לילה במכולת/מירב שטנצלר
בשעה שמונה בערב הכניס אהרון את ארגזי הירקות והפירות האחרונים למכולת וספר את הכסף בקופה. בחוץ היו כבר סימנים ראשונים של סתיו, והוא חשב על כך שכדאי לו להתחיל לסגור את המכולת מוקדם יותר, כי הרי ממילא כשמחשיך, כמעט ולא נכנסים קונים לחנות.
בעונה הזו, בערבים, היו נושבות הרוחות הקרות של המדבר ואנשים ממעטים לצאת מבתיהם. הערב יאכל לבדו, חשב.
רחל והבנות נסעו לצפת, והמחשבה על הבית הריק גרמה לו לרצות שהלילה יחלוף מהר.
אהרון לא אהב להיות לבד, השינה לבד הפחידה אותו. רחל ידעה את כל זאת ואף יותר, ובכל זאת אחת לחודש הייתה לוקחת את הבנות ונוסעת, והוא לא היה מצליח להירדם.
זו הייתה המחשבה האחרונה שאהרון זוכר. כי אחר כך הייתה חבטה חזקה שקיבל בראשו ואחריה חושך. כלום. דממה. כשהתעורר הרגיש שהוא לא יכול לזוז והכאב בראשו היה בלתי נסבל. הראש היה כמו משקולת כבדה שמושכת לכיוון האדמה. ריח בושם מתוק וכבד של אישה מילא את נחיריו, והריח היה לו מוכר וזר בו זמנית. אהרון מצמץ בעיניו. הוא ניסה להתגבר על הכאב ולהבין היכן הוא נמצא ומה בדיוק אירע מאז שישב ליד הקופה.
אבל הכאב שהותירה החבטה בראשו ערפלו את מחשבותיו. המדפים של המכולת ניצבו מולו דוממים ומוכרים. קופסאות שימורי התירס, השעועית, העגבניות המרוסקות. לא חטפו אותו והכניסו אותו לתא מטען של מכונית ולא קברו אותו בבור חשוך ומלא טחב.
עכשיו הוא פשוט צריך לקום ולהתחיל לארגן מחדש את העניינים כמו שהוא בדרך כלל יודע.
אם כאב הראש היה מרפה קצת, רק לגעת, למשש את המכה. הוא ניסה להזיז את הידיים אבל הבין שמישהו קשר לו אותן מאחורי הגב. ליבו הלם בפראות בחזהו וזיעה נקוותה מעל לשפתו העליונה ובדיוק כשהצליח לכופף מעט את ראשו כדי להביט לכיוון רגליו שמע קול אישה מאחורי גבו. הקול שלה היה מוכר. "אהרון מון שרי אל תפחד, אתה בידיים טובות".
הוא רצה לצעוק לה "מי את? מי זאת?" אך מפיו בקעה נהמה עמומה ובלתי מובנת. רק לשחרר את הראש, שהכאב ירפה שאוכל להזיז אותו לימין ולשמאל לחפש, לראות אותה. אבל לשווא. המדפים הדוממים של המכולת, קופסאות השימורים, שקיות הפסטה, שקיות המלח והאורז.
הוא ניסה להזיז את רגליו אבל הבין שגם הן קשורות לרגל הכיסא המסתובב של הקופה.
היא קשרה אותי לעמוד המרכזי של החנות. אני באמצע החנות. חשב.
הוא חש הקלה על כך .
"אהרון אני רוצה שתדע שלא הייתה לי ברירה, אני לא הולכת לפגוע בך, בשום מקרה, כבר הרבה זמן שאני חושבת עליך ועל כל מה שיכול להיות" הוא שמע אותה אומרת ומתרחקת ממנו, הולכת הלוך וחזור לאורך המסדרון הצדדי של המכולת. ושוב היא התקרבה אליו ונעמדה מאחורי גבו. נשימותיה החמות התפשטו לאורך עורפו המכווץ והכואב. הריח המתוק והכבד סחרר אותו, לרגע היה נדמה לו שהכיסא מסתובב והעמוד מסתובב וכל המכולת שלו ושל רחל מסתובבים בקצב מסחרר. בום. משהו חזק נפל. היא צחקה, קרוב אליו, מעל לראשו והתקרבה לאוזנו הימנית הוא יכול היה לדמיין את שפתיה הבשרניות חומדות את אוזנו.
