על השיר "למה את כאן?" מאת נורית צדרבוים

לפנינו שיר מצוין, בעיניי, שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. שיר קצר וצנוע, בן ארבע שורות בלבד ובלשון שאינה גבוהה, החובק בתוכו במפורש ובמובלע שניים מהנושאים הגדולים שבפילוסופיה ובשירה, נושא משמעות החיים ונושא משמעות השירה עבור המשורר וחשיפת נפשו של המשורר.

ואכן, ניווכח שלכל אורכו ניתן לפרש את השיר בשני פירושים שונים- כשיר הגותי-פילוסופי, העוסק במשמעות החיים, שיר שהדוברת בו היא האדם החושב בכלל, בעל הנטייה האינטלקטואלית, לאו דווקא משורר (או אמן בכלל), וכשיר ארס-פואטי, העוסק בשאלת חשיפת נפשו של המשורר, שיר שהדוברת בו היא משוררת, וכן ניתן לפרשו בפירוש אינטגרטיבי, המלכד יחדיו את שני הפירושים.

תחילה נפרש את השיר כשיר הגותי-פילוסופי, העוסק במשמעות החיים. המשוררת פותחת בשאלה: "למה את כאן?", ובעצם "למה אני כאן?"- אחת מהשאלות הקדומות של ההגות האנושית, שאלה ששאלו את עצמם הוגי הפילוסופיות השונות, הוגי הדתות השונות, הוגי האמנויות ולעיתים אף הוגי המדע. המשוררת שואלת את עצמה "למה אני כאן?"- למה אני בעולם? מהי משמעות חיי? מדוע באתי לעולם? מדוע אני חיה? האם יש לי מטרה בחיים, ייעוד, תכלית? ואולי לא, אולי כל קיומי הינו אקראי, תפל, חסר משמעות, חסר מטרה, או ייעוד ותכלית.

בשורה השנייה מופיעות תחילה שתי מילים מרכזיות, בעיניי: "תשובה ממשית" (הדגשה שלי- ח.ס.), שכן יש תשובות שאינן ממשיות, תשובות מדומות, תשובות המתחזות לממשיות, תשובות לא אמיתיות ואף שקריות, שניתנו במהלך ההיסטוריה על-ידי מקצת ההוגים בתחומים שצוינו לעיל (פילוסופיה, דתות, אמנויות ומדע). בהמשך השורה מופיעות עוד שלוש מילים מרכזיות, בעיניי: "לאחר לימוד מפרך"- הגעה לתשובה ממשית, תשובה שיש בה כדי לתת מענה של ממש לאדם החושב, בעל הנטייה האינטלקטואלית, מחייבת לימוד מפרך, עיון רב, העמקה מתמשכת, מאמץ מחשבתי ונפשי. קל מאד, ובכך בוחרים המוני בני אדם, למצוא תשובה לא ממשית, לקבל תשובות שהן "מצוות אנשים מלמדה", תשובות "מן המוכן", מבלי להרהר ולערער אחריהן, אך מי שמבקש תשובה ממשית, אמיתית, צריך להשקיע זמן ומחשבה, לימוד ועיון רב, להגיע לתשובה בעצמו ומתוך מחשבתו שלו.

את שתי השורות הראשונות ניתן לפרש גם בפירוש ארס-פואטי: "למה אני כאן?"- למה אני בעולם השירה? מדוע באתי לעולם זה? מדוע בחרתי לכתוב שירה? ואולי לא בחרתי, אלא זהו גורלי, כפי שטוענים משוררים רבים, האומרים שאינם יכולים שלא להיות משוררים, שלא לכתוב, שזהו כורח קיומי עבורם, ובלעדיו חייהם אינם חיים. גם התשובה לכך, אם מבקש המשורר לקבל תשובה ממשית, מחייבת "לימוד מפרך", שכן גם בעניין זה עלול המשורר ליפול בפח של "מצוות אנשים מלומדה" ולקבל תשובה כזו או אחרת ששמע או קרא מדברי משוררים אחרים או הוגים בתחום האמנויות (לרבות השירה).

