22 ביוני 1941

מלחמה פורצת בין גרמניה לרוסיה! מחכים בדריכות לידיעות מן החזית. נסיגה של הכוחות הבולשוויקיים, בריחה של הבולשוויקים ושל חלק מן האוכלוסייה שלנו. שלושה ימים בלי שלטון, מ־2 עד 5 ביולי,[1] בזמן שקרבות מתנהלים לפני מיקוּלינצֶה. בשבת, 5 ביולי, נכנסות לבסוף היחידות הראשונות של הצבא הגרמני לטרֶמבּוֹבלה — וכבר נופלים שלושה קרבנות יהודים.[2]

קציר יום המחרת — 30 קרבנות יהודים שעקבותיהם נעלמו לאחר שיצאו לעבודה בקסרקטין...[3]

אנחנו היהודים ידענו מן הרגע הראשון שאין לנו עוד למה לצפות, ולמרות זאת לא יכולנו לתאר לעצמנו אפילו בדמיון את הגיהינום שמצאנו בו את עצמנו לאחר זמן קצר. כי לאחר שאיבדנו את כל רכושנו, המקרקעין והמיטלטלין, ונאלצנו לעזוב את העיר טַרנוֹפּוֹל ולקבור את עצמנו בפרובינציה נדמה היה לנו שהגרוע ביותר כבר מאחורינו וכבר אין לנו מפני מה לחשוש!

אבל לא עברו אלא כמה ימים ונוכחנו לדעת עד כמה היינו נאיביים. ידיעות על פוגרומים רבים בערים הגדולות (בטַרנוֹפּוֹל נספו 4,000 בני אדם[4]) הִכו בנו כמכות אָלה בראש. ועם זאת היינו משוכנעים שדברים כאלה יכולים להתרחש אך ורק בימים הראשונים של כיבוש השטח בידי הצבא וזה כמובן לא יכול לחזור על עצמו (במאה העשרים).

החודשים הראשונים עברו איכשהו בשקט. בייחוד אנחנו, שגרנו רחוק מן העיר, חיינו בשקט יחסי. לעומת השנתיים האחרונות ובהשוואה למה שעבר עלינו אחר כך אפשר אפילו לומר שהיינו מוגנים. רק מפעם לפעם נאלצנו ללכת לאיזו עבודת כפייה ולמלא הרבה טפסים וניירות שחייב אותנו היודנרט שהוקם באותה תקופה. זו הייתה מועצה של שמונה גברים והד"ר סֶרֶט בראשם והייתה מיליציה יהודית שמפקדה היה נ' סַפרין.[5]

לעתים קרובות מאוד הוציאו אנשים למחנות עבודה בכפרים הסמוכים: בּוֹרקי, קַמיוֹנקי, הלוּבּוֹצֶ'ק.[6] אני לא יכולה לספר על כך הרבה כי זה לא נגע לנו ישירות שכן אבא, לאחר ששבר את הרגל בתקופת השלטון הרוסי, הוכר בידי הוועדה הרפואית בתור נכה שאינו מסוגל לעבוד במחנה. זה היה מזלנו.

המחנות — "לאגרים" — היו סיוט בעבור האנשים הצעירים, נשותיהם ואימהותיהם, שכן העבודה בהם הייתה עבודת פרך והיו יורים בהם כעניין שבשגרה.

ביוני התחילו לתפוס ולקחת נשים צעירות לעבודה במחנה ביַגֶלניצה ובחוות החקלאיות בסביבה, בשדות הטבק והתירס. במשך שבועיים, בהפסקות קצרות, הסתובבתי עם אחותי, ולא פעם גם עם אמא, בעליות גג ובמחסנים של השכנים שבהם התחבאנו מפני המיליציה היהודית [המשטרה היהודית] שהייתה נחושה לתפוס אחת מאתנו. הם הצטדקו ואמרו שזוהי דרישה של הורים אחרים ששאלו למה הנערות של משפחות אנגל וקלינגר לא הולכות לעבודה ותירוצים דומים. הם לא התחשבו בכך שאני הייתי מועסקת בבית המרקחת, תחילה בעזרה וניקיון ואחר כך בתור לבורנטית.

ככה עברה שנה תמימה של כיבוש גרמני, שנה ארוכה וקשה מאוד, אבל, כפי שהתברר אחר כך, שנה רגועה מאוד.

באביב 1942 כבר התחילו להגיע אלינו שמועות על עקירה של יהודים מן המערב, אפילו מלבוב, ושילוחם למקומות אי־שם בווֹלין או בביצות של אזור פּוֹלֶסיה. בקיץ כבר התחילו לדבר על כך במועצה האזורית שלנו ובאוגוסט התרחשה, כפי שקראו לזה במילה חשובה, "אקציה", מבצע של שילוח יהודים מן העיירה מיקוּלינצֶה. מאז לא היה לנו רגע אחד של שקט שכן היינו שרויים כל הזמן בציפייה שאסון דומה יתרחש אצלנו.

ל"עקירה" הזאת היה אופי המוני. כנופיה של אנשי גסטפו[7] ואנשי שופ"ו[8] הייתה פורצת לעיירה, בדרך כלל לפני עלות השחר, מקיפה את הרובע בעזרת חיל המצב המקומי והמיליציה האוקראינית ואוספת את כל מי שנפל לידיה. הם היו מרכזים את כולם בכיכר אחת ואחר כך דוחסים 60-80 איש לתוך קרון משא אחד, נועלים אותם, חותמים בחותם ומסיעים אותם משם.

היעד של המסעות האלה, כפי שסיפרו על סמך מה שדיווחו הבודדים שהצליחו להימלט, היה מקום בשם בֶּלזֶ'ץ, אחרי ללבוב, שהיו רוצחים בו את כולם בדרך שלא הייתה ידועה כל כך. זה נעשה בגז או בזרם חשמלי, בכל אופן האנשים היו מיועדים להיהפך ל"פסולת" או ל"סבון", כפי שאמרו השכנים הגויים המרוצים.

כל יום הגיעו ידיעות חדשות על גירוש ועקירת יהודים מבתיהם והסעתם מן האזורים והעיירות הקרובות ביותר. הבכי והזעקות הנוראות של היהודים שהוסעו בטרנספורטים שהתעכבו בתחנת הרכבת הסמוכה הגיעו לאוזנינו וערערו את עצבינו ודיכאו את נפשנו. אי־אפשר לתאר את העינויים שעברו הנידונים האומללים האלה, בעיקר נשים וילדים, שנחנקו במסע הזה במשך כמה ימים, בימי החום הגדול ביותר, בלי אוויר ובלי טיפת מים, וכל זה נוסף על העינויים שעברו עליהם בכיכר השילוחים לפני שנדחסו לקרונות.

האווירה בעיר הייתה קודרת מאוד. לילות שלמים לא ישנו. היינו מתחלפים במשמרות ונמלטים על נפשנו ליערות ולשדות הסמוכים עם כל התרעה קלה. לא הרגשנו ביטחון במקומות המחבוא בעליית הגג. מדי לילה היו מגיעים כמה עשרות יהודים ממכרינו בעיר ל"מבצר" שלנו שהיה מחוץ לעיר ולפיכך קל היה יותר לברוח ממנו.

חודשיים עברו עלינו בפחד ובציפייה לבאות. ואולם הגיהינום האמתי התחיל רק ב־3 בנובמבר 1942,[9] מרגע שהחליטו לסגור את היהודים ברובע היהודי. באותו הזמן היו בטרֶמבּוֹבלה 4,000 יהודים לאחר שהעבירו לכאן את היהודים מבּוּדזַנוּב,יאנוּב, סטרוּסוּב ומכפרי הסביבה. וכעת היה עליהם למצוא את מקומם בשלושה רחובות בלבד: פּוֹדזַמצֶ'ה, פּוֹקרוּבקה, ורחוב סטשֶלֶצקה עד בית החולים הכללי. לא תיארנו לעצמנו שיהיה עלינו לחיות בדוחק כזה ועזבנו בלב כבד את ה"מבצר" שלנו על מנת לגור בחדר קטן עם מטבחון ברח' פּוֹדזַמצֶ'ה יחד עם משפחות פַּריל ואייסנר. היה ברור שבימים הקרובים לאחר המעבר לרובע תהיה אקציה ואני ואחותי נשארנו במקלט שלנו בדירה הישנה. ההורים באו להיות אתנו לאחר שנודע להם ביום רביעי, 4 בנובמבר, על הגירוש המתוכנן וכך שיחק לנו המזל לעבור בשלום את האקציה הראשונה.

האקציה הזאת התחילה ב־5 בחודש בחמש בבוקר ונלקחו בה 1,400 איש ואישה, ביניהם חברתי לנה קלינגר עם אמה ואביה שהיה רוקח. הלכו גם מרישה הירשהורן עם הוריה, משפחת פּוֹלַקוֹב, ורבים רבים מאלה שהיו מכרינו.

לאחר שחזרנו מצאנו את הדירה מרוקנת מן הרהיטים העיקריים ומנופצת לגמרי. עוד בטרם הספקנו לסדר אותה קצת כבר הגיעה ההוראה לצמצם את הרובע היהודי. הוציאו מגבולותיו את רחוב פּוֹדזַמצֶ'ה שגרנו בו.

שוב היה עלינו לעבור דירה. כעת כבר גרנו ברח' סטשֶלֶצקה מס' 34. היינו 20 נפשות בחדר עם מטבח, דירה קטנה מאוד יחסית לדירות אחרות. כעת היו תנאי המגורים באמת נוראים — לפחות 20 נפש בחדר אחד. שותפינו לדירה הזאת היו משפחת פַּריל שאמנם יצאו משם כעבור כחודש; משפחות מריינדורף, הדוקטור חוּבֶן (Chuwen),[10] משפחת קוֹלין, סילברמן ואחרות. לא היה לנו רגע של שקט. היינו קמים בשלוש בלילה כי כל הזמן רחשו שמועות על אקציה חדשה. כל מי שהיה יכול תכנן לצאת משם בניירות "אריים" על מנת להציל את עצמו ואת משפחתו.

לי כשלעצמי כבר היו ניירות אריים מזויפים. נסחפתי עם הזרם שהיה אז אפנתי בקרב היהודים, החלטתי לצאת בלי לדעת איך, לאן, עם מה... כמו האחרים לא שקלתי בדעתי איך ולאן. הייתי כמטורף הדוהר אל מותו, לאבדנו הבטוח...

ובכן, נפלה החלטה שאני יוצאת משם. פ"צ הייתה צריכה להסיע אותי ללבוב ושם היה עלי לחפש את מזלי, וקודם כל לחפש עבודה כי היה לי מעט מאוד כסף — רק 1,000 זלוטי.

במשך ערב שלם ועוד לילה אחד לא הייתי יהודייה אלא ארית. הייתי בתחנת הרכבת. משרד הכרטיסים היה סגור. לא ידעתי אם שיחק לי המזל או איתרע מזלי. יצא טרנספורט לגרמניה. וכך מרצוני או שלא מרצוני הייתי חייבת "לחזור לחיק היהדות" ואני מודה — אפילו די ברצון. ואמא שלי הייתה כמובן מאושרת מזה. היא קוננה עלי קינה איומה כל הלילה, לא יכלה לסלוח לעצמה שהסכימה לתת לי לצאת למסע מסוכן כל כך. היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה יותר. בינתיים הגיעו שמועות על גילוי יהודים שהופיעו בזהות ארית עם תעודות מזויפות, שכן התופעה הזאת הייתה רווחת יותר מדי. וכעבור שישה שבועות, כשחזרה חברה אחת שלי הביתה לאחר שעברה תלאות איומות בדרך, הפסקתי בעצמי לחשוב על דרך המילוט הזאת.

באותו הזמן אבד חלק ממשפחתי שהיה בטַרנוֹפּוֹל, אחות אמי, שתי בנותיה הנשואות, ואַנדוּלקה האהובה מכל. מאחיו ומאחותו הנשואה של אבא שהיו בלבוב לא היו לנו ידיעות מאז אוקטובר. זו הייתה מכה אנושה למשפחתנו הקרובה, אבל האדם יודע לגרש מעצמו את המחשבות האלה. אני עצמי מרגישה שאני עומדת לאבד את שפיותי כשאני מעלה בדעתי את כל זה.

החורף בא ואתו בשורות מרגיעות מטַרנוֹפּוֹל שבוודאי לא יהיו אקציות נוספות. ואנחנו, הרי רק זאת ביקשנו מאלוהים. ובאמת חיינו פחות או יותר בשקט. חברה לא הייתה חסרה בבית שבו הצטופפנו עם עוד 20 נפשות. "קולחוז"[11] קראנו לזה. לפעמים היה האדם שוכח את עצמו עד כדי כך שהתארגנו ערבי שירה וריקודים ספונטניים שבהם לקחו חלק מרכזי ארבעה פליטים מצ'כיה שקראנו להם "הונגרים", ואשר על הריקודים — אחותי. ועם זאת לא עבר יום בלי בהלה כלשהי או בריחות. היינו מרוצים שזה לא היה משהו חמור יותר מבהלת שווא.

על כך יש להוסיף את העניין הגדול שיש ליהודים בפוליטיקה. היא לא ירדה מסדר היום בינינו. כולם נעשו פרשנים מדיניים ואסטרטגיים — זקנים וצעירים, משכילים ואנשים פשוטים שעד אז לא שמעו מעולם על חצי האי קרים, האי כרתים, תעלת למאנש וכיוצא באלה. בעצם לא צריך להתפלא על כך שכן איש לא יכחיש שאנחנו, יותר מכל אדם אחר, היינו זקוקים לסיומה המהיר של המלחמה הנוראה הזאת.

ואמנם זכינו להגיע לימים של נסיגת הגרמנים בחזית המזרחית. בסוף חודש ינואר [1943], כשהגרמנים לא הצליחו לכבוש את סטלינגרד לאחר מצור של כמה חודשים, התחילו העיתונים לכתוב בגלוי על מצבם הקשה של הגרמנים ברוסיה והיהודים כבר ראו לפניהם את זו שחיכו לה בגעגועים עזים זמן כה רב — ה"ישועה". שהרי את חַרקוֹב (Kharkov) כבר שחררו, עכשיו תור קייב[12] — נו, ובעוד ארבעה שבועות כבר יגיעו לכאן מושיעינו הבולשוויקים, או הפולנים, או האנגלים — שיהיו אפילו טורקים או סינים — העיקר שניפטר מן הברברים האלה מן המערב ונראה במפלתם.

אי־אפשר לתאר בכלל את ההתרגשות הקודחת הזאת ברובע היהודי [בגטו], אותם רגעים של שמחה ואושר, את הלעיסה עד דק של כל שורה בעיתון ואת הנבואות של כל יהודי שני הרואה את עצמו דיפלומט ואסטרטג גדול. אחד הנביאים הגדולים מן הסוג הזה היה הרוקח קלינגר.

למרבה הצער התאכזבנו מרה כשהצליחו הגרמנים לעצור את התקדמות הבולשוויקים ואפילו להבקיע את החזית שלהם בכמה מקומות.

בתקופה הזאת הקימו קסרקטינים בערים הגדולות ובכללן טַרנוֹפּוֹל. זה היה סוג של מחנה עבודה בכפייה, אבל פחות אכזרי. את ה"קסרקטין" [ה"יולג"] הזה הקימו בחלק מן הגטו והקיפו בגדר תיל.

לקסרקטין היה מפקד הגרמי ונאמר שלגסטפו כביכול אין שום סמכות בנוגע לנמצאים בו. הגיעו שמועות מטַרנוֹפּוֹל שאנשים שילמו אלפים רבים של כסף טוב כדי להתקבל לאותו קסרקטין ולקבל את האות W [13] בניירותיהם שהייתה אמורה לשמור עליהם מכל רע. בו בזמן התחילו לעצור ולהעביר אנשים לאותו קסרקטין, וזה נעשה ללא הפוגה, ואנשים היו משלמים אלפים רבים של כסף טוב כדי לצאת משם. המצב שם לא היה אפוא ורוד כל כך כמו שהמפקד [ריכרד] רוֹקיטה בעצמו הציג אותו. אנחנו היינו כל הזמן בחרדה מפני מעצר שיביא אותנו לקסרקטין והדבר הקשה ביותר היה שבעצמנו לא ידענו מה טוב יותר או גרוע יותר ומה לעשות. היה ברור שהקסרקטין יתקיים יותר זמן מאשר הגטו, או ה"רובע" היהודי, שכן האנשים שעובדים שם מביאים להם תועלת כלשהי. ועם זה לא היה זה סביר מבחינתנו ללכת לשם מרצוננו כדי להיות סגורים על מנעול ובריח.

מיד התחיל אצלנו ציד אדם כדי לכלוא אותם בקסרקטין. מאחר שהמיליציה שלנו לא יכלה להתמודד עם המשימה הזאת בעצמה נפלה עלינו לילה אחד, כמו רעם ביום בהיר, המיליציה מטַרנוֹפּוֹל עם אוֹבּמן (Obmann).[14] התוצאה הטבעית הייתה שהציד שלהם הצליח נפלא, בייחוד שהם צדו את כולם, בלי יוצאים מן הכלל בשל גיל או מחלה — עניינים שהמיליציה שלנו כן הייתה מתחשבת בהם.

גם אבא שלי נפל אז לידי משלחת נושאי כליו של מפקד הקסרקטין בטַרנוֹפּוֹל. למזלו התערב למענו מפקד הז'נדרמים שאבא עבד אצלו לא פעם בתור מהנדס והוא שוחרר.[15]

מאותו היום לא היה רגע של שקט. היו עוצרים ותופסים אנשים ללא הפסק כדי להעבירם לקסרקטין ובו בזמן זרמו משם אנשים בחזרה לאחר ששיחדו את הרשויות או ברחו משם. לעתים קרובות מאוד היה רוֹקיטה המפקד בא בעצמו ומשכנע אנשים לבוא ל"גן העדן" שלו. הוא היה מביע את השתוממותו שאנשים אינטליגנטיים כמונו יכולים לחיות בתנאים נוראים כאלה וכיוצא בזה.

על היחסים בקסרקטין התהלכו שמועות רבות שלא התקבלו על הדעת. רוֹקיטה היה מוקף רק ביהודים, כל שרתיו האישיים והפרטיים היו יהודים ובכלל זה הנהג שלו. חלק מן השַמנה וסולתה של יהודי טַרנוֹפּוֹל היו אנשי חצרו כביכול ואתם בילה ערבים ולילות עליזים ליד כוסות משקה חריף, קלפים, ולא פעם אפילו תזמורת.[16] מי שהיו בצוות האדמיניסטרטיבי שלו ושל הקסרקטין באמת לא יכלו להתלונן על גורלם. היה להם הכל בשפע והם אפילו הרוויחו כסף.

הייתה לנו הזדמנות להכיר בעצמנו את עוזרו הראשי ויד ימינו של רוֹקיטה, שתוארו היה "אוֹבֶּריוּדֶה" (Oberjude), ובלבושו ההדור עשה עלינו רושם של איזה רוזן פולני. הוא לבש פרווה אלגנטית. בהתנהגותו היה נפוח כנאד, העמיד פנים שהוא אינו מכיר את מכריו משכבר הימים. זה היה אחד מילר שלפני המלחמה הייתה לו חנות קטנה לתבלינים.

סיפרו שרוֹקיטה החזיק אצלו הרמון שלם של נשים יהודיות.[17] לאחת הנשים מטרֶמבּוֹבלה היה המזל המפוקפק להצטרף להרמון הזה, אם כי לגמרי במקרה. לאותו מקרה הייתי אפילו עדה בעצמי. זה קרה בעת ביקורו הראשון של רוֹקיטה בטרֶמבּוֹבלה, כשבא בראש המיליציה מטַרנוֹפּוֹל לצוד נפשות ולקחת אותן לקסרקטין שלו. אחד האנשים שניצודו באותה הזדמנות היה גם אבי ששוחרר אחר כך, אבל יחד אתו תפסו גם דייר אחר בדירה שלנו, אבא של שוטר יהודי, האדון מ', שהיה כבן 60. כלתו, ר"מ, הסתובבה כל היום יחד אתי סביב משרדי היודנרט כדי לחלץ — אני את אבי והיא את אבי בעלה. בצהריים יצא רוֹקיטה מן הבניין לרחוב ושוחח בלבביות רבה עם קבוצת היהודים שהתקבצה שם. ר' אזרה אומץ, ניגשה אליו וביקשה לשחרר את אבי בעלה. והוא ענה לה מיד בנימוס, “Du fährst auch mit!” ("בואי אתו גם את"). היא קיבלה זאת כהלצה ודחפה את בעלה בכוח ממש שיבקש גם הוא את אותה הבקשה. גם הוא קיבל את אותה התשובה.

במשך היום דיברה ר' עוד כמה פעמים עם רוֹקיטה שניסה לשכנעה לעבור לקסרקטין בטַרנוֹפּוֹל והבטיח שהבעל יקבל מיד משרה של שוטר עם משכורת של 3,000 עד 5,000 זלוטי. הוא הורה להם לארוז ולהיות מוכנים בערב לנסיעה. ברגע הראשון קיבלה ר' בקלות דעת רבה החלטה להסכים להצעתו הנדיבה והייתה אפילו מרוצה מזה. אבל ההורים והמחותנים טענו ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה ולבסוף היא השתכנעה והחליטה לא לנסוע. הבעל ברח ולא התייצב במשטרה כשרוֹקיטה חיפש אחריו.

בערב נסעו ה"אורחים" ונראה היה שבכך תם העניין ונשלם. והנה ימים אחדים אחר כך, בשעת הצהריים, עצרה מכונית לפני הבית. למרבה בהלתה של ר' יצאו ממנה רוֹקיטה עם העוזר שלו, נכנסו היישר לדירה והורו לה להתכונן מיד לנסיעה.

בעלה לא היה באותו הזמן בבית ולכן ציווה רוֹקיטה על היודנרט להביאו אל הקסרקטין, אסר עליו למלא את תפקיד השוטר ונתן הוראה שכל שוטר שיראה אותו חייב לעצור אותו.

ר' נסעה למרבה כאבם וצערם של ההורים. המכתבים שהגיעו ממנה היו מעודדים מאוד. היא הייתה מרוצה מאוד, לא הייתה לה בכלל עבודה פיזית. היא הייתה "גרוּפֶּנפירר (Gruppenführer)" [ראש קבוצה], גרה בדירה נפרדת באותו בית שבו גר רוֹקיטה בכבודו ובעצמו ובני לווייתו הקרובים. היו לה פסנתר ורדיו, בערבים היא בילתה בנעימים. היא כתבה שאין שום סיבה לדאוג לה.

הבעל חייב היה להסתתר כל הזמן שכן רוֹקיטה דרש אותו בעקשנות, אבל היא לא הייתה מודאגת מכך ביותר, כפי שסיפרו לנו חברי היודנרט שלנו מטרֶמבּוֹבלה שנפגשו אתה בטַרנוֹפּוֹל לעתים קרובות וגם שמעו עליה שם רבות.

במבצע ציד האדם הבא הגיעה ר' לטרֶמבּוֹבלה עם רוֹקיטה והמשטרה. היא השתנתה ללא הכר. השמינה נורא, נראתה רצינית יותר, ואילו לבושה והתנהגותה נתנו לאנשים טובים חומר רב למחשבה ולדמיון ולרעים — חומר רב לרכילות. היא לבשה בגדי ספורט חדשים, מגפיים גבוהים, ונופפה עם שוט הרכיבה שלה בידה כשהיא מפקדת בו על כל השוטרים כאילו החזיקה בו מיום שנולדה. גאווה כזאת קרנה ממנה, ביטחון עצמי ושביעות רצון כאלה עד כי עלי להודות שלא העזתי להתקרב אליה. אני! חברתה הטובה...

משוטרים שהכרתי נודעו לי עליה פרטים רבים, על התנהגותה בקסרקטין ועל מעמדה הדו־משמעי מאוד. היא לא הסתירה את ההצלחות שלה ואת ההשפעה שיש לה על המפקד עד שאפילו פנו אליה בבקשות לשחרר, תמורת כופר, אנשים מן הקסרקטין, בתלונות על היודנרט ובעניינים אחרים שהיא הייתה מבטיחה לסדר. בטרֶמבּוֹבלה היא נודעה כאסתר המלכה השנייה.

יום לפני האקציה השנייה[18] קיבלו ממנה ההורים מכתב שבו הודיעה להם שיהודי טרֶמבּוֹבלה יכולים להיות שקטים לגמרי בינתיים. אם תהיה אקציה היא תהיה קודם כל בטַרנוֹפּוֹל, ואילו טרֶמבּוֹבלה היא בעדיפות אחרונה. אני חייבת להודות שהמכתב הזה אמנם הרגיע אותנו במידת־מה שכן שלחה אותו דמות "בעלת השפעה" רבה כל כך. לכן גם היינו מופתעים לחלוטין כשהאקציה של תפיסת יהודים ושילוחם בכפייה מן העיירה שלנו התחילה למחרת בבוקר.

באותה אקציה איבדה ר' את כל משפחתה חוץ מאחותה הצעירה. ואילו רוֹקיטה חזר מטרֶמבּוֹבלה והודיע לה על כך במילים האלו: “Jetzt bin ich dein Vater”, כלומר, עכשיו אני אבא שלך.

כעבור כמה ימים היא באה אתו במכונית ולקחה אליה את אחותה. את בעלה לעומת זאת, שעדיין היה בתפקיד, לא רצתה לקחת. באותו הזמן גר בעלה עם הוריו, כלומר יחד אתנו, ויכולתי לראות בדיוק מה עובר עליו. הוא סבל מאוד מן העובדה שהגורל גזל ממנו באכזריות כזאת את אשתו הצעירה שאהב כל כך שבעה חודשים בלבד לאחר שנשא אותה לאישה. הוא הצטמק ללא הכר והתחיל לשתות לשכרה במועדון היודנרט. כשנודעה לו האמת העירומה על אשתו מפי שוטרים מטַרנוֹפּוֹל שלא ידעו מי הוא נשבר לגמרי וחלה מאוד. הוא לקה בהרעלת קיבה מבשר חזיר לא טרי ושמנת והרעיל את כל גופו בוודקה מייצור "שחור" בלתי חוקי. הוא סבל כאבים נוראים, הרעל בער בכל גופו, והוא כל הזמן ביקש שישפכו עליו מים קרים. הוא לא יכול היה לבלוע כלום שכן לקה בשיתוק חלקי בדרכי הנשימה ולא יכול היה לבלוע כל מזון. חוץ מזה לא היה לו כל רצון להבריא ומאחר שהיה גם עצבני הוא נעשה חולה בלתי אפשרי שהקשה מאוד על מאמצי הרופאים לטפל בו. הוא זכה לטיפול רפואי שאיש בטרֶמבּוֹבלה לא היה יכול אפילו לחלום עליו, ולמרות זאת דעך והלך מול עינינו.

ואילו אשתו לא מיהרה לבוא אליו. לבסוף היא הגיעה ב־11 בלילה במכונית יחד עם רוֹקיטה, היישר ממסיבת ריקודים. היא לא התרגשה כהוא זה ממראה בעלה ורק באה אליו בטענות על שלא שמע בקולה ושתה לשכרה. כעבור חצי שעה קיבלה פקודה מן הבוס הגרמני שלה שעליה לעזוב כדי שאחר כך, בשעה שלוש לפנות בוקר, תוכל להיות במסיבה ולבלות בבית היודנרט.

מצבו של בעלה הלך והידרדר. הרופאים קבעו שיש צורך לעשות לו עירוי דם, עניין שלא היה קל כי לא נמצא מי שיתרום דם. החולה צרח כל הזמן ודרש את הדם הזה ובכה שהוא הולך למות כאילו היה עירוי הדם קרש ההצלה האחרון שלו.

בלית בררה נאלצו לפנות לאשתו ה"דואגת" שתספק את הדם הדרוש. לאחר כמה קריאות טלפוניות היא הגיעה לבסוף, שוב בעשר בלילה עם ה"בוס" לאחר מסיבת ערב עליזה לכבוד יום הולדתה. היא הסכימה לתרום דם, אבל לכאורה חייב היה הדבר להישמר בסוד מפני הבוס שלה. היא הסבירה שהוא אסר עליה בתוקף לעשות זאת והזהיר אותה שאם היא תתרום דם הוא יירה בעצמו! ולאחר שהכריזה זאת הסכימה שיבדקו את הדם שלה.

מיד עם כניסתה ציינה שהדם שלה אין בו תועלת שכן היא מנהלת אורח חיים מאוד לא סדיר, שלא הצליחה לישון אפילו לילה אחד שלם בקסרקטין, היא חייבת להסתפק בשתיים עד שלוש שעות שינה ביום, היא מרבה לשתות בקביעות וחוץ מזה היא לא במצב מתאים.

לאחר נאום כזה לא היה אפשר לקחת ממנה דם, אף שהיא שפעה בריאות וחיים וסוג הדם שלה התאים. ואולם היא הביעה נכונות לשלם 10,000 זלוטי לברנש אחד, שוטר, שדרש את הסכום ה"צנוע" הזה תמורת 270 גרם של דם שהוא מוכן לתרום לחברו.

ואולם בסופו של דבר לא בוצעה העסקה הזאת. לא הייתה בררה אלא לוותר על רעיון העירוי. וכעבור שעה יצאה האישה הדואגת חזרה לטַרנוֹפּוֹל, אף שרוֹקיטה בעצמו העיר לה שמקומה עכשיו ליד בעלה והיא יכולה להישאר אתו כמה ימים. על כך היא ענתה לו במילים האלה: “Ich habe hier niemanden, ich habe Angst hier zu bleiben” (אין לי כאן איש, אני מפחדת להישאר כאן).

היא נסעה כדי להוסיף להתהולל ולבלות מבלי לחשוב על בעלה הגוסס שפנה אלי מיד אחרי יציאתה ואמר, "נכון, מישיה, שהיא כל כך חיוורת, נראית רע?" אני מוכרחה להודות שבאותו הרגע הייתי מוכנה להכות את ר', לקרוע אותה לגזרים. בכל לבי איחלתי לה שתמצא את עצמה במצבו של שלד האדם ששכב לפני וגסס.

הוא שקע ודעך מיום ליום. איבד את כושר הדיבור ומיד אחר כך גם לא היה יכול לכתוב ואיבד כמעט לחלוטין את הראייה. הגוף הצעיר והחזק לחם בשארית כוחותיו ברעל, אבל בסופו של דבר גברה עליו המחלה והוא גווע לנגד עיני. כך תמו ייסוריו של ו' שהיה צלול עד הרגע האחרון.

ייסוריו נמשכו שבועיים שבהם שמרנו על־יד מיטתו בימים ובלילות ונענינו לכל גחמותיו. ביום ראשון, 30 ביוני 1943, נערכה לווייתו. גם הוא היה קרבן של הגרמנים שאמנם לא ירו בו, אבל הרי הוא היה קרבן של התנהגותם. אשתו אפילו לא שאלה למצב בעלה ולכן גם לא הודיעו לה על מותו, כדי לא להפסיק את שרשרת הבילויים וההנאות הבלתי פוסקת שלה אפילו לימים ספורים, שהרי לא יכלה עוד להחזיק מעמד בלי ריקודים ומסיבות.

הוריו לא יכלו להתגבר על אבלם ולא יכלו לסלוח לה.[19]

הרובע היהודי היה באותה תקופה התגלמות של דלות קיצונית וייאוש. שלטונות המועצה האזורית שמו עליו הסגר בגלל טיפוס הבהרות שהלך והתפשט לממדים מפחידים.[20] נראה היה כאילו איש אינו יכול עוד להישמר מפניו. התמותה הייתה רבה מאוד ואין זה מפליא לנוכח צפיפות הדיור והמחסור ברופאים שדווקא באותו הזמן קיבלו רשות לעזוב ולנסוע לכפרים.

ומה שהיה הכי נורא — בפברואר 1943 התחילו שוב ה"מבצעים" של שילוח היהודים ממקומותיהם. האקציות התחילו במערב וככל שעברו הימים הן התקרבו אלינו.

היינו קמים יום־יום בשלוש לפנות בוקר ויורדים למחבוא ושניים היו שומרים במשמרת עד שש בבוקר. עוד במבצעי ציד האדם הקודמים גילו את המקלט שלנו, מרתף גדול בנוי לבנים שהכניסה אליו הייתה מתחת לאחת המיטות והיה בו מקום ל־60 איש. אז כעת התחלנו בעבודה קדחתנית לבנות מחבוא חדש, חפירה מתחת למקלט הקודם.

עבדנו עבודת פרך — בימים ובלילות חפרנו את ה"בונקר" הזה שלנו. אדם שלא התנסה בכך אינו יכול לתאר לעצמו מה עושה עבודה כזאת לאנשים שמעולם לא עבדו עבודה פיזית לפני כן או לנערות כמוני. לחפור באדמת הטיט הדחוסה והרטובה או לסחוב דליים עם 40 קילו של אדמה כזאת למרחק של כמה מאות מטרים מן הבית כדי לא לעורר את תשומת לבם של השכנים! אבל כמו שאומרים — הכורח הוא אבי היכולת! מעולם לא עלה על דעתי שאהיה מסוגלת לבצע עבודה כזאת. אבל כשמלאך המוות עומד מול העיניים אדם מסוגל לכל. כי הרי יש כזה רצון
לחיות!

ואמנם לא עבר זמן רב והמקלט הזה הציל את חייהם של 30 נפשות ובכללן גם אותנו. זה היה ב־7 באפריל, בזמן האקציה הבלתי צפויה השנייה[21] שהייתה שונה בתכלית.

ריכזו את האנשים בכיכר השוק, ציוו עליהם להתפשט ולהישאר בלבניהם בלבד והובילו אותם אל מחוץ לעיר לכיוון הכפר פּלֶבַּנוּבקה, במקום שהיו תעלות חפורות. שם ירו לפי התור בכולם חוץ מאשר ב־30 גברים צעירים שאותם לקח רוֹקיטה לקסרקטין.

באקציה הזאת הם השאירו את אנשי היודנרט והמשטרה היהודית, אף שאת השוטרים שנמצאו מתחבאים בכמה מקלטים שחררו רק לאחר שאילצו אותם לגלות איפה מסתתרים כמה עשרות אנשים. על משפחות השוטרים לא חסו.

הנידונים האומללים עברו סבל נורא. לא גילו כלפיהם שום רחמים, עינו, הִכו, שילחו בהם כלבים, ללא רחם. פשוט אי־אפשר לתאר מה שהתרחש שם. שהרי זה לא יעלה על הדעת שאמא יכלה להשאיר את ילדה בכיכר הנידונים למוות ולברוח. או שאבא שהיה חבר ביודנרט, או שוטר, יכול היה להוביל את בני המשפחה הקרובים ביותר שלו, אשתו, ילדיו, הוריו, לכיכר ולחשוף אותם לכדורים ולהסתכל על מותם — ובעצמו ללכת ולהמשיך לחיות ולהמשיך לעבוד בשביל הפושעים הללו, לשרת אותם כאילו היו אלילים ולמלא את כל הוראותיהם מבלי לגלות אפילו גילוי זעיר של הגנה עצמית.

כולם הלכו לטבח כמו הכבשים האלה! לא שמעו אפילו בכי או זעקות קינה. אל מול המוות האדם נעשה מיואש לחלוטין ומקבל עליו את דין גורלו בדממה. אנחנו עצמנו, שחיינו קרוב כל כך לטרגדיות האלה, איננו מסוגלים לדמות אותן במדויק.

ואולם עובדה היא שאחרי שעבר אירועים כאלה האדם מאבד כל צלם אנוש של בן תרבות ונעשה כפרא, הופך לאבן, נשאר רק הבשר כי הנשמה פורחת לאן שהוא מעבר למציאות! אחרת לא היה אפשר לשרוד את כל זה. ובינתיים ככל שרואים יותר, ככל שעוברים יותר, כן רוצים יותר לחיות ולנקום את נקמת 2,000 הקרבנות[22] האלה שהושלכו אל הקברים ההמוניים בפּלֶבַּנוּבקה, פֶּטריקוֹב[23] ובמקומות אחרים.

לנקום את דם הילדים היהודים החפים מפשע שכך, בעליבות כזאת, עברו מן העולם. לא יכול להיות שאלוהים, העולם ואנשים במאה העשרים יסתכלו באדישות, שכל הדם הזה שנשפך ללא סיבה יזרום וייספג באדמה מבלי שאותם ברברים חסרי כל רגש אנושי יבואו על עונשם. זה ייתכן?

לא! בכך לא נוכל להאמין! הרי יום הנקם בוא יבוא, הרוצחים ישלמו על כך ביוקר. אבל למרבה הצער לא רבים יהיו היהודים באירופה שיזכו לראות זאת והסיפוק שלהם מכך לא יהיה גדול. המתים לא יקומו לתחייה.