"אהרון, יש לנו זמן, לך ולי", לחשה לו.
נעלי עקב חשב, הריח שלה משגע אותי, כל כך מוכר, מאיפה היא באה, איך נכנסה, מבטא צרפתי, היא קוראת בשמי, היא מכירה אותי, נו ,אידיוט ברור, לפי השלט בחוץ, לא, אבל הקול שלה כל כך מוכר. היא לקוחה. היא הייתה פה כבר. טיפות זיעה קרות זחלו מראשו לעורפו ומשם לגבו ולאחוריו. הוא שמע אותה מתרחקת והרגיש את החלל שנוצר מאחורי גבו. עכשיו היא מחטטת בין המדפים, מחפשת משהו, פותחת קופסאות, מסננת מילים בצרפתית. משהו נוסף נפל, זה נשמע לו חלול כמו קופסת מתכת ריקה, ואחר כך גפרורים ניצתים, הוא הריח את ריח הגופרית המתלקחת. זהו, הוא חשב, זה הסוף. הוא הרגיש שהוא לא יכול להתאפק והשתין, הנוזל החם זרם לו לאורך הרגלים ונספג בגרביים. עייף ומותש הריח איך הריח מתוק שוב מתקרב אליו.
היא התקרבה אליו, הנשימה שלה על עורפו היא אמרה "הפרובינציאליות הזו מוציאה אותי מהכלים, אפילו בגט אין כאן והגבינות שלך משעממות. מה יש לך לתת לי טעים לאכול?".
הוא רצה לאחוז בה חזק ולטלטל אותה, ניסה להזיז את הראש כדי לראות אותה אבל היא נעלמה.
האור במכולת כבה. עכשיו הם היו בעלטה. הוא שמע אותה קורעת משהו זה נשמע לו כמו ניר או קרטון ואחר כך רעש של כרסום פריך. היא אוכלת, שתאכל מצידו את כל החנות. רק שתשאיר אותו חי. הוא גם היה מוכן לעשות איתה עסקה שתשחרר אותו הוא יארגן לה משלוח חינם כל שבוע, על חשבונו עם כל מה שתרצה. רק שתשחרר לו את הידיים שיוכל למשוך את האיזולירבנד מהפה ולשאול אותה מה היא רוצה. מה היא רוצה ממנו לעזאזל, מהמכולת שלו. למה דווקא היום רחל נסעה. מכל הימים בשנה ודווקא כשהוא צריך אותה, ואיך היא תמיד יודעת להיות כשצריך ועכשיו היא איננה.
ובדיוק כשחשב עליה הנייד שלו צלצל מהמגירה שמתחת לקופה הרושמת. הצרפתייה קפצה בבהלה והדליקה נר, "איפה הפלאפון הזה?" שאלה ומיד התעשתה וענתה לעצמה
"נמצא אותו מיד" ואור הנר נע בתזזית לאורך הקירות. אהרון ראה רק את הצללית שלה מתארכת וגדלה. צל אישה ארוכה גבוהה ודקה שבאה ונעלמת.
אישה נחושה ,חשב, באה עם הרצון ומתכוונת לממש. רחל שוב צלצלה, הפעם לטלפון בחנות. הוא שמע אותה אומרת "אהרון נשמה אתה לא עונה. אולי אתה בבית או מסתובב. אני מקווה שאתה לא. אנחנו נחזור מחר בערב כנראה. הכול בסדר כאן. אהרון אל תשכח לישון. בפעם קודמת. שלא יקרה מה שקרה".
השיחה התנתקה ולאחריה שררה דממה קצרה ואהרון החל לבכות.
