שיר:
שמיטה/ דוד ברבי

 

 

 

חֲבוּרַת חַקְלָאִים עֲלוּבִים וַאֲנִי בְּתוֹכָם אֶל מוּל הָפֵאוֹדָל הַמּוֹדֶרְנִי וְהַשָּׁלִיחַ שֶׁלּוֹ עִם כִּפָּה סְרֻגָּה,

 

עוֹמֵד וּמַסְבִּיר, וַאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים נָמוּךְ, נָמוּךְ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר נָמוּךְ,

 

"וְהֲרֵי הָאֲדָמָה אֵינֶנָּה שֶׁלָּנוּ" אֲנִי מַתְרִיס כְּלַפֵּי הַשָּׁלִיחַ;

 

והוּא עוֹנֶה לי בְּאַדְנוּת, בַּאֲרֶשֶׁת שֶׁל שְׁלִיחַ הָפֵאוֹדָל.

 

וַאֲנִי, הָאַרִיס הַמּוֹדֶרְנִי, מַתְרִיס כְּנֶגְדוֹ בִּיבֹשֶׁת:

 

"הִנֵּה אַתָּה מְאַשֵּׂר שֶׁהָאֲדָמָה לֹא שֶׁלִּי"...

 

וְרַק דַּעְתִי – שֶׁלִּי הִיא.

 

רַק דַּעְתִי שֶׁלִּי.

 

רַק דַּעְתִי

 

שֶׁלִּי