בינתיים כבר ציפו לאקציה הבאה. אמרו שזו האחרונה לא הצליחה להם (ניצודו 800 יהודים). ולכן, לאחר לילות ללא שינה, הלך כל החי אל היער כדי לעבור בחסותו את שלוש־ארבע השעות המסוכנות ביותר. מבצעי הבריחה ההמונית הלילית הזאת היו מסוכנים מאוד ומלאי אירועים. הסכנה ארבה מצד המיליציה האוקראינית, הז'נדרמים ומצד שודדים וגזלנים שהתרבו דווקא בתקופה הזאת. בסופו של דבר לא העז איש לחדור אפילו שני צעדים לתוך מעבה היער כי שודדים ארבו בכל מקום ואנשים היו חוזרים עירומים ויחפים וכל גופם מכוסה חבורות כחולות.

לאט־לאט עבר שבוע ועברו שבועות מאז אותה אקציה שנייה. מי שנשארו הצטופפו בכמה עשרות בתים שעדיין נשארו ליהודים לגור בהם. החיים התנהלו מתוך סבל, אבל תמיד היו האנשים מלאי תקווה למחר טוב יותר. מי שהלכו — זכרם הודחק, לא רק בידי כולם אלא גם בידי משפחותיהם הקרובות. ידוע לי מקרה שאדם בן 58 שאיבד את אשתו ואת בנו בן העשרים התחתן שישה שבועות אחר כך; והוא היה תמיד בעל ואב מסור. אפשר להסביר זאת אולי בכך, או רק בכך, שמי שאורב להם יום־יום גורל דומה אינם יכולים להתאבל ולבַכּות זמן רב את מי שידם של הרוצחים כבר השיגה.

וככה נמשכו החיים במסלולם; מכרו, קנו, אכלו וחיכו לראות מה יילד יום. ואולם כשהגיעו עוד ועוד שמועות על חיסול מוחלט של גטאות ורבעים יהודיים התחילו הכל לחשוב על מקום מחבוא להסתתר בו. מקומות המחבוא המועדפים והמקובלים ביותר היו בונקרים ביערות שבהם התכוונו להסתתר כמעט כל הגברים הצעירים. אלא שחלק גדול מן הבונקרים נתגלו עוד קודם שסיימו לבנות אותם, דבר שהביא לנזק גדול וגם לקרבנות אדם.

אני מן הרגע הראשון לא הייתי בעד הפתרון הזה של בונקר ביער. גם לא יכולנו אפילו לחלום על כך שכן צריך היה להשקיע בפרויקט הזה סכום גדול מאוד ומשפחות שלמות לא נתקבלו לשם ברצון. אחרי התלבטויות ממושכות החלטנו אפוא להסתתר בעיר. מצאנו אישה שהסכימה להסתיר אותנו אצלה, וכמובן אף אחד לא עושה שום שירות כזה חינם. היינו אמורים לחפור לנו מקלט באורווה, בדומה למחפורת שלנו ברובע היהודי, ובמשך היום כולו היה אפשר לשהות בעליית הגג. אבא ואני התחלנו בעבודה ובמשך ארבעה לילות רצופים עבדנו שם וביום חזרנו הביתה. ביום החמישי, היה זה 6 במאי, לא הרגשתי טוב ולכן הלכה אמא לעזור לאבא בעבודה. כשנשכבו אבא ואמא לישון אחרי חצות בעליית הגג התנפלו עליהם שודדים, שדדו מהם את הכל, הורידו מהם את המעילים והִכו את אמא נורא. אלמלא הצליח אבא לזרוק אותם מעליית הגג זה היה נגמר בטרגדיה גדולה.

זמן רב לא יכולנו להתאושש מן הרושם העגום שהמקרה הזה השאיר עלינו. ומה שהכי גרוע — נכזבה תקוותנו להסתתר שם כי עכשיו לא היה אפשר אפילו לחשוב לחזור לאותו בית.

מי שיכול היה להציל את עצמו עשה זאת. רבים נעלמו מן הרובע. אני חייבת להודות שקינאתי מאוד בבני המזל האלה מתוך שאני שוברת לי את הראש ימים ולילות במחשבות איך להינצל. הייתי מתפרצת בכעס כשמכרים היו מעירים הערות שאני, עם המראה הארי שלי כפי שטענו בתוקף מכל הצדדים, יושבת בבית ונאחזת בסינרה של אמא. גם ההורים נתקלו בטענות כאלה עד כדי כך שגם הם התחילו לשכנע אותי שאעזוב את הבית. אבל איך? לאן? את זאת איש לא יכול היה לומר לי. כי קל לדבר, אבל ליזום דבר של ממש בעניין היה קשה מאוד, ממש בלתי אפשרי.

וככה היינו יושבים ומחכים להתגשמותו של הגורל המזוויע שלא היו לנו שום אשליות בנוגע אליו. הרי ראינו וסבלנו את התקנות המקומיות שחייבו ללכת עם סרטי זרוע רחבים, אסרו לצאת מגבולות הרובע, חייבו לסמן את הבתים במגן־דוד. מן העיתונים יכולנו ללמוד שההסתה נגד היהודים התגברה והגיעה לשיאים חדשים.

אמנם חודש מאי אמור היה להיות שקט, כפי שהבטיחו לנו חגיגית מטַרנוֹפּוֹל, אבל מה זה חודש אחד? הוא יחלוף חיש לפני שאיש יספיק להסתכל ימינה ושמאלה — ומה הלאה? שוב אותו פחד וחרדה לשרוד בחיים העלובים האלה ולחכות למוות כי יבוא?

אני דוחה את המחשבות האלה מכל וכל, אף פעם לא הרשיתי לעצמי לחשוב כך כי אני רוצה לחיות. אני צעירה ועוד לא טעמתי שום דבר טוב מן החיים בעולם הזה. אלא שאיש לא שם לב למחאה הזאת שלי, כי מה אפשר לעשות? אין מה לעשות, כל הדרכים חסומות. ואני יודעת היטב, מודעת לגמרי, שבוודאי לא נערה אחת שחשבה כמוני ממש, נערה צעירה כמוני, בעלת אותם הנתונים והתכונות, כבר שוכבת קבורה בחפירה ההמונית בפּלֶבַּנוּבקה! והעולם סובב על צירו והשמים לא נפלו מזה!!! ואלוהים מסתכל על זה באדישות, והצורר הרשע שלנו ממשיך להיות חזק ובוטח בכוחו!

באותם ימים [מאי 1943] היה הקסרקטין חייב להשלים באנשיו את כל המחנות האחרים לעבודת כפייה. אז שוב התחילו לתפוס אנשים ולשלוח לטַרנוֹפּוֹל, אל ה"לאגר".[24]

באמצע מאי תקפה אותנו פניקה נוראה כשפתאום ב־10 בלילה נשמעו ברובע מטחי יריות. לא היה אפשר לברר מה הסיבה, בחוץ היה חושך מצרים. כולם דהרו מן המיטות למקלטים בטוחים שזו שוב אקציה. ואולם לאחר שעה התברר שזאת בעיה פנימית בין המיליציה מטַרנוֹפּוֹל לז'נדרמריה המקומית.[25] הגברים נשארו אפוא במקלט בשעה שאנחנו הנשים קיבלנו את האורחים מטַרנוֹפּוֹל. היו לנו אתם עוד צרות למכביר במשך יומיים. כדי להטעות ולהערים עלינו הם נסעו וחזרו כעבור חמש שעות. בתכסיס הזה הם הצליחו לתפוס הרבה גברים. עד סוף החודש היה עניין הקסרקטין על הפרק וכבר התחילו לדבר על מחנה עבודה לנשים צעירות.

במחצית השנייה של חודש מאי קיבלתי באופן לא צפוי ידיעה מחברה שלי ק' [קלרה ביק] מימי בית הספר שגרה במ' [מיקוּלינצֶה] ולא הייתה לי כל ידיעה ממנה מאז שהכריזו שמונה חודשים קודם לכן שהכפר הזה וסביבתו הם "יודנריין". לא היה לי מושג מה עלה בגורלה. והנה עכשיו בדיוק היא נתנה לי סימן חיים. שלחה אלי מכר שלה, מר יאן [יאנק] מישיֶביץ',[26] שסיפר לי שהיא עם בני משפחתה שנותרו (ההורים אבדו באקציה), מסתתרת במחבוא טוב. שמחתי מאוד לקבל את הידיעה הזאת כי קודם לכן קיבלתי עליה כמה ידיעות רעות מאוד. תודה לאל שהיו אלה שמועות שווא.

יאן מישיֶביץ' היה אצלי עוד כמה פעמים. קיבלתי מקלרה מכתב, סידרתי בשבילה כמה דברים פעוטים שהיא ביקשה וחיכיתי לביקור נוסף של מר מישיֶביץ'.

בחודש הקודם, אפריל, איבדנו את שארית המשפחה שהייתה בטַרנוֹפּוֹל ואלה היו אחות אמי עם ילד קטן ועוד אחות מבוגרת יותר. הבן הגדול של הדודה, בן 15, נשאר בקסרקטין, ואילו הצעיר, צֶשיוֹ, הצליח לברוח והגיע אלינו ברגל לטרֶמבּוֹבלה. בטַרנוֹפּוֹל נשאר עוד רק אחיה הצעיר ביותר של אמא עם אשתו וכן אשתו של האח הבכור, בתו, בעלה והילדים. האח הזה היה בעל בית מרקחת בזַוָולוּב (Zawałów) שליד פּוֹדהַייצֶה ושם הוא גר עד תחילת 1943 אף שהעיירה כבר הייתה ריקה מיהודים. הוא נהרג בצורה טרגית בידי איש ס"ס שיכור שחדר אליו הביתה.

האח השני של אמא היה בעל בית מרקחת בטישמיֶניצה (Tyśmienica) שעל־יד סטניסלבוּב (Stanisławów). עד אמצע 1942 הוא ניהל את בית המרקחת לבדו ואחר כך שלחו לו בוגרת אוניברסיטה צעירה, אוקראינית, בתו של פרופסור באוניברסיטה שתקבל לידיה את בית המרקחת בשכירות. היא פתחה מיד במלחמה מלוכלכת נגד הדוד ובעקבות זאת עצרו אותו ושחררו כמה פעמים. לבסוף, בספטמבר או באוקטובר, אסרו אותו. לאחר שבמשך זמן רב לא הגיע ממנו כל סימן חיים שמו הדודה ובתה בת ה־18 קץ לחייהן, הרעילו את עצמן.

כך מילא אלוהים את משאלותיה של השוכרת חסרת הבושה שהשיבה על גלויה שלנו שבה שאלנו מה אירע לדוד ולדודה שלנו באמצעות מפקד המיליציה האוקראינית, לאמור: "הם הלכו לאן שאתם כולכם מיועדים ללכת", והוא הוסיף שלא נבלבל לשוכרת בית המרקחת את המוח בעניינינו.

ב־25 במאי התחילו שוב מבצעי האקציה לתפיסת יהודים בלבוב ובסְטרי[27] וכל הזמן התקרבו אלינו. החרדה אצלנו הייתה אפוא גדולה, אבל אנשים טענו שעד 10 ביוני יעזבו את האזור שלנו בשקט. בשבוע האחרון של מאי הגיעו שלושה אנשי גסטפו לטרֶמבּוֹבלה ונשארו בה, לא בענייננו כביכול, ובכל זאת הוטרדנו מאוד מנוכחותם. אסרו עלינו לצאת מגבולות הרובע, על קניית מצרכים לא היה אפשר אפילו לחלום וברובע עצמו הסתובבו השוטרים היהודים ודחפו שוב ושוב אנשים בחזרה לבתים. כשעזבו אנשי הגסטפו בשבת, 29 בחודש, נשמנו אפוא לרווחה.

ביום ראשון נשמעו יריות מכיוון יער קרוּבינקה (Krówynka) ונמשכו כל אחרי הצהריים. היערן סיפר שהז'נדרמים הגיעו משם וגילו כמה בונקרים של יהודים. נפלו כמה עשרות קרבנות.

בימים האלה ירדו גשמים כבדים ובמקלט שלנו הייתה גלישה של אדמה. צריך היה לחסום חלק ממנו ובמשך השבוע כולו הייתה לנו עבודה קשה מאוד. היה צריך להוציא את האדמה ולסחוב אותה בדליים שמשקלם 40 קילו ואולי יותר שתי קומות למטה דרך פתח צר כל כך.

אבל כולם התגייסו והעבודה נעשתה.

יום רביעי, 2 ביוני [1943]

מזה כמה ימים אני קמה ב־2:30 בלילה כדי לעמוד במשמרת. ככה בכל זאת יש שקט והחיים נעים במסלולם, שהרי האדם לומד לחיות את הרגע ולא להסתכל קדימה רחוק מדי. מזג האווי