לאנשים ברחוב לא היו עיניים. היו להם פנים וגוף,
עיניים לא היו להם.
לאנשים בבניין, היו עיניים? הוא לא הצליח לראות, כי אמא מרשה לו כבר שנה להחליק על המעקה של המדרגות, בטיל מהיר עד לאופנים שקשורות ליד המעקה שבין הקומה הראשונה לשניה, ומשם עד שהוא משחרר את המנעולים (שלושה, כי גנבו לו אופניים כבר שלוש פעמים , והפעם אמא הלחימה לבד שלושה מנעולים מיוחדים, "שאין גנב פוטנציאלי שיצליח לגנוב אותן"). דוחף את המילה פוטנציאלי, בכל משפט אפשרי. הוא משוגע על המילה הזו.
כך, בשאטה הוא יוצא מן הבניין, נדחק בין הקירות לדלת הפלדלת החומה, בין ריח השתן לריח המיץ-גזר וענן הפיח, שמקיף אותו ברגע בו פתח את הדלת.
לאנשים ברחוב לא היו עיניים.
בדומה לבובות האנתרופוסופיות שלו. אם היה מתבונן טוב, יכול היה לקלוט את הגוף , היו אנשים עם גוף שמן, היו אנשים עם גוף קטן, היו אנשים עם טרנינג, היו אנשים עם חליפות מהודרות.
היו המון נשים, עם שמלות נוצצות וצמודות, בצבעים חזקים, שהטוסיק שלהן רקד מצד לצד בשמלה, כשהן הלכו, היו כאלו שראו להן את כל הציצי, כשהן הלכו מהר על המדרכה חוצות לצד השני, איפה שקו חמש לקח אותו לבית ספר. והיו כאלו שהיו להן בגדים על כל הגוף שאפילו לא ראו פיסת עור.
הוא יכול היה להסתכל כמה שהוא רוצה על האנשים, גם כי היה לו זמן, כשחיכה לאוטובוס 5 וגם כי אמא אמרה תמיד שהיא סומכת עליו.
על נינה אחותו לא. לה היא תרשה לצאת מהבית לבד, רק כשיהיה לה חבר בגיל 15. מעניין איך יהיה החבר שלה , הוא חשב, הוא גם ישן איתה בלילה, באותה מיטה, כשהיא תפחד להישאר לבד, כשסוניה נרדמת בסאלון, ואמא הולכת, הוא הרגיש לא נעים כשחשב על זה , אז הפסיק.
אמא אמרה, שעליו היא סומכת, "ילד חכם שלומד בכיתה של מחוננים, שעבר כל כך הרבה בחיים הקצרים שלו, ינצח כל רחוב וכל דבר" ככה היא הייתה אומרת לכל מי שהיה מקשיב לה.
בכלל עליו היא הייתה מוכנה לדבר שעות, עד שהוא ראה שאנשים כבר הפכו לחסרי סבלנות ורצו לסיים את השיחה וללכת.
כך מישה מהמכולת, ודנה מהפאב ליד הבית, שאמא הייתה פוגשת כשהיו חוזרים מהחוג אלקטרוניקה בבית ספר ודנה בדיוק הייתה מגיעה לפתוח את הפאב.
סוניה אמרה -ילד צריך להיות עסוק, ככה ילד מתקדם בחיים .
הוא הלך ביום ראשון לכדורגל, כי בנים זה כדורגל.
ביום שני לאלקטרוניקה, כמעט תמיד לבד, לפעמים אמא הייתה באה לקחת, שלא יסע בחושך בקו 5 הביתה,
ביום רביעי, הלך לטקוואנדו במתנ"ס המגיד,
ובימי חמישי היו לו דרמת מצבים בדוהל. לשם לקח קו 16.
בקו 16 אפילו שעצם את העיניים של עצמו, הוא הכי שנא להיות, כי שם גם כשעצם את העיניים וגם כששיחק עם המחרוזת שמיקי הגננת מהגן האנתרופוסופי הכינה לו כשעזב , ש"אם תמולל אותה עם האצבעות, תשלח אליך קרן שמש של אהבה" היא הייתה אומרת, והחיוך שלה אליו, היה בעצם קרן השמש לה חיכה, עדיין היה מריח כל כך הרבה ריחות, שהייתה נהיית לו בחילה.
היו את האנשים הקבועים שהיו עולים עם זר של שום קשור כאילו זה פרחים, והאוטובוס היה מוצף בריח החזק שדגדג לו באף, והיה ריח של וניל מהבגדים של האפריקאים, ריח מתוק מתוק כמו במונית שירות, וריח של כלור מכל הבנות הכהות, כמו בבריכה רק כפול מליון, וריח של קציצות מהאישה שישבה לידו, וכמה שעצם את העיניים, היה לו קשה לנשום.
בחדר שלו, למעלה, בעליית הגג, אמא הזמינה נגר שעשה הכל מעץ, את המדפים הקטנים והמכוניות מהעץ, ואמא לא הסכימה שתהיה רק מנורה עומדת וציירה לנגר חצי עיגול שיעשה חלון ונהיה לו חלון בצורת חצי עיגול עם זכוכית ריבועים , שהאור היה עובר , בסימנים מקוווקים, והוא הכי אהב דבר ראשון כשפתח את העיניים הכחולות כחולות שלו בבוקר, להסתכל בקווים , איך הם מגיעים מבחוץ ונשברים מאיפה שהחלון שלו מתחיל ועד, שמיכת הקטיפה היפה שסוניה הביאה לו ממוסקווה, כי היא היתה ממשפחה של עשירים, "היו לה משרתים, היית מאמינה"?
רק לזה ששכב בכניסה לדואר הישן, מול בנק לאומי, עם הרגלים והפצעים, היו עיניים, את העיניים שלו, הוא תמיד ראה , כשעלה לאוטובוס וכשירד, ההוא חצי שכב חצי ישב, על הקרטון, ליד הבריסטול שהודבק על הפלסטיק החום המגעיל והיה כתוב עליו כמו ברשימת מכולת :
"חולה, אין כסף, אין אהבה, אין משפחה",
ומתחת לזה הוא הדביק מדבקה עם הסמל הזה, שאמא אמרה כששאל מה זה :"שזה סמל בינלאומי, ומראה שגם האיש על הרצפה חושב טוב ועושה טוב" וניסים מהאופנים אמר לו כששאל גם אותו:"חארטה, זה סמל היין, בכל טוב יש רע ובכל רע יש גם טוב, ואני לא ראיתי אצל ניקו שום דבר טוב. כבר 34 שנים שהוא פה על המדרכה".
למרות שהוא ניסה, ממש חזק לא להסתכל על הפצעים, הרבה פעמים העיניים שלו היו ממש נמשכות אליהן, שהוא היה ממש צריך כמו לעשות בוט למחשב, לנסות בכוח למחוק את המראה, ועד לדוכן מיצים, זה כבר היה ממש כמעט נמחק לו, וכשהיה מגיע לחדר, הפיה הכחולה, שסוניה קשרה בכניסה, נגד עין הרע, הייתה מעבירה לו מהמוח את המראה הזה.
*