בשורות השלישית והרביעית נוטה הכף יותר לכיוון הפרשנות השנייה, הארס-פואטית, אך הפרשנות הראשונה, ההגותית-הפילוסופית, אינה מתבטלת. המשורר, יותר מכל יוצר בכל תחום אמנות אחר, נחשב, בצדק, לדעתי, ליוצר החושף את נפשו במידה הרבה ביותר, במיוחד אם הוא משורר לירי, שכן השירה, ובמיוחד הלירית האמיתית, הרצינית, מעצם מהותה, מתמקדת בעיסוק בנפשו של המשורר, במעמקיה ובלבטיה, בסכסוכיה עם עצמה ובהתייסרויותיה, בעולמו הפנימי של המשורר על כל רבדיו, גליו ותהפוכותיו.

בשורות השלישית והרביעית כותבת המשוררת על נפשה, וגם שורות אלה ניתן לפרש בשני פירושים, כאמור לעיל. פירוש אחד, שהוא הפירוש הכתוב, על פני הדברים, הוא שנפשה של המשוררת הינה נפש ילדותית, המבקשת לשחק במשחק הילדים "מחבואים", כאשר המשוררת מבקשת לחשוף את צפונותיה. הנפש אינה מודעת, לפי פירוש זה, למשמעותה של החשיפה, אלא, בהיותה ילדותית, היא מתייחסת לנושא החשיפה כאל המשחק "מחבואים", משחק הילדים ששחקנו בילדותנו. ואולם, בפירוש אחר, לגיטימי לא פחות, במיוחד ביודענו שכותבת השיר אינה ילדה ואף אינה נערה בת שלוש עשרה או ארבע עשרה, אלא אישה בוגרת ובעלת תואר דוקטור בתחומים שיש בהם שילוב של אמנות ופילוסופיה, אנו עשויים להבין שהנפש מתוחכמת, ומִתחכמת כאן. היא לא באמת משחקת משחק ילדים בלתי מודע לעניין החשיפה. היא מודעת לרצונה של גבירתה, המשוררת, לחשוף אותה והיא מנסה למנוע זאת ממנה. היא מבקשת לשמור על פרטיותה, ככל הנראה הן מסיבה עקרונית של רצון להישאר באלמוניותה ולא להיחשף במערומיה קבל עם ועולם בשירים שייכתבו עליה, והן מאחר שהיא מודעת לסכנות שיש בחשיפה. בחשיפה אמיתית, חשיפת-הנפש של משורר אמת, הוא מגלה את צפונות נפשו על רצונותיה, שלעיתים, אולי, אינם עולים בקנה אחד עם הרצִייה החברתית; על יצריה ותשוקותיה, שלעיתים, אולי, אינם מתיישבים עם הנורמות המקובלות בזמנן; על שאיפותיה, שלעיתים עלולות להיחשב לבלתי לגיטימיות או לפחות לבלתי אהודות, כגון שאיפות מגלומניות; על דעותיה, שלעיתים  אינן מקובלות על מרבית הציבור; וכיוצ"ב. בחשיפות כאלה, המשורר עלול לחשוף את עצמו להתעלמות מיצירתו ואף לעוינוּת כלפיו ולעיתים אף למִתקפות קשות מצד אישים וחוגים שונים בחברה.

הנפש, המודעת לכל זאת, מבקשת שלא להיחשף, מבקשת להיות נסתרת, מבקשת להגן על עצמה, אך המשורר רוצה לחשוף, מתוך האמת הפנימית והאמנותית שלו, ומתקיים מאבק מר שלוֹ עם נפשו- הוא מבקש לחשוף עוד ועוד מנפשו, ונפשו מבקשת למנוע ממנו את חשיפתה. לא "משחק ילדים" לפנינו, אלא "משחק" מלחמה, מאבק מתמיד של המשורר עם נפשו. המשורר, מצד אחד מבין את נפשו המבקשת לשמור על פרטיותה, מבקשת שלא להיחשף, אך הוא יודע שללא חשיפתה אין הוא משורר ראוי לשמו, אין הוא משורר אמת, אין הוא יכול להיות משורר מעמיק ואין שיריו יכולים להיות יורדֵי חדרֵי בָּטֶן (לפחות לא בשירתו הלירית), אלא יהיה משורר המשתעשע ומצטעצע במילים, מְלהֵג בביטויים נדושים וריקים ממשמעות אמיתית, משורר מזויף ושִׁקרי. יתר על כן, לא רק מתוך האמת האמנותית פועל המשורר לחשיפת נפשו, אלא (וכאן אנו מגיעים לפירוש האינטגרטיבי) מתוך היותו אדם חושב, אדם בעל נטייה אינטלקטואלית. המשורר האמיתי, הרציני, המעמיק, גם ללא קשר לפרסום שיריו, מבקש באמת ובתמים לחקור את נפשו, להבין את צפונותיה. בפועל, בהיותו משורר, המהלך הזה מתבצע בו זמנית עם כתיבת שיריו. כתיבת שיריו ניזונה מרצונו לחקור את נפשו וצפונותיה, וללא סתירה לכך, אלא כהשלמה לכך, רצונו לבטא את עצמו מזין את רצונו לחקור את נפשו.

כעת נחזור לפירוש הראשון, שאינו עוסק במשורר דווקא (אם כי, ממילא, עוסק הוא גם במשוררים ובאמנים בכלל, ללא ספק, ובוודאי כשהמדובר ברציניים שבהם, אנשים חושבים ובעלי נטייה אינטלקטואלית), אלא באדם החושב, המתלבט  בשאלת משמעות החיים. בשורות השלישית והרביעית, לפי פירוש זה, אומרת לנו המשוררת שחתירתה לדעת מהי משמעות החיים אינה "משחק ילדים". זהו עניין רציני, אחראי. החיפוש אחר משמעות החיים עלול, לעיתים, להביא אדם חושב למחשבות מסוכנות ולעיתים אף למעשים מסוכנים, כגון התאבדות, כאשר הוא מגיע למסקנה שאין משמעות לחייו, או, למשל ,לעשות מעשים חמורים ואף פליליים, כגון מתוך דבקות באידיאולוגיות קנאיות וקיצוניות.

"שמעתי אומרים", שתי המילים שבתחילת השורה הרביעית, מהדהדים את השורות "אומרים אהבה יש בעולם" ו"אומרים יש בעולם נעורים" שבשירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" (בין אם הייתה מודעת המשוררת להדהוד זה בעת כתיבת השיר ובין אם לאו). ואולם, בעוד שביאליק, ברוח הריחוק והניכור שבשירו זה, כותב "אומרים" כאמירה כללית, סתמית ("אומרים" בלבד), צדרבוים כותבת "שמעתי אומרים"- אמירה אינטימית יותר: אני שמעתי, במו אוזניי, לא סתם יודעת ש"אומרים" (כמו אצל ביאליק בשירו זה), אלא אני בעצמי, כמשוררת המשתייכת לַמִּילְיֶה הספרותי, שמעתי, כנראה מפי משוררים שבחבורתי הספרותית, כי חשיפת הנפש אינה "משחק ילדים", ואני מוטרדת מכך, אני מודאגת; ומובלעת כאן השאלה האם אני מוכנה לשלם את מחיר החשיפה, האם אני מוכנה להתמודד עם סוגיה זו ולהיאבק עם נפשי, על כל החששות והסכנות האורבות לפתחי כמשוררת, לפי מה ששמעתי במו אוזניי מפי חבריי המשוררים, או שמא מוטב (אם ביכולתי לעשות זאת) לחדול מכתיבת שירה. יש גם לשים לב לכך שהשיר אינו מסתיים בנקודה, דבר העשוי ללמדנו שהמשוררת טרם הכריעה בשאלות שבהן עוסק השיר, והן עודן פתוחות לפניה, ועוד ימים רבים יעסיקוה.

ולהלן השיר במלואו:

לָמָּה אַתְּ כָּאן?

הָעוֹלָם אוֹתִי שָׁאַל לָמָּה אַתְּ כָּאן? / תְּשׁוּבָה מַמָּשִׁית הִגִּיעָה אֵלַי מִשָּׁם אַחֲרֵי לִמּוּד מְפָרֵךְ

כְּדֵי לְחַפֵּשׂ אֶת נַפְשִׁי שֶׁאָהֲבָה לְשַׂחֵק עִמֵּי מַחְבּוֹאִים / שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים — אֵין זֶה מִשְׂחָק יְלָדִים