הוא שנא את הצרפתייה. לפתע הרגיש שיש לו כוח בגוף. כל השרירים שלו נמתחו וכל התאים של הגוף שלו פעמו כמו אלפי לבבות קטנים, האגרופים שלו נעשו קפוצים וחזקים. הוא היה גבר שמצליח לדחוף את הרגלים שלו עמוק ולהשריש אותן לתוך הרצפה. לא הייתה בו כל מחשבה רק כוח, רק גוף שמתגבש ומתרומם. הוא צעק, לא היו לו מילים רק צעקה מפתיעה, הוא התרומם וניסה בכל הכוח להתנתק מהעמוד, מהכיסא, מהמצב וידע שהיא מציצה עליו. הוא הריח אותה, ושמע את הצחוק שלה. אבל בבת אחת הרגיש שוב חלש ונשמט בחזרה עם הכיסא אל הרצפה. הראש שלו היה כבד וכואב, העיניים שרפו מעייפות.
"אתה בן ערובה שלי" שמע אותה אומרת.
"אתה הקמע שלי, אני לא אוותר עליך לעולם, חוץ מזה אני יודעת שאתה כבר די משועמם מהמכולת ומרחל הקטנה והמתוקה, רחל הפצפונת, האפונה העגלגלה והטובה שמצליחה פעם בשנה לעזוב אותך. או הו, כמה פתטי. אני אלחם עליך, אהרון. אני נדרתי נדר.
" איך היא יודעת עלי את כל הדברים האלה חשב, ולא היה ברור לו כבר אם זה היה הקול שלה או הקול שלו שבקע מתוכו, כי הראש שלו התפוצץ ורק לישון הוא רצה ולשכוח מהכל ובדיוק לפני שנדמה היה לו שהוא נרדם הריח שלה המתוק הזדחל לו לתוך הנחירים ועורר אותו. היא התקרבה, הריח המתוק התקרב. הוא ראה שיש לה גוף יפה של אישה יפה. היא לבשה שמלה צמודה כחולה . הוא ראה את המותנים הצרות שלה ואת האגן הרחב. הלב שלו דפק בחוזקה.
הוא פחד להרים את הראש ולראות את הפנים שלה, כל כך התבייש והתרגש פתאום ממנה, מעצמו. וכל השנאה שלו והתיעוב והרצון לחסל אותה התמוססו. השפיל את ראשו עוד יותר לעבר הרצפה, וראה את נעלי העקב שלה המבריקות ואת הגרביונים השקופים, ואת הקרסוליים הדקים שנראו לו חשופים ושבירים. עם רחל הוא עושה את זה רק בחושך. היא נעמדה מאחוריו ונגעה בראשו, בשיער בעדינות במצח מנגבת את הזיעה עם כף ידה. מגע כף ידה הרך על המצח שלו הרטוב.
"אני משחררת לך את הידיים אהרון כדי שנוכל לעשות ביחד כמה דברים חשובים".
היא שיחררה את החבל המלופף והחלה לעסות את פרקי ידיו. "או ללה עשיתי לך קצת סימנים, סליחה זה לא בכוונה". לא בכוונה אהרון חשב בינו לבינו האישה מופרעת על כל הראש והוא מתכוון להגיד לה את זה ברגע שיוכל. היא נעמדה מולו שוב, קרובה מאוד. כעת היה צריך רק להרים את הראש ולהביט בה. הוא כבר לא היה בטוח שהיא לקוחה קבועה או מזדמנת, שהוא מכיר אותה או את קולה, את הריח שלה, וגם לא חשב יותר שנתקל בה באיזשהו מקום, כמו למשל בתור לקופת החולים, או במועדון התרבות של השכונה. אישה כזו זוכרים היטב. לא שוכחים לעולם, לא את השם לא את תווי הפנים, לא את הגוף. הוא לא מכיר אותה ולא ראה אותה מעולם. והוא כבר בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה לראות, שתישאר רק גוף בלי פנים חשב בינו לבינו. רק גוף כזה יפה ומבטיח שאפשר לחשוב עליו ולדמיין מה עושים איתו.
הפנים שלה בטח רעות אם היא הייתה מסוגלת לתת לו מכה כזו ולהפיל אותו ולקשור אותו לעמוד והכל בסוף היום כשהוא לבד ובכלל בלי לברר אם אי אפשר להסדיר את העניין באופן אחר. אישה אכזרית. הלוואי שמישהו יגיע, מישהו שמכיר אותו שיבין שמשהו קרה אם האופניים של אהרון קשורים לתמרור העצור שליד המכולת בשעה כל כך מאוחרת. היא הדליקה נרות נוספים ופיזרה אותם בחנות ותוך שעשתה כל זאת מלמלה בצרפתית וצחקה לעצמה. הוא גם שמע אותה אומרת "אמן" פעמיים. היו לו מחשבות נוראיות. הוא חשב שהיא מבקשת סליחה ומחילה. הוא חשב שאולי יש טעם שיתפלל בעצמו להוריו, לאבא של רחל שהיה אדם אדוק, כמו שרחל הייתה אומרת "אדם צריך שיהיה לו מישהו להתפלל אליו". לאהרון לא היה. כך לפחות חשב. ואולי גם לא רצה. והתחילו לו שוב המחשבות הנוראיות שסופו מתקרב אבל עם המחשבות האלה הרגיש גם איך הגוף שלו מתעורר לקראתה, הזקפה הנוקשה והמפתיעה שלו. הוא לא זכר מתי והאם בכלל הרגיש תשוקה עזה כל כך לאישה.
הוא רצה להתפשט הוא רצה להפשיט אותה מהר. שהכל יקרה מהר וחזק. ובאור.
הוא רוצה לראות. הוא לא רוצה יותר בחושך. זה מזכיר לו יותר מדי את רחל. הוא ורחל בחושך ובשקט. לפתע הוא נבהל והתחרט, לא. עדיף בחושך. אבל רצה כל כך לראות אותה, את כולה וגם להראות לה הכול. לא להסתיר שום דבר, הוא הצטער על כך שאין לו מצלמה בחנות כדי שאחר כך יוכל לצפות בו ובאישה הזו הנחושה והמפתה שמוכנה להלחם עליו.
מתנהגת כמו פרא אדם. הוא רוצה אישה פרא אדם. זה מה שהוא רוצה. עכשיו, לפחות. עירומה בידיו. הוא גם רוצה להיות פרא אדם בתוכה. מסרב להאמין שהוא חושב את כל המחשבות האלה. בלי אשמה וחרטה, לא הפעם. היא התקרבה אליו והוא הישיר אליה מבט המום ממה שנגלה בפניו, אלמלא האיזולירבנד שעל פיו הלסת שלו הייתה ודאי נשמטת. הוא רצה להגיד לה את מה שהוא רואה ורוצה. אם רק היה יודע עליה משהו. איזה פרט קטן שיוכל לסייע. הוא פתח וסגר את אגרופי ידיו בתנועות של פמפום כדי להזרים דם לגוף ולהתעורר עוד יותר.
היא צחקה כשראתה אותו ככה ואמרה לו "יופי, אתה ממושמע עושה בדיוק מה שצריך. חבל שהידיים הגדולות והחזקות שלך ישבו להן בכיסים". היא הושיטה לו עט ואמרה לו "קח תחזיק", והניחה לו על הרגליים דף ניר לבן. "תסתכל עלי עוד" אמרה לו. "טוב, תכתוב עכשיו על הניר מה שאני אומרת לך, בדיוק. תכתוב, המכולת תהיה סגורה בימים הקרובים מסיבות חשובות. רגע, תוסיף בתחילת ההודעה כותרת לקוחות יקרים, סימן קריאה. ואז תוסיף את היתר". אהרון כתב, היד קצת רעדה לו, כף היד שלה אחזה בחלק התחתון של הדף, הידיים שלה היו עדינות, אצבעות ארוכות, ציפורניים יפות משוחות בלכה אדומה מבריקה. הוא העדיף לא לחשוב על משמעות ההודעה, מה זה אומר בימים הקרובים, כמה ימים, מה הולך להיות? "טוב, אני הולכת להדביק את המודעה בפתח המכולת ואחר כך נמשיך". היא התרוממה ופסעה וטפחה לו קלות על הברך, טפיחה של מי שמנסה לעודד מישהו שרוחו נפלה. הוא התבונן בה מעכסת לעבר היציאה מהחנות, באגן ירכיה הרחב והמבטיח. הוא בחן את רגליה מאחור, מהופנט מהעקבים הגבוהים והדקים.
הוא חשב שהיא אישה נחושה, וחשב שרחל מעולם לא נעלה עקבים. אולי פעם אחת אבל קטנים כאלה נמוכים כמו של ילדות בבת מצווה. הוא התבייש בהשוואה. הוא כעס על רחל שנסעה. שלא התקשרה שוב, שלא הבינה באינטואיציה שמשהו קרה. תמיד הייתה מתפארת שיש לה את זה. חוש שישי נשי. בלבול מוח. פתאום חשב שאין לה את זה, אין לה כלום, והוא לא רוצה שתחזור. הוא לא רוצה כלום, כי הוא בעצמו כלום. והמכולת היא בית הקברות שלו ושל רחל. הוא התחיל לבכות שוב, הצרפתייה עמדה בחוץ והדביקה את השלט. לא מפחדת מכלום. מצידה שיתפסו אותה. הוא חשב שהיא אמיצה והרגיש שוב בגוף את העוררות הזו ואת הרצון הזה שכבר לא התעורר בו שנים ובעצם לא התעורר בו אף פעם ככה. וככל שהרגיש יותר את הרצון הזה כך גם התעייף וחזר התכנס יותר ויותר בעצמו. היא חזרה למכולת, ומלמלה משהו על הקור ושהיא מקווה שהדבק יחזיק את המודעה. משכה את תריס הברזל מבפנים וסגרה את דלתות ההזזה. היה חושך מוחלט. היא נגעה בכף ידו ומשכה אותו אליה. "אתה שלי, אהרון. אתה כולך שלי, אני לא מאמינה" לחשה לו.
"אני לא מאמינה. זו הפעם האחרונה שאני משאירה אותך ככה. למה נעלת את עצמך מבפנים?". רחל התכופפה והושיטה לעבר אהרון זוג ידיים בהירות ואיתנות כמו מי שמושה אדם מן המים, ממערבולת, מעין סערה. ואהרון נענה לתנועת המשיכה כלפי מעלה. כל גופו כאב כשהתרומם. המכנסיים הרטובים, החולצה שהייתה לחה מזיעה, והריח המתוק והכבד שנספג בה. הוא הביט ברחל שנראתה לו מופתעת ומוטרדת. "בוא נלך הביתה. לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום. אני אחזור לכאן אחר כך לארגן פה ונפתח היום את המכולת קצת יותר מאוחר". רחל שלו המרגיעה המעשית והעניינית, עם עיניה הצרות והחקרניות מושכת אותו בכף ידה הקטנה והנמרצת. איך היא יודעת ללכת ולדבר במהירות אבל תמיד בהגיון ומצליחה לסדר דברים תוך כדי. למשל, באיזו יעילות היא מסדרת את המדפים בחנות ומזמינה סחורה ומתמקחת על המחיר כשצריך והכל בו זמנית. אישה מכופתרת, רכוסה היטב. אפילו כשצוחקת עושה זאת בתבונה ובאיפוק. אישה מאורגנת ומשרה בטחון. והריח הנקי שלה. פשוט ונקי ולא מבלבל. רוחלה שלו. חלי רחלי, איך הוא נהנה לגלגל את שמה על הלשון. והיא גם נאה בסך הכל. אשת חיל. "בוא נלך אהרון, אני אחזור לסדר כאן" והריח שלה , ריח נקי ולא מבלבל, ריח פשוט ונקי ולא מפתיע. ריח רגיל. מרגיע. כשיצא מפתח המכולת שוב נזכר כמה אוהב אותה. היא האישה שלו. כשהסתובב לאחור להביט שוב במכולת ראה את דף הנייר הבודד תלוי על פס נייר דבק אחד מתנדנד ברוח. הוא לא הכיר את כתב היד, והיה משוכנע כי זה אינו כתב ידו.
"לקוחות יקרים"- היה כתוב שם- סימן קריאה.
* מירב שטנצלר-כותבת סיפורים קצרים
