מבט מן המגדלור אל המציאות/ הרצל חקק
( על ספרו החדש של עמוס עוז הבשורה על פי יהודה)
הבשורה המרכזית היא שספרות חייבת להיכתב באומץ, ביושר, מתוך מחויבות לאמת הספרותית המנחה את הכותב.
התחושה למקרא ספר זה וכן ספרו האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך' היא שהחיים הם שדה קרב בין זהויות שמתרוצצות בקרבנו, שיש מאבק בלב החברה האנושית, בלבו של כל אדם בין שני כוחות מרכזיים שפועלים באישיותו והם כוחות האור וכוחות החושך.
יש קו מחבר בין יצירותיו של עמוס עוז, ויש גשר שמתחבר לסיפורו האישי, לסיפורה של ירושלים, ואפשר לומר גם לתולדותינו אנו.
כל אדם בונה לעצמו גשר שאיתו הוא עובר את דרך החיים מעל התהומות שקיימים בנפשו. סופרים גדולים יודעים להתבונן על הקיום האנושי מעבר לכאן ועכשיו, מעבר לרגעי, וