ראשומון: יצירת מופת מפחידה/ דניאל חקלאי

יפן של המאה ה-12. מסאקו ובעלה טקהירו שהוא סמוראי מצויים בתנועה בדרך ראשית שעוברת בין שני מקומות יישוב. מסאקו רוכבת על סוס שאותו מוביל טקהירו שהולך רגלית כראוי לסמוראי.

בשלב מסוים הם חולפים על פניו של פושע נודע  לשמצה בשם טג'ומרו. מאחר שהוא חושק במסאקו-שב הפושע על עקבותיו ופוגש את בני הזוג בשנית. הוא משכנע אותם לסטות מדרכם כדי לקנות מידיו במחיר משתלם חרבות ומראות איכותיות שמצא ביער. עם הגיעם ליער הוא תוקף את טקהירו, כופת אותו ובועל את אשתו. לאחר מכן נמצא הבעל מת.

טג'ומרו נחקר בידי אנשי החוק וכופר בכך שאנס את מסאקו. הוא טוען שיחסי המין ביניהם התקיימו בהסכמה וכי לאחר מכן הזמינו הבעל הפגוע לדו-קרב במהלכו נאלץ להרוג אותו. האישה, מצדה, גורסת שהפושע המפורסם אנס אותה וכי בעלה הביט בה במבט מאשים בלתי פוסק-דבר שהחריד את נפשה עד כדי התעלפות. לאחר שהתעוררה גילתה שהפגיון שלה נעוץ בגופו של בעלה המת.

בשל הקושי להכריע בין גרסת הפושע לגרסת האישה-מחליטים אנשי החוק להעלות באוב את דמותו של טקהירו המנוח. אך הוא אינו מצדד באף אחת משתי הגרסאות אלא מעלה גרסה שלישית: טג'ירו, כך טוען המנוח, אנס את אשתו לעיניו בעודו כפות ולאחר מכן שכנע את את האישה להצטרף אליו לאחר האונס. או אז היא דרשה ממנו להמית את בעלה וזאת כדי לאפשר את נישואיהם. טקהירו המנוח מספר כי לא יכול היה לעמוד בהשפלה וכי  משום כך דקר את עצמו בחזהו באמצעות פגיון שנשמט מידי אשתו.

והנה גרסה רביעית: מתברר שחוטב עצים מקומי היה עד לאירוע הפלילי. הוא טוען באוזני נזיר ואיכר שמסתתרים במחיצתו מפני הגשם בשער העיר קיוטו (שנקרא ראשומון) כי כל השלושה משקרים וכי טג'ומרו רצח את הבעל לבקשת האישה.

אלא שגם מהימנות חוטב העצים מוטלת בספק: קול בכיו של תינוק נטוש נשמע לפתע והאיכר ממהר לקחת מגופו הזעיר את המעיל בו הוא עטוף. חוטב העצים גוער בו אך האיכר עונה בגסות כי לא יסכים להטפת מוסר מפי אדם שגנב את הפגיון היקר של האישה לאחר שננעץ בגופת בעלה הסמוראי. סופו של הסרט הקודר מגלם בכל זאת תקווה אנושית: חוטב העצים מחליט לאץ את התינוק הבוכה וסערת הגשם שוככת.

גאון הקולנוע היפני אקירה קורוסאווה המנוח ביים בשנת 1950  את יצירת המופת המפורסמת "ראשומון". הסרט האדיר הזה טבע בתרבות האוניברסלית את המושג "ראשומון" שמבקש לתאר מצב דברים בו לא ניתן להגיע לחקר האמת בשל עדויות סותרות שניתנות מפי עדים המדברים מנקודות מבט שונות.

המשפט הפלילי המודרני מושתת על ההנחה הפילוסופית כי ישנה אמת עובדתית אחת ויחידה וכי על מערכת המשפט לפעול כמיטב יכולתם של אנשיה כדי לגלות מהי אמת עובדתית זו. הגישה הפוסט-מודרנית, לעומת זאת, הנה גישה שלפיה לא ניתן להגיע לחקר האמת וכי ספק אם ישנה אמת עובדתית אחת. האמת, כך הגישה הפוסט-מודרנית (בה מחזיק למשל עורך-הדין אביגדור פלדמן שהנו אחד מגדולי הסנגורים הפליליים בישראל), הנה מונח חמקמק ומעורפל. אפשר שהיא כלל אינה קיימת. כל ניסיון לקבוע מהי האמת העובדתית נידון לכישלון וזאת משום שלא ניתן להכריע בצורה חד משמעית בין גרסאות סותרות של עדים.

4 אנשים אפוא היו עדים לאירוע האלים מכל במסגרת יצירת המופת היפנית: אירוע שבו אפשר שהתחולל אונס ואף אפשר שהתחולל רצח. ולא ניתן להכריע בין הגרסאות שלהם. ברור שלכל אחד מהם מטען רגשי שונה משל האחרים. ברור שבאמתחתו של כל אחד מהם אינטרסים שונים שמניחים תשתית לרצונו לאמץ את גרסתו.

הפושע מבקש להוכיח שהנו חף מכל פשע. הוא גורס כי לא אנס את האישה אלא קיים עמה יחסי מין בהסכמה וכי המית את בעלה בצורה חוקית, כלומר במסגרת דו-קרב (ניתן לראות בטענתו מקבילה לטענת ההגנה המודרנית שמעניקה פטור מאחריות פלילית למי שהמית אדם אחר במסגרת ההגנה העצמית).

האישה מבקשת להוכיח כי היא נהגה בצורה מוסרית וכי לא הסכימה לקיים יחסי מין עם גבר שאינו בן זוגה החוקי. היא טוענת שהייתה קורבן כפול-לאונס וכן למבט מצמית ומאשים מטעמו של בעלה הכפות בעודה נאנסת בחוסר ישע מוחלט. עוד היא טוענת כי מאחר שהתעלפה בעטיו של המבט הנורא-היא אינה יכולה להיות אשמה במות בעלה.

קורבן הרצח-הבעל-גורס כי אשתו נאנסה בעודו כפות וכי לאחר מכן היא ביכרה להפוך לזוגתו החוקית של האנס. משום כך היא שכנעה את האנס לרצוח אותו-אך הוא עצמו הקדים והמית את עצמו (כלומר: התאבד) כדי לא לעמוד בהשפלה. לכאורה-אין סיבה שהקורבן ישקר באשר לסיבת מותו. אך כבודו של הסמוראי הנו הנכס הראשי שמצוי בידיו. אפשר בהחלט שהוא חש מושפל בעטיה של האפשרות להודות כי למעשה הומת בידי פושע מפורסם-ועל כן טען כי הוא התאבד בצורה מעוררת כבוד.

ומה באשר לחוטב העצים? לכאורה לא מצוי באמתחתו שום אינטרס זר. מדובר בעד הראייה האובייקטיבי ביותר. מדובר בעד היחיד שלא היה מעורב באירוע הפלילי (לא כמבצע הפשע ולא כקורבנו). מדובר במי שקרוב לודאי שהיה זוכה לאמונו של בית המשפט הישראלי המודרני במסגרת משפט פלילי דמיוני. ובכל זאת-אפשר שקיים קושי בגרסתו מאחר שהוא נטל בלא רשות את פגיונה היקר של אשת המנוח. אפשר אפוא שגרסתו הנה פועל יוצא של רצון להסתיר חטא כלשהו שביצע.

כל אחד מהארבעה מספר על האירוע מנקודת מבטו. סיפורו של אף אחד מהם אינו דומה לסיפורו של רעהו. וכך גם במגוון עצום של משפטים פליליים בעידן המודרני: גרסת הנאשם הפוכה מגרסת המתלוננת באונס. גרסת הנאשם ברצח שונה בתכלית מגרסת אשתו של קורבנו שהייתה עדה לאירוע המוות. גרסת הנאשם בשוד סותרת לחלוטין את גרסת המתלונן. וגרסת הנאשם במתן שוחד שהפך לעד מדינה (כלומר: עד שמספר על כל הידוע לו על העבירות שביצע לפרקליטות המדינה, זוכה בחסינות מפני העמדה לדין פלילי או בהעמדה לדין בעבירה חמורה פחות מזו שביצע או בהסכמת הפרקליטות להטיל עליו עונש קל יחסית אם בכלל) סותרת מכל בחינה אפשרית את גרסתו של הנאשם בקבלת שוחד (ואף את מגוון הגרסאות של מספר הנאשמים בקבלת שוחד. כמו בפרשת הולילנד המפורסמת).

חרף יומרתו של המשפט הפלילי בכל מדינה (וגם במסגרת הבינלאומית של בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג) לקבוע מהי האמת העובדתית ומה התרחש באמת במהלכו של האירוע שמונח על שולחנם של השופטים-ברור ששום בן אנוש (ויהא זה השופט המבריק, המעמיק, הרגיש והנבון ביותר) אינו יכול לדעת לעולם אם החלטתו להתרשם ממהימנותו של עד מסוים (למשל: אדם שטוען שהיה קורבן שוד) ולדחות את גרסתו של עד אחר (הנאשם בעבירת השוד) היא החלטה נכונה באופן מוחלט.

שום שופטת לא תדע לעולם אם בחירתה לאמץ את גרסתו של עד המדינה (שמספר שנתן שוחד לנאשם שכיהן כראש עירייה) ולדחות את גרסתו של הנאשם (מי שכיהן כראש עירייה) היא הבחירה הנכונה בצורה וודאית. ולמרות העובדה הפשוטה הזו-שלפיה שום שופט או שופטת אינם יכולים להיות בטוחים בצורה מוחלטת מה התרחש באמת-הם חותכים גורלות, מרשיעים אנשים, מטביעים על מצחם אות קין, שולחים אותם לכלא, שוללים את חירותם למשך שנים ולעתים אף מחסלים לחלוטין את חייהם (למשל: כאשר הם גוזרים מאסר עולם על נאשם שהורשע ברצח). ולהפך: אפשר שהם מזכים אנשים שביצעו פשעים איומים.

בניגוד לעורך הדין אביגדור פלדמן-אני לא חושב שהמציאות בחיינו היא מציאות פוסט-מודרנית. אני לא חושב שאמת עובדתית איננה קיימת. אמת עובדתית אחת קיימת גם קיימת. הרי דבר מסוים התרחש במציאות: אדם דקר אדם אחר. גבר אנס חלילה אישה. פלוני נתן שוחד לאלמוני. פלמוני התלונן בצורה כוזבת כנגד צלמוני וטען שהוא שדד אותו (הוא שיקר כדי לפגוע בו מפני שהלה לא הסכים לשלב אותו בשותפות עסקית בעבר). אישה אחת הותקפה בידי בעלה, הגנה על עצמה והמיתה אותו. מדובר בעובדות. מדובר בדברים שהתרחשו. אם נצליח לגלות מה התרחש באמת, מהן העובדות שהתרחשו באמת, מהי האמת העובדתית-נוכל לזכות או להרשיע אנשים בוודאות מוחלטת. אך בהעדר רובוט דמיוני שיוכל לסייע לנו לדעת מי דובר אמת ומי משקר-נגזר עלינו לקוות ששופטים בשר ודם אינם טועים.

מדובר כמובן בתקוות שווא:

כפי שהוכח באינספור מחקרים אקדמיים ופרשות במסגרת המשפט הפלילי בארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה וישראל-השופטים והמושבעים טועים ללא סוף. הם מרשיעים חפים מפשע ושוללים את חירותם למשך שנים ארוכות (ולעתים אף לכל חייהם. בארצות הברית אף דנים אותם למוות). הם מזכים אשמים. הם מחריבים את חייהם של אנשים שלא ביצעו כל פשע. הם חותכים גורלות אך ורק על סמך התרשמותם האנושית ממהימנותו של אדם או מחוסר מהימנותו של אחר.

