בוקר אחד לקראת חופשת הקיץ, התעוררנו ממהלומות של

מקדחה רוטטת. קפצנו מן המיטות בבהלה ועמדנו הלומי

שינה, לבושים בפיג'מות מול דלת המחסן הצר וראינו

שאצל אבא כבר אמצע היום.

ראינו שאבא החל לחצוב בקיר בין המחסן החנוק כצינוק

לבין מרפסת הסלון הקטנה. אבא אחז מקדחה ענקית. פעם

אחר פעם קדח בקיר הבלוקים. לעתים הניח אותה על

הרצפות בתוך המחסן הקטן. הוא החליף מדי פעם את

המקדחה בפטיש ענק והיכה בקיר. זה היה מחסן שחיבר

בין המטבח לבין המרפסת.

כעבור שבוע, בתום עבודות השיפוץ, יכולנו לשבת

במרפסת הקטנה שהתעטפה בטפטים אקזוטיים. פתח מן

המחסן הצמוד למטבח נפער בקיר המזרחי. פֶּתח כמו שער

בצורת קשת, כמו כניסה למועדון לילה מזרחי, פתח

מקושט בווילון העשוי מחרוזי פלסטיק חומים ושחורים.

ועל התקרה תלוי אהיל מנחושת עם אבני חן, כמו בסיפורי

אלף לילה ולילה.

המרפסת שחררה לא רק אותנו מכבליו של הבית ויכולנו

לשבת שעות, נשענים על המעקה. גם אמא השתחררה

מחוקיה. ישבה אתנו מדי יום, צחקה ושרה שירים מימי

ילדותה, "פררו ז'קו, דורמה וו, פררו ז'קו, דורמה וו?.."

והיא עדיין המשיכה לשמור על הניקיון.

אבל לאמא שלי לא היה הרבה זמן לנוח על הכיסא

במרפסת היפה שאבא הקים לה. השנים היפות שעברו לנו

בשירים ובריקודים במרפסת, ובמסיבות שאחי הבכור

טוביה הורשה לחגוג בסלון בראשית שנות השבעים בהיותו

נער צעיר חלפו יום אחד. בבת אחת הכול גווע. לא עזרו

הניקיונות הרבים שערכה אמי לבית הקטן. לא עזרה הדלת

הנעולה ששמרה על הגלדיולות שלא ייבלו בבת אחת. לא

עזר לה שלא דיברה וריכלה עם חברות סתם, ולא עזר לה

שהייתה כל כך מוכשרת וטובה בכל מעשה ידיה. זה קרה

לה וזה קרה לנו באותו סלון שכל כך אהבה, טיפחה ושמרה

מכול משמר.

שם ישבנו על הרצפה אבלים וחפויי ראש. שם חרב עלינו

כל עולמנו. הסלון הפך לעיסה מחניקה. אבא ישב ממול על

המזרן שנלקח מהחדר של טוביה, ואנחנו, אני ואחי הצעיר

ניר, ישבנו על כריות, דוחקים זה את זה מצד אל צד. ואמא

יושבת מולנו ומדי כמה רגעים מתעלפת ואבא יושב שבעה

ובוכה. והחולצות של כולנו קרועות בקרע קטן שחתכו לנו

בסכין גילוח. אבא ישב ממול עם מדי המילואים וצעק

לעצמו, למה לא נסעתי לקנדה. ואמא לא שמעה כלום,

ואמא לא הרגישה כלום. כבר לא אכפת לה שהבית מתמלא

אורחים והרצפה מתלכלכת ו מ טנֶּפֶּת פעם אחר פעם.

ישבתי מולם ובכיתי. לא ידעתי אם אני בוכה נכון. גם לא

ידעתי איך להתנהג, כבר לא היו לנו כללים. בבת אחת הכול

הופר. ואמא כבר לא הייתה אותה אמא מאותו היום והלאה.

היא הסתגרה בעולם אחר, מתייחדת כל יום עם בנה המת.

ביום שאחי נהרג אמי מתה. את הגלדיולות שאהבה כל כך

העבירה לבית הקברות ושם, בסלון של אחי בחלקה

הצבאית, המשיכה לנקות בכל שבוע את משטח האבן.

הקפידה שלא תתלכלך האבן. והמצבה של אחי תמיד

מטופחת ואמי תמיד שותקת.

אמא הזמינה את מקומה בחלקת ההורים השכולים בבית

העלמין באשקלון. כעבור עשרים שנה הסתיימו כל

ניקיונתיה.