עובדת היות הגדת הפסח טקסט מכונן ונצחי לעם היהודי היא בגדר דבר שאינו ניתן לערעור או השגה. מלבד התנ"ך עצמו הרי לפנינו אוסף צבור, קצר הרבה יותר, מתומצת מאוד של חווית השחרור הבלבדי של עם ישראל מעבדות לחירות והצוויים האמוניים שעליו למלא עם "צאתו ממצרים".

בטקסט של הגדת הפסח חברו גם יחד אלמנטים חשובים מאוד הן מהבחינה התוכנית והן מהבחינה הצורנית.

בהיותו אפוס הוא ממלא אכן אחר חוקים בסיסיים של אפוס: טוב ורע מוחלט, גבורה ופחד, נצחון ותבוסה, שכר ועונש. שמחה ופחד. כאשר ברקע לכל זה שלושה דברים מובילים:

האמונה באל יחיד, גואל, משחרר ומושיע. סיפור השחרור והדגש על הדברים עצמם כאשר לכל אחד ואחד מהם צמודה מצווה חובתית חשובה שיש למלאה.

ריתמוס שוטף וקולח יש בטקסט. אומנם העלילה אינה אפית רגילה והיא משובצת כל העת גם בהוראות קצרצרות הנראות ונשמעות מוזרות ולא נהירות.

אבל אלו ממילא הן בבחינת חיוב מהותי, המחפיץ אומנם דברים ממשיים ( מצה, מרור, כוס היין). אבל החפצה זו אינה רק טקס מחייב אלא ובעיקר סמל מהותי להמשך העלילה אך בעיקר למהותה התוכנית, עצמה.

קריאת הטקסט אין בה גם מקום לקריאה פרשנית טקסטואלית-אסתטית.

הטקסט הריהו  ממילא  תיאור של פועל יוצא של מצב ריאלי נתון( עבדות ושעבוד) אל  תיאור מצב ריאלי אחר ( שחרור וחירות).

שיבוצם של שירים. הוראות לזמנם. דברי חכמים. אגדות קצרצרות ( חד-גדיא), כל אלו הריהם  בגדר מתן זרימה לטקסט לקיבועו התודעתי אצל הקורא שלו.

לפנינו אם כך גם קריאה רב-דורית. ליהודי היחיד, הבלבדי, וליהודים ככלל, כציבור חובק אמונה.

לכן, באופן בלתי נמנע, היפותטי לכאורה אבל מאידך אפשרי בהחלט, הגדת הפסח יכולה להיקרא על ידי אדם אחד בודד. איזה עובד יהודי , נניח בלב שדה נפט בניגריה, המחליט לחוג פתאום את החג לבדו, בשל אילוצי  מקום ועת. לא כל שכן היא תקרא בקרב ציבור כלשהו של אנשים: ממשפחה ועד גדוד חיילים בבסיס צבאי גדול.

 במעברי הטקסט שלה ומבחינת התוכן שלה ההגדה המותאמת למצב אנושי בסיסי היא  בראש וראשונה משא חירות.

שבטי ישראל, בטרם התגבשו לעם אחד, אוכלים לחם עוני במצרים, זהו לחם השעבוד וחוסר היכולת לספוג את תורתם בהיותם מוקפים ממילא בעם גדול מפואר עם מורשת דתית ותרבותית רחבה, עשירת מבע. אבל עם אלילי לגמרי.

מתוך כך נולדת ההבנה שבכל לילותיהם שם הם מחמיצים את מהותם( זהו החמץ), אוכלים מיני ירקות ( שלל רעיונות ודיעות, רובם עקרים), אבל טעמם של אלו הוא כמרור, אינו משחרר באמת מהותם.

בשל זאת הם עבדים ולא בני אדם חופשיים.

סיפורי המעשה שלאחר מכן על הרבנים הספונים בקריאת ההגדה ומייד אחריהם הדמויות הארכי טיפיות של החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול מטרתם כבר לעגן את החירות הזאת לכלל משנה לוגית התחלתית.

במעבר אל הטקסט הבא קיים מגיע שלב הביניים של ההחלטה שבין חירות לבחירה.

מצוקת העם הזקוק לחירות ולאחדות אמונית עם אלוהיו הופכת להיות צורך שהוא כאוויר לנשימה.

לא בבחינת הלהיטות לקיים אחר מצוות, אלא התחלת התהליך של חיפוש אחר התכלית

שם, בטקסט זה מובא מבחינת סיפור המעשה עצמו: האל שומע את שוועת העם, ומציל אותם "ביד חזקה, ובזרוע נטוה ובמורא גדול ובאותות ומופתים".

כלומר, במאמץ גדול מפני פיתויי חוסר האמונה המשחרים לפתח העם. על מנת להביאו אל מהות ועניין הבחירה עצמה.

ומכאן באות המכות הגדולות על הפיתויי וחוסר האמונה. עשר מכות קטלניות שאינן מותירות כלל מקום לספק בדבר מידת כוחו ועוצמתו של  האל.

סיום הטקסט אינו דומה כלל לתחילתו או אמצעו:

אם ההתחלה והאמצע היו פרוזאיים ברובם בהוויה הכתובה שלהם, שזורים בציוווים ותוכחות או בתיאורים תמציתיים של מצבים לקראת שחרור וחירות.

הרי סופה של ההגדה הוא ציורי מאוד, רב-גוני בקול, עשיר מבע, קולח  סביב מהות מיסטית, אימננטית(" אחד מי יודע,). כי למעשה  "האחד מי יודע "הינו בגדר שאלה וציווי כאחת.

הוא מעגן עצמו בסיפור אבל יוצר ציווי הכרתי לכך שאין אקראיות בחירות וכפועל יוצא ממנה קיימת הכרה ובחירה.

חד- גדיא, כעין סיפורון שירי, קצרצר, גאוני במהותי, רב קולי, מעצים זאת בסיפור משונה לכאורה המתחיל בגדי קורבן ומסתיים בגדולת ה', ביחס לשכר ועונש על קלקול מידות ונחפזות בולמוס תאוותני שיש לברואי עולם ( ההחפצה של החיות, והכלים הרי הם סמל כמובן), והכרה בו שהיא מוחלטת.

בסיכומו של דבר הגדת הפסח אינה רק תימה אפית, נראטיב כעין אגדתי-עממי המשמר דת ,אמונה ומסורת.

הוא מהות שתחילתה מציאת החירות באמצעות הכרת האמונה, ביחס לאדם ולציבור כאחת

וסופה בחירה: היכולת לבחור בין מהות טוב לפיתויי רע.

אחריות אישית וציבורית להמשך קיומו של עם ישראל כעם שקיבל מאלוהיו מהות של חירות ויש לו, ובעיקר בחירה לשמרה מתוך זיקה לאמונתו הגדולה, הנצחית.