עורי, מבוכי המטריקס/ אבינועם חקלאי 
בשנת 1996 פגשתי את מי שתהיה אשתי והייתי בדרכי להיות הסוכן המסור והטוב של הפסיכולוגיה-פסיכיאטריה הבורגנית, זאת אשר מוצאת את האנושי בצירים ובגרפים של בריאות הנפש, הליניארים, הדו-מימדיים והמצמצמים . כעבור שנתיים, כאשר הפכתי להיות אב, השבר שחצה אותי הבהיר לי כי המציאות אינה כפי שהיא נראית.
בשנת 1996 הוציא אורי דרומר את הנובלה "עורי", ספר יוצא דופן שלא היה מנותק מעבודת האבל על אובדן אימו ממחלה, שכמו כל יצירת אמנות המכה בסנוורים של דיוק, הייתה כה אישית וייחודית עד שהקורא האוניברסאלי יכול היה למצוא בה משהו משלו. זוהי יצירה של אחד אורי דרומר, שכפי שהיא שלו בלבד, כך היא גם מאוד ישראלית במובן מאוד כללי, אוטיסטית ורלבנטית מאין כמותה באותה תנועה טופולוגית בה ניתן לעבור מצד אל צד מבלי להרגיש, מבוך בורחסיאני מעורר מועקה, הזרקות מסוג המאוים הפרוידיאני אל המטריקס.
על חבל בחוץ
הרוח מריחה אותם
תלוי העור שלי
פיסות פיסות
מתנופף סוף-סוף בחופשיות
ומולו הוא עומד
פיסות כתוב מודבקות עליו
אדומות מדם
והרוח עושה מהן דבק
חשבונות ששילם עליהן בעורו
הספר פותח בשיר זה שלא אעז להעיב על אורו/עורו בפירוש, אך אעז להזכיר את ההקשר של העור ביחס לשואה ועל פשיטת העור כתשלום ההולך עד הזוועה של הממשי. כמובן שעורי נשמע גם כמו אורי וגם כבקשה מהמתה לקום לחיים. בנקודה זו לוקח אותנו דרומר למסע בין המבוכים הטופולוגים שמתחת לעורו. בראש כל פרק מצויר חלק מהמבוך אליו אנו נכנסים ורק בסוף המסע אנו זוכים להביט מלמעלה בתמונת המבוך כולו, רגע לפני שהוא נסגר בפנינו עם מילות המחבר:
תסתכל
תסתכל
אל תחמיץ דבר
זו הפעם היחידה שאתה יכול לראות מבפנים
רגע המשבר הוא רגע התרופפות התפרים של שם האב, זמן ההצצה הבלתי חוזרת והבלתי נשכחת אל המטריקס. כל מה שחשבת שידעת עד עכשיו על עצמך ועל העולם בו אתה חי, התגלה כמחשבת שווא משותפת. האם נולדת באופן בו מתארת הרפואה את הולדתך? האם אימא חיה היא זאת שילדה אותך? ומה באשר למיתוס ההסטורי- משפחתי, כיצד הוא נגע בך? ומהי הישראליות עבורך, האם הקשר שלה לשואה הוא סבך של טראומה וגבורה?
" נולדתי כשהבטן של אימא התפוצצה, כששרפו לה את הגופה. כך החלקתי החוצה. טעמתי את האפר הראשון שלי, היה שם סירחון עצום. הרבה גוויות דקות, שנראו יותר כמו בובות ישנות מפויחות, או קרשים ממוסמרים. המדורה שרה לי שיר עליז כאשר עוד גופות התפוצצו סביב בקול עמום. הלהבות הצהובות זינקו לשמיים כמו פנתרים המזנקים לתהום. החום הפך לבלתי נסבל. הסתכלתי לאימא בחורי העיניים השחורים, רציתי להיפרד ממשהו, מה שנשאר היה גולגולת אפורה, ששרידי בשר מפוחם נתלו ממנה כתלתלים שחורים. נתתי נשיקה לעצם הרותחת, שפתי כבו (לדעתי המילה צריכה להיות כוו, מלשון כוויה. כנראה טעות בעריכה. א.ח). טעם של בשר שרוף ודם מתכתי הטביל אותי, טעם החיים? זחלתי משם מהר, חבל הטבור עוצר אותי. המשכתי להתקדם, מקווה שהוא יינתק. לא יכולתי להמשיך, הכאב היה חזק ממני. הייתי חייב לקרוע את עצמי ממנו, להפריד את העולמות, להתנתק מצינור הבשר הזה. מרחוק נשמעו קולות אנוש מוזרים, דומים מאוד לקולות ששמעתי בבטן של אימא. הקולות התקרבו במהירות. התגלגלתי בחזרה והתחבאתי עמוק- עמוק בין העצמות השרופות שחיכו לי. חבל הטבור כרך את עצמו סביב צווארי כמו נחש אדיר שהתעורר לחיים אחרי שינה עמוקה בת מליון שנה, האוויר התקשה לחדור לריאות וחבל הטבור המשיך בשלו, להתפתל ולחזק את אחיזתו בצוואר, כאילו ניסה ביודעין למנוע את צאתי לעולם הזה. אנשים הגיעו בסמוך, אנשים גבוהים בבדים שחורים, הם ספרו את כל הערימות ואחר הגיעו אחרים בפסים, שהחלו להזיז ולהפריד את הערימות בכלי עבודה מוזרים. הייתי חייב לברוח משם, הרגשתי שהקירבה לסוג זה של אנשים לא בריאה. חבל הטבור החל להעיק עלי, ניסיתי לנשוך את חבל הטבור, לא הצלחתי אפילו להכאיב לעצמי. קירבתי את הצינור הזה אל האש. הכאב הלם בי לפתע, עשרות סכינים שרטו לי את הבשר, ודרך החתכים טפטפה מתכת נוזלית שזרמה במהירות בעורקי, שורפת הכל, שורפת אך לא מעכלת (מאכלת?). רגע לפני שהשחור כבש אותי, הרגשתי את הכאב במוח. כשהתעוררתי היה כבר חושך, הפנתרים הגיעו לתהום ושם כנראה השאירו אותי, לבד, עטוף בצעיף ריח חזק של שריפה ובשר רקוב. האנשים עם הפסים נעלמו, ורק הערימה ששכבתי בה נשארה בשטח. הבטתי בבטני: חלק קטן מחבל הטבור נשאר תלוי שם, מיטלטל כמו זנב קטן".
כך יוצא דרומר למסעו של מה שהוגדר כנדודיו של עובר, טרם לידתו, במרחבי ה"קדם היסטוריה" שלו, אל העולם שאליו ייוולד, אלא שעולם זה הנו מרחב טופולוגי בו מה ששולט אינו החוק של שם האב, כי אם לוגיקה שונה לחלוטין בו ניתן לעבור ללא כל חתך מאירופה העולה בעשן השואה אל מלחמות ישראל ואל קדושי צפת, מלווה במנדלי מוכר ספרים. זאת היא פלנטה אחרת, מדהימה ביופייה הנורא שדבר אינו חסר בה. הדימויים כה ממשיים עד שמשתלטת על הקורא מועקה משתקת ומחניקה. הסמלי הוא הממשי. המילים כמעט שאינן מתפקדות ככיסוי, כסמבלנט. חבל הטבור האימהי אכן משתלט וחונק כנחש אדיר את הקורא שלא נתקל רק באימו של דרומר המותירה בו את כוויית ההיסטוריה שלה, אלא פוגש גם את אימו שלו ( של הקורא) שההינתקות ממנה באמצעות קבלת עול החוק האבהי האוניברסאלי הותיר בכל אחד משהו חי ופועם, כמו זנב שנותר ממנה, איבר קטוע וחייתי המסרב תמיד לחוק.
הנובלה הקטנה הזאת היא הישג יוצא דופן של הצצה אל שדה שתכף יהפוך אטום עבורנו תחת ההדחקה הראשונית, אל מה שפועל בממשי, מחוץ לאשליות המשותפות והמרגיעות של "המציאות" המטומטמת בה מאמינים אלה המגלמים את האדונים והמומחים מהאוניברסיטה אליהם אנו פונים בבקשה לידע שירגיע אותנו. אורי דרומר פורץ את חומות הידע האלה עם ידע מסוג אחר, מטריד, ממשי, אותו ידע של משורר ואמן אליו מפנים פרויד ולאקאן. סופרים כעמוס עוז ואפילו דוד גרוסמן המגרד הרבה יותר מחברו המבוגר את הממשי, ימשיכו לצעוד בראש מצעדי המכירות ולחלוק ביניהם פרסים ולהיחשב כאלה הקוראים וכותבים עבורנו את הישראליות. ואכן, יש ערך מסוים בעבודתם, אבל בשוליים המסוכנים של היצירה, כמעט מעבר להם, פועלים מי שיזכו להכרה מקרית של מתי מעט ( הנובלה "עורי" הוסבה למחזה על ידי דרומר שזכה במקום הראשון בפסטיבל עכו בשנת 2002) שיחושו באופן אינטואיטיבי את האמת הגדולה של קיומם הגלומה באומנות הקשה כל כך לעיכול אך גם לאיכול. "עורי" הוא מפגש לוהט ומסמא עם הסנה הבוער. כוויה מסנוורת ההופכת את העיוור של הטרגדיות היווניות, לזה אשר אינו הולך שולל אחרי האשליות.
בסוף הנובלה, בפסקתה האחרונה, נפרד אורי דרומר מאימו שמתה אתמול באמצעות בליעתה האוראלית הסמלית. את החור שנפער בממשות חייו הוא תופר או שמא אוטם בחומת מילים הקשורות עבורו לאימא. חומה מטונימית ההופכת למלמול ולחומר הקולי ממנו עשויה השפה. לאחר שהתפשט מעורו, הוא מתחיל לרקום אותו מחדש. "אימא אדמה אימא סרטן אימא רעה אימא טובה אימא עדינה אימא מרביצה אימא הלכה אימא משותקת אימא מרק אימא גוויה........אימא חונקת אימא חונקת אימא חונקת".
כדאי לעשות מאמץ ולהשיג את הספר, כי לאחר קריאתו תהלכו כשזנב קטן ממנו מיטלטל מטבורכם לשארית חייכם.
-----------------------
דרומר, א. עורי, גוונים תל- אביב, 1996.