מספר חודשים לפני כתיבת שורות אלו-התחוללה סערה גדולה בארצות הברית: שני נאשמים שחורים שנשלחו למאסר עולם בשנת 1975 בעקבות הרשעתם ברצח-שוחררו בסוף 2014 בתום ריצוי 39 שנות מאסר. 39 שנים בכלא על לא עוול בכפם-רק מפני שעד התביעה  שיקר בעת שטען שראה אותם רוצחים את קורבנם. בדיעבד, כך מתברר, הוא שיקר בעטיו של לחץ עצום שהפעילו עליו חוקרי המשטרה (היבט מדהים שלא נוכל לדון בו כאן הוא אמירותיהם של שני האנשים המופלאים ששוחררו מהמאסר. הם סירבו לדבר במרירות וביקשו להביט קדימה לעברה של החירות שנולדה מחדש בחייהם). כמה מקרים כאלה התרחשו ומתרחשים בדמוקרטיה הגדולה בעולם? כמה מקרים כאלה מתרחשים בכל שיטת משפט דמוקרטית? כמה מקרים כאלה מתרחשים בקנדה, בבריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד, בלגיה, שוויץ, אוסטרליה ויפן? כמה מקרים כאלה מתרחשים במדינת ישראל? ועדיין לא דיברנו על מערכות משפט לא דמוקרטיות במדינות רבות אחרות ברחבי העולם.

נכון, דיני הראיות מבקשים לצמצם את האפשרות לטעות. יש בהם הגיון רב. המשפט הפלילי המודרני מושתת במידה רבה על ראיות מדעיות: טביעת אצבע, סימני פגיעה במכונית, שאריות אבק שריפה באקדח, צילום וידאו ממצלמת אבטחה, צילום סטילס מידי עובר אורח, הקלטה אודיו-ויזואלית שבוצעה באמצעות טלפון נייד של שכן, דגימת דנ"א מגופו של חשוד שנשלחת למעבדה לזיהוי פלילי לשם השוואתה למטען הדנ"א המצוי בשערה, בזרע, בדם או בבגד שנמצאו בזירת הפשע  ועוד ועוד.

זאת ועוד: כאשר חשוד מודה במשטרה ברצח-והודאתו מתקבלת בבית המשפט-מחויבים 3 שופטי בית המשפט המחוזי שדנים בעניינו של החשוד (שהפך בינתיים לנאשם) לבחון אם ישנה ראיה חיצונית המחזקת את ההודאה. ראיה זו מכונה דבר-מה נוסף. דוגמא קלאסית לדבר-מה נוסף הנה האפשרות שהנאשם סיפר בהודאתו פרט מוכמן כלשהו (כלומר: פרט שהיה מוכמן בזירת הרצח, לא פורסם בכלי התקשורת והיה ידוע אך ורק לרוצח האמיתי. למשל: העובדה שהמנוח נדקר 3 פעמים בצווארו או העובדה שהמנוח נמצא כפות בידיו בטרם נורה או העובדה שהמנוח התמוטט ושכב בתנוחה ייחודית מאד. או העובדה שהמנוח נרצח על גרם המדרגות ולא ליד המעלית).

בהעדר דבר-מה נוסף-אמורים 3 השופטים המחוזיים להתעלם מתוכן הודאת החשוד שהפך לנאשם ולקבוע שהם מזכים אותו מחמת הספק. וזו יכולה להיות דוגמא אפשרית ומצמררת לקיומו של פער בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית: מבחינה משפטית-הנאשם זכאי. הוא אינו מורשע. הוא אינו מוכרז כרוצח מפי אנשי הזרוע היחידה במדינה שמוסמכת להכריז שהנו רוצח-הזרוע השיפוטית. אך האמת העובדתית יכולה להיות שהוא רצח גם רצח את הקורבן.

ולהפך: בית המשפט המחוזי יכול להשתכנע מעבר לכל ספק סביר שנאשם שמעודו לא רצח

איש-הוא הרוצח במשפט שמתנהל לפניו, להרשיע אותו במעשה ולגזור עליו מאסר עולם (כלומר: לשלוח אותו למאסר עד יום מותו. בשלב מאוחר יותר יוכל המורשע לפנות מבית הכלא לנשיא המדינה בבקשה לקצוב את עונשו. הנוהג הוא שנשיא המדינה קוצב מאסר עולם אחד למשך 30-35 שנה. הדברים מותנים בהמלצת מחלקת החנינות במשרד המשפטים ובמגוון נתונים שלא זה המקום להיכנס אליהם. אדגיש שלא בכל מדינה קיימת אפשרות של קיצוב מאסר העולם. כך למשל בארצות הברית-על פי רוב). 

אין דבר מחריד יותר ממצב דברים שכזה: החברה שוללת מאדם את חירותו למשך כל חייו, ממוטטת את חייו לחלוטין, שולחת אותו לתופת בלתי פוסקת (אכן, בית כלא הוא תופת בלתי פוסקת) ומטביעה במצחו אות קין נורא-וכל  זאת אך ורק מפני שהיה עד שקרן אחד שאמר בביטחון שראה אותו דוקר את המנוח-והנאשם עצמו הודה ברצח בהיותו חשוד במשטרה בשל לחץ פסיכולוגי (אפילו לא לחץ פיזי) של חוקריו בשילוב רגשי אשמה פנימיים עמוקים שמקננים בקרבו לאורך שנים. ועדיין לא דיברנו על מקרים שבהם חוקרי המשטרה חילצו הודאת שווא מפי חשוד בכוח הזרוע, טמנו בפיו פרט מוכמן מזירת הרצח כדי שיהא דבר-מה נוסף לעיני השופטים ולאחר מכן גם הובילו אותו באיומים לערוך שחזור כוזב בזירת הפשע (ראו את פרשת עמוס ברנס ז"ל שהורשע על לא עוול בכפו ברצח רחל הלר ז"ל).

הפער בין האמת המשפטית (שלפיה מדובר ברוצח) לבין האמת העובדתית (שלפיה מדובר באדם חף מפשע שנשלח למאסר עולם בעוד הרוצח האמיתי מסתובב לו בחופשיות) הוא פער בלתי נסבל ובלתי נתפס מבחינה אנושית ומוסרית. אבל הפער המזוויע הזה מתקיים בעולמנו! ולא במקרה אחד ולא בשניים. ולאור עובדה זו אנו מבינים מדוע הסופר הדגול אלבר קאמי התנגד בכל מאודו לעונש המוות (היו לו כמובן נימוקים נוספים. אבל נושא זה כבר שייך למאמר אחר).

הפער הטוטלי והבלתי אפשרי בין האמת המשפטית לאמת העובדתית מוליד גם מצבי דברים הפוכים, כאמור: מצבי דברים שבהם גברים שאנסו במציאות-מזוכים ומסתובבים חופשיים, אנשים שרצחו-מזוכים אף הם ומסתובבים חופשיים לא פחות-ואנשים שביצעו שוד או קיבלו שוחד או זייפו מסמכים או רימו אחרים או הכו את נשותיהם-כלל לא נענשים.

ומאידך: אנשים שלא ירו באיש-נשלחים למאסר עולם, גברים שלא אנסו אישה נשלחים ל-16 שנות מאסר ונשים שבפועל הגנו על עצמן לאחר שהותקפו-נשלחות למאסר עולם בעקבות הרשעה מוטעית שלפיה רצחו את מי שתקף אותן (בעוד במציאות היה מדובר בהגנה עצמית מובהקת).

במצבים בהם לא קיימות ראיות מדעיות (או קיימות ראיות מדעיות שאינן מלמדות באופן חד משמעי על חפות או אשמה)-אנו מבקשים להסתמך על עדויות בני אנוש. אך איש מאיתנו אינו בוחן כליות ולב. ומחקרים לא מעטים בתחומי הפסיכולוגיה, הקרמינולוגיה והמשפט הפלילי שנערכו בארצות הברית, באירופה ואפילו בישראל-העלו מסקנות מטרידות באשר לנטיית עדים רבים לומר דברים שאינם אמת-כדי לרצות את חוקרי המשטרה או כדי להשתלב באקשן משפטי או כדי להרגיש חשובים או כדי להרגיש שהם שותפים בעשיית צדק-ובסופו של דבר הם משכנעים את עצמם ואת בית המשפט בצורה מוחלטת בגרסתם הכוזבת.

לא מעט אנשים (נקל לנחש מהו צבע העור של רבים מהם) מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח במדינות שונות בארצות הברית הגדולה אך ורק מפני שעד פלוני שכנע את עצמו שהוא בטוח במהלך מסדר זיהוי תצלומים בתחנת משטרה שהצילום של אדם חף מכל פשע טומן בחובו את דיוקנו של מי ששדד חנות משקאות שבה שהה העד או של מי שירה למוות בנער ברחוב בו נכח.

לפני מספר שנים ייצגתי 2 חשודים באונס אכזרי. לא היה ויכוח על כך שהמתלוננת נאנסה באכזריות בידי 2 גברים ששהו ביחד בדירה באותו רחוב-אך 2 החשודים שייצגתי טענו בתוקף שלא הם אלו שפתחו לה את הדלת ולא הם שאנסו אותה. בדיעבד התברר שאכן 2 גברים שהו בדירה דומה בבניין סמוך והם אלו שפתחו למתלוננת את הדלת והמיתו את נפשה.

הנקודה היא שבמשך 3 ימים שהו שני החשודים שייצגתי (שניהם משוללי כל עבר פלילי) במעצר בתנאים איומים-עד שהגיעו תוצאות בדיקת הדנ"א ששללו את האפשרות שהם האנסים. כדאי לציין שבפרשה זו נערך מסדר זיהוי חי (להבדיל ממסדר זיהוי בתמונות). מדובר במסדר שבו קצין המשטרה שהיה אחראי על החקירה בחר ביחד עמי את הניצבים. לעולם בוחרים קצין המשטרה המופקד על החקירה והסנגור את הניצבים במסדרים הללו.במהלך מסדר הזיהוי הצביעה המתלוננת דווקא על שני בלשי משטרה שבחרתי באקראי לתפקיד הניצבים 5 דקות לפני כן בחדר האוכל של תחנת המשטרה. ולא: תוצאות דגימת הדנ"א לא הראו ששני הבלשים הללו אכן אנסו את המתלוננת. דגימות הדנ"א לימדו על כך ששני גברים אחרים לחלוטין הם שאנסו אותה. מדובר כאמור בשני הגברים ששהו יחד בדירה בבניין הסמוך לבניין בו שהו שני החשודים שאני ייצגתי.

שני החשודים שייצגתי שוחררו אפוא-אבל איש לא יחזיר להם את החירות שנשללה מהם במשך 3 ימים ואת הרוגע וההגנה מפני הסיוטים שפוקדים אותם עד היום.

כמעט לסיום-דבר נוסף: חוק סדר הדין הפלילי בישראל קובע שבמשפטים פליליים שמתמקדים בעבירות רצח, אינוס, עבירות מין במשפחה, ריגול ובגידה ישבו בדין 3 שופטים מחוזיים. המטרה כמובן היא לצמצם טעויות אנוש. אך בפועל, כמה נורא, אך ורק אחד מהשופטים קורא בסופו של דבר את הראיות שמוצגות לפני השופטים מטעם התביעה וההגנה (כלומר מטעם הפרקליטות והסנגור). וזו נקודה מטרידה במיוחד: אף שהחוק דורש ששלושה שופטים מחוזיים יכריעו בגורלו של אדם לשבט או לחסד-למאסר עולם או הביתה-בפועל אך ורק אחד מהם קורא בקפידה את ההודעות שמסרו הנאשם ועדי התביעה ועדי ההגנה במשטרה. אך ורק אחד מהשופטים צופה בדיסקים שמתעדים את חקירת הנאשם בשלב שבו היה חשוד במשטרה. אך ורק אחד משלושת השופטים מעיין בראיות המדעיות כדוגמת דו"ח נתיחת הגופה או דו"ח המעבדה לזיהוי פלילי שמתמקד בשאלת קיומו של דנ"א בזירת הפשע.

ואם ברור ששלושה שופטים מחוזיים שבקיאים בדיני ראיות ובדיני עונשין הם בסופו של דבר בשר ודם ומועדים לטעויות-על אחת כמה וכמה ברור ששופט אחד ויחיד עלול לטעות ולשלוח חפים למאסר עולם.

ומצד שני: אני זוכר היטב שייצגתי לפני פחות מ-3 שנים בחור צעיר שנאשם במעשה מגונה אקראי בבחורה שפגש בשעת לילה במקרה ליד תחנת דלק. בכתב האישום נטען שהוא אחז בשד שלה ליד תחנת הדלק ואמר לה בבוטות שהיא יפה. לא הייתה ביניהם שום היכרות. בכתב האישום נטען שהוא ניגש אליה סתם כך וביצע בגופה את המעשה המשפיל. הייתי משוכנע בכל מאודי שהוא אשם. גם השופט שהיה אמור לדון בעניינו פסל את עצמו מלדון בו מפני שזכר שהורה על מעצרו בשלב חקירת המשטרה. שופט זה אמר לי: אני מעביר את התיק לשופטת אחרת-אבל תעשה טובה ללקוח ולעצמך. לך להסדר טיעון. כי הראיות נגדו חד משמעיות. חרף דברי השופט שהיו נחרצים וחדים-התעקש הנאשם לעמוד בכפירתו.

בסופו של המשפט שהתקיים לפני שופטת אחרת (לאחר שחקרתי את המתלוננת וכן מספר עדות נוספות מטעם התביעה ולאחר שהנאשם העיד מטעם ההגנה)-החליטה השופטת לזכות אותו מחמת הספק.

יצירת המופת של קורוסוואה מבקשת ללמד אותנו עד כמה נפש האדם מורכבת. עד כמה הזיכרון האנושי מתעתע. עד כמה אנו לא יציבים. עד כמה אנו לא אמינים. עד כמה אי אפשר לעתים לדעת באמת מהי האמת.

ולכן אני משוכנע שהגאון היפני המנוח היה חותם בשתי ידיו על אמירתו הצנועה והיפהפיה של אחד מגדולי השופטים ההומניסטיים שכיהנו בבית המשפט העליון בישראל-המשנה לנשיא בית המשפט העליון חיים כהן זיכרונו לברכה (שהודה בדיעבד שטעה כשדחה את ערעורו של עמוס ברנס ז"ל על הרשעתו ברצח, ביקר אותו בכלא, התנצל לפניו וגיבה את בקשתו לחנינה בה זכה בתום 9 שנות מאסר. ברנס המשיך ללחום על חפותו במשך עשרות שנים ובסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את בקשתו למשפט פלילי חוזר. בפתיחת המשפט החוזר הודיעה הפרקליטות שהיא חוזרת בה מכתב האישום. ובכך הקיץ הקץ על אחד מעיוותי הדין המקוממים בתולדות המדינה).

וכך אמר השופט חיים כהן (אני מביא את רוח הדברים. לא מדובר בציטוט מדויק): עדיף לזכות מחמת הספק 10 אנשים שביצעו פשע מאשר להרשיע חף מפשע אחד. כן, השופט הגדול הזה הבין היטב שאיש מאיתנו אינו מצוייד ברובוט שיכול לקבוע בוודאות מוחלטת מי דובר אמת ומי משקר במצח נחושה.

אני חושב שגם קורוסוואה וגם השופט כהן לימדו את כולנו שיעור חשוב בקולנוע, במשפט פלילי ובנפש האנושית. וזה השיעור:

צניעות. חשיבה עצמאית. והטלת ספק קבועה.

·         הסרט ראשומון מבוסס על נובלה בשם הזה שנכתבה על  ידי הסופר היפני הנודע-אקטווגוה רינוסוקה ותורגמה לעברית לפני 12 שנה ( יצאה לאור בהוצאת גוונים)