמנו המתחמם שקרני השמש שלו עשויות להיות חסרות רחמים.

ברצוני לחזק את הבנת הממד הפרטי במספר דוגמאות. מגע בין שני אנשים, בין אם בשיחה, או מגע מיני, הוא מגע קרוב ביותר. התקשורת המילולית והתקשורת הגופנית היא בין שני פרטים שכל אחד מהם הוא בעל השקפות שונות, דבר המתבטא במקרה של שיחה, ובעל אורגניזם שונה ונבדל, דבר המתבטא במצב של מגע גופני. במגעים מעין אלה כל אחד מגיע לסיפוקו, ולעתים לתסכולו , מתוך כך שהוא ישות לעצמה. ככל שיהיה המגע המילולי או הגופני אינטימי, עדיין מדובר בשני אנשים שונים ונבדלים.

הדוגמא שנחקרה ושהיא ייתכן הטובה ביותר היא של 'העין התמה'. ההתרשמות האישית שלנו מכל גרוי או דבר אמנות הוא אידיוסינקרטי, כלומר אישי וייחודי. היא מבוססת על הידע הצבור ועל ניסיונות העבר. אם נעמיד מול ציור, אפילו שאינו אבסרקט, או נקרא שיר, אפילו שאינו שירה מודרנית , בפני מספר אנשים, ההתרשמויות תהיינה כמספר האנשים ונבדלות אלו מאלו.

המסקנה הנובעת היא שחשוב, ולשמחתנו גם ניתן, להיות משתמש פעיל באמצעי העידן הדיגיטלי ועדיין לשמור על העצמיות, תוך ראיה נבונה והבנה שאנו בעידן חדש וכמובן שהתנהגותנו מחייבת הכרה ביתרונותיו וחסרונותיו ואימוץ דרכים נכונות בתקשורת היום יומית שלנו.

 

 * ד"ר אורה עשהאל- משוררת, סופרת, עורכת וחוקרת תקשורת. הוציאה לאור ספרי שירה ופרוזה. ערכה כתבי עת ומחקרים חשובים.