געגועי אביב כותבים אותי / רחלי אברהם-איתן

גַּעְגּוּעֵי אָבִיב כּוֹתְבִים אוֹתִי וְנִמְלָטִים כְּמִלִּים נִשְׁכָּחוֹת

עֲנָנִים רֵיקִים מִגֶּשֶׁם נְמוֹגִים כְּנוֹצוֹת בָּרוּחַ

כְּאִלּוּ הָיוּ שִׁיר שֶׁלֹּא מַצְלִיחַ לְבַטֵּא אֶת הוֹרָתוֹ

שִׁיר כּוֹתֵב אֶת עַצְמוֹ. הָעִפָּרוֹן מְשַׁיֵּט עַל הַדַּף כְּמִכְחוֹל

אֲחוּז דִּבּוּק, שׁוֹפֵךְ אֶת צֶבַע הַתּוֹדָעָה בְּרֶגַע שֶׁל אֱמֶת עֵירֹמָה

עַצְבוּת נִשְׁפֶּכֶת מִשְּׁפוֹפֶרֶת הַתּוֹדָעָה

כְּשׁוֹפָרוֹת אִלְּמִים.

רְכוּנָה בְּחִוָּרוֹן אֶל הַדַּף הַמַּלְבִּין כְּפָנַי וּפוֹסַחַת עָלָיו

פּוֹנָה אֶל עֲבוֹדַת הָאֱלִילִים שֶׁל הַדּוֹר, אֶל הַמֵּיילִים הָרַבִּים

שֶׁהִצְטַבְּרוּ וּמַמְתִּינִים לְמַעֲנֶה – מֵאָה וְיוֹתֵר, וְהוֹתֵר בְּרָכוֹת לַחַג,

לְקַבֵּל, לִשְׁלֹחַ, לְהָשִׁיב בִּרְכַת אָבִיב

מַצָּגוֹת שֶׁל פְּרִיחָה מְצֹרָפוֹת לַבְּרָכָה

הַפְּרִיחָה בַּחוּץ תִּקְמַל עַד שֶׁנְּסַיֵּם אֶת הַמְּלָאכָה

יָצָאנוּ מִן הַפִּירָמִידוֹת וְהִגַּעְנוּ לִנְקֻדַּת הָרֵאשִׁית

אֶל הָעַבְדוּת הָעַכְשָׁוִית

אֲנִי מְשִׁיבָה בְּרָכָה וְשִׁיר, לֹא לְהַלְאוֹת בְּמַצֶּגֶת שֶׁמַּגִּיעָה

בַּפַּעַם הָעֲשִׂירִית וּמִתְגַּלְגֶּלֶת מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

מוֹצֵאת אֶת שִׁירִי מִתְאָרֵחַ בָּרֶשֶׁת וּמְשׂוֹחֵחַ עִם נִמְעָנָיו

יָצָא מֵרֶחֶם וּכְבָר יוֹצֵא לְדֶרֶךְ עַצְמָאִית מִתְנַתֵּק מֵהוֹרָתוֹ

בְּשִׂמְחַת שִׁחְרוּר, כְּאִלּוּ יָצָא מִן הַפִּירָמִידָה שֶׁל פַּרְעֹה

שִׁיר זֶה מִתְפַּקֵּעַ מִגַּעְגּוּעָיו

כְּעָנָן עוֹצֵר רִבּוֹא גְּשָׁמָיו

וְנֶחְנָק