תרה הייתה נערה בת 17.לאחר מות אביה, נותרה עם אימה, אחותה וסבתה העיוורת ללא יכולת להתפרנס. אחי אביה דאגו לכל מחסורם, והבטיחו שכשינשאו לאיש, יתנו להן את חלקן  בירושת אביהן .

תרה היתה מוכשרת מאוד. כבר בגיל צעיר למדה לתפור ולעצב בגדים. תחילה תפרה רק לבנות המשפחה  וניסתה לעזור בפרנסת הבית.

בתוך זמן קצר מאוד , שמה יצא לפניה ב"חא'רית אל' יהוד" * שבעיר חלב. השכנים והמכרים החלו להזמין את התופרת הצעירה, בעלת ידי הזהב, שביקשה תשלום צנוע עבור עבודתה. לעיתים שילמו לה במג'ידי ** ולעיתים נתנו לה דברי ערך אחרים. הם ביקשו שתתפור להם את בגדי החג, או את ה"ג'אהז.

יהודי חלב , נהגו להכין נדוניה לכלה, שכללה בתוכה בגדים חדשים, מפות, מצעים ושאר דברי טקסטיל. והיו מפזרים בבית הכלה את כל דברי התפירה והרקמה שהכינו לזוג הצעיר ,המתחיל את חייו הזוגיים.

באחד מימי תשרי, הוזמנה תרה, לאחד הבתים לתפור בגדים לאם המשפחה ולאחיותיה לכבוד חגי תשרי. בנה של בעלת בבית, חזר מעבודתו, והתבונן בנשים השוקדות על הבדים. הוא חייך לעצמו כשראה שהנערה הרזה, התופרת, דקרה אצבעה  במחט והסמיקה כשקלטה את מבטו.

תרה שקדה על תפירת שמלה בגוון כחול ים, עבור אימו. הוא ניגש לאימו וביקש שתתקן לו כפתור שנפל מחולצתו, (שניתלש בערמומיות  כמה דקות קודם לכן). וכפי שציפה, אימו עודדה אותו שיפנה אל תרה שתתקן לו את הכפתור .

לאחר מספר ימים פגש אותה ברחוב כשחזרה מבית אחד השכנים . הוא ידע באיזו שעה היא  חוזרת מעבודתה וחיכה לה בפינת הרחוב. מאחר וירד גשם הציע ללוות אותה לביתה. ומאז נפגשו עיניהם בהזדמנויות שונות וליבם המה .

לימים, ביקש מאימו שתיגש למשפחתה וכנהוג תבקש את ידה.

                                                                    

ביום החתונה תרה "הכלה" הייתה צריכה לסיים את השמלות של בני המשפחה ושל שכנה נוספת. היא עמלה קשה עד שעות אחר הצהריים, ואז מיהרה אל ביתה להתכונן לחתונתה. סירקה את שערה השחור והארוך. הניחה פרח לבן עם סיכה על קווצת שיער, לבשה את שמלת הכלולות ופסעה בליווי אחותה ואימה אל בית הכנסת, שם נהגו יהודי השכונה לערוך את החתונה.

תרה לא ידעה שהחתן פנה אל אימה ודודה וביקש את הירושה המגיעה לה, כפי שהובטח לו בזמן שביקש ידה. אימה הסתירה ממנה, שהדוד החליט שלא יוכל לתת לה את כספה, כי טרם מלאו לה 18 שנים. החתן פנה שוב ושוב וביקש לקבל מה שמגיע לכלתו, אך הושב ריקם.  

אימה התחננה לגיסה, וביקשה שלא יגרום מפח נפש לכלה ביום חתונתה. אך הוא ענה שאם החתן יבטל החתונה בגלל כסף, הרי שאינו "נס-מהלאח**** ויהיה זה סימן מהשמים שטוב לה בלעדיו.

החתן שנענה שוב ושוב בסרוב, היה חסר אונים, פנה אל דודתו לייעוץ. הוא סיפר לה על התלבטותו. ודודתו היקרה, שחשקה בו עבור בתה, יעצה לו שלא כדאי  בעבורו להתחתן עם אישה ענייה, ועם משפחה שאין לה מילה. במיוחד שהוא בחור יפה כמו "תיפחה" *****, ויכול לזכות בבחורה טובה עם נדוניה בצידה.

וכך נאספו להם  האורחים בבית הכנסת של השכונה, כדי להשתתף בחופה. כולם ברכו את הכלה והחמיאו לה על יופיה. "מברוק יה ערוסה" קראו מכל עבר. ובכל פעם שהתקרבה אליה אחת הנשים. נישמעו צהלולים "קולולו  לולולו יא ערוסה".

תרה הנרגשת, ניסתה לצוד את עינה של אימה, אך זו התחמקה ממבטה. אימה נראתה סמוקה ונרגשת והסתובבה כנשוכת נחש. תרה פרשה את התנהגותה כהתרגשות שלפני חתונת ביתה הבכורה.

בצדו של אולם בית הכנסת קלטה עינה את כסא הכבוד שהיה מעוטר בפרחים לבנים וחיכה לכלה ולחתן. הכסא נראה מיותם ועזוב.

לפתע הבינה שמרוב התרגשות מתשומת הלב סביבה, לא הבחינה שבעצם החתן ומשפחתו טרם הגיעו. החלה לחפש את החתן בעיניה, חיפשה את אימו ומשפחתו והרי מוזר, מדוע לא הגיעו?

שמעה לחשושים בקהל, "וואן אל' עריס"? (היכן החתן?)

 

אחותה הצעירה ששמעה יום קודם את (כ'אלתה) דודתה מספרת על התעקשותו של החתן, לקבל כספי הירושה או לבטל החופה. הבינה מיד שהמצב אינו טוב. אחזה בידה של הכלה ומשכה אותה לכיוון דלת היציאה. תרה שהתנגדה תחילה, הבינה לפי עוצמת משיכת היד הבריאה  של אחותה, שעליה לציית ולבוא אחריה.

כשדמעות בעיניהן, צעדו הכלה בשמלת הכלולות, ואחותה אל עבר הבית. ראשן מוטה מטה, מבוישות והמומות. האחות הצעירה מקנחת אפה וממררת בבכי. ותרה המופתעת דמעותיה קרות, כאילו קפאו בעיניה. אך ליבה רותח ואזניה שומעות את  הלחישות וצקצוקי הלשון שליוו אותה כשובל ארוך . . .

"חארת היל יהוד" הייתה כמרקחה. לבייש כלה בערב חתונתה, לא היה כדבר הזה שנים רבות.

"חראם חראם" (מעשה שלא יעשה). נשמעו לחישות מכל עבר. "עייב" (בושה). חלק צידדו בחתן שעמד על זכותו לקבל הירושה וטענו כלפי משפחתה שהאשמה בה. וחלק דיברו בגנותו של החתן וכינו אותו "טמע " (חמדן), שרק כסף מעניין אותו.

                                               ******

יעוב'ה ממשפחת כהן, חזר בערב שבת לביתו, לאחר שנסע במשך השבוע לכפרי הכורדים שסביב, להציע להם מרכולתו. היה יוצא מביתו ביום ראשון בבוקר וחוזר לקראת שבת.  הוא שמע מאשתו "אמר",  על הדבר הנורא שקרה לכלה הצעירה בת השכונה.

הוא לא הכיר היטב את משפחתה אך הדבר נגע לליבו החם. ומיד נגמלה החלטה בליבו. קרא לבנו שחוד, ואמר לו יש לך הזדמנות לעשות מעשה צדקה. להציל את הכלה מהבושה שנפלה עליה. "בוס אידי ותעלא  מעאי ואכתיב לק היל בינת".(נשק ידי ובוא נבקש ידה) זו זכות גדולה.

שחוד, היה הבן השני למשפחת כהן. אחיו הבכור שעיה, כבר התחתן והיה אב לילד. הצעתו של אביו ריגשה אותו מאוד. פעמים רבות חשב על כלה שתימצא חן בעיניו ויבקש מהוריו לארס לו אותה.  אך עד עתה לא העז להסתכל על הבנות או לבקש שימצאו עבורו אישה. הנה הזדמנות שנפלה בחלקו. לשאת אישה וגם לעשות מצווה. הוא נשק לאביו על ידו ואמר. "אילי תשופו אבי."  (מה שנראה בעיניך)

וכך כבר במוצאי שבת קיבלה תרה הצעה לנישואין. יעוב'ה אמר לאימה שהוא מוכן לקחת את בתה , שהיא אוצר בעצמה, ואין צורך למהר לקבל הירושה. המשפחות לחצו ידיים. ונפרדו לשלום. וקבעו להיפגש שוב לדון בפרטי החתונה.

השמועה פשטה ברחוב, תרה תינשא למשפחת כהן.

החתן הקודם שמע זאת וליבו הלם בפראות. חרטה נפלה עליו. פנה אל דודתו והאשים אותה שבגללה נהג כך. לולא עצתה היה כבר נשוי...

למחרת עמד בקצה הרחוב בו גרה תרה וארב לה. כשהגיעה , עצר אותה ואמר בלעג "כל כך מהר שכחת ממני"?

תרה הסבה ראשה לצד וניסתה להמשיך ללכת, לא רצתה שיראה את דמעותיה.  אך הוא שלח ידו ואחז בכתפה.

"ומה תגידי אם נתחתן בשבת הקרובה"?

תרה שלחה מבט חטוף בעיניו וראתה שם לחלוחית .

"נתחתן"? גמגמה בצרידות.

"כן. אני מוכן להתחתן, ודודך ייתן הכסף מתי שירצה".

הרגישה איך ידיה רועדות וקולה לא נשמע לה. סימנה לו בידה שרוצה ללכת. והשאירה אותו ללא תשובה.

לאחר מספר צעדים, הפנתה ראשה לאחור וראתה אותו עומד במקום, נעוץ באדמה, כאילו רגליו תקועות שם ומבטו עוקב אחריה.

אמרה לו "בוקרה" (מחר). והלכה. 

"אני לא אשם", צעק אחריה, "זה דודך שרימה אותי".

תרה נכנסה הביתה ורצה מיד לרחוץ פניה במים הקרירים.

רקותיה הלמו בה. ראשה בער מחום, למרות שקר היה בחוץ.

אימה קראה לה לאכול, אך היא התעלמה ועלתה לגג. אחותה הבחינה בה  ורצה מיד אחריה.

"שו אל' חב'אר"? (מה חדש)?

"ראיתי אותו. והוא רוצה להתחתן בשבת".

עכשיו התעורר? "אלדיק אלפציח מן אלבידה יסיח" (התרנגול המוכשר קורא עוד מהביצה ולא מאחר לקרוא) ענתה בזלזול. 

"הוא לא אשם". גמגמה בלחש. "דוד הבטיח לו".

"השתגעת? מה פי סמאח" . (מה שעשה אין לו מחילה ). כך פסקה.

תרה יבבה בבכי שקט. אחותה חיבקה אותה ואמרה לה "בואי נספר לאימא נראה מה תגיד".

אימה, בכול פעם שהייתה אובדת עצות,  הלכה לחכם רחמים- הרב של בית הכנסת, שהיה מעין אפוטרופוס של כל היתומים ב"חאר'ית אל' יהוד" .

חכם רחמים פסק  חד משמעית. אין מזל בנישואין האלה. "מה פי כ'אר". וצריך לפתוח דף חדש.

                                                        ***

תרה ישבה בחדר ותפרה שמלות וחליפות לנשות תל אביב. מאז שעלו לישראל, היא גרה בשכונת שפירא, שבדרום תל אביב. מאחר ושם טוב יצא לה, "בעלת ידי הזהב", שידעה להתאים הבגד ולעצב אותו בהתחשב בבד ובאופנה האחרונה, הגיעו אליה הצעות עבודה רבות. השמועה על תפירתה המיוחדת עברה מפה לאוזן.

הבוקר השכימה קום, עבודה רבה לפניה. האכילה את התינוק, העמידה סיר פס'וליה על הפתילייה. וכרתה אזנה לכיוון ילדיה ששיחקו בחצר, יחד עם ילדי אחותה. לפתע שמעה דפיקות בדלת הבית הפתוחה לרווחה. הניחה הבד על המיטה ויצאה לראות מי הגיע. ידיה עם חוט ומחט ועל אצבעה אצבעון ממתכת. 

לפניה עמד גבר רזה, במכנסיים חומים וסוודר תואם. מבט אחד קצר בעיניו, והרגישה כיצד  ברכיה כבדות ונטועות באדמה. בהתה בו כברוח רפאים והמילים נעתקו מפיה.

"שלום". אמר.

שתיקה

"חיפשתי אותך הרבה, עד שמצאתי הבית".

תרה התעשתה ."יו" קראה והניחה ידה על פיה. סימנה לו להיכנס לחדר בו עמדה מכונת התפירה. עדיין לא יכלה לדבר.

"מה שלומך"? שאל והתיישב על קצה הספה שעמדה בחדר.

"מה ? איך באת"?- שאלה כשידה מכסה על פיה.

"ימים קשים עברתי והרב ביקש שאמצא אותך", נענע בראשו.

תרה התיישבה על הכסא. ולפתע נזכרה שאורח הוא.

"מה תשתה? קפה"?

"בסדר".

פנתה אל המטבח. רועדת כולה.

הרתיחה המים והכינה כוס קפה , נזהרת לא לשים מלח במקום סוכר. התבוננה באצבעון שעל אצבעה, כאילו לא מבינה מאיפה הגיע.

הניחה על המגש צלחת עוגיות וכוס קפה וחזרה אל החדר.

"תפדל" (תתכבד). הגישה לו וחייכה בהתרגשות. "יו, כמה שנים עברו? מתי עלית לישראל? "

הגבר הרזה, החל לספר את סיפור חייו. הוא התחתן עם בת דודתו, נולדו להם שלושה ילדים. אך לרוע המזל, שלושתם נפטרו, תינוקות ביום הברית. הם עלו לישראל אך אשתו לא נכנסה שוב להריון. 

בצר לו פנה אל רב הקהילה, וביקש ברכה.

הרב ביקש שיספר לו על חייו בעבר. לאחר ששמע על החתונה שהתבטלה, פסק. "עשית עוון גדול . מוכרח לבקש מחילה מהכלה שזנחת ביום חופתה. ורק אם תיסלח לך מכול ליבה, יגמר העונש... ויהיו לך ילדים כחול הים".

לפתע קם מכסאו, הניח את כוס הקפה על השולחן וכרע על בירכיו ובעיניו תחינה.

"סמחיני, סמחיני יא תרה". עיניו זלגו דמעות. אחז בידה ושוב חזר "סמחיני. עשיתי מעשה לא נסלח".

"הכל נסלח!" השיבה תרה.

"הכל כבר נסלח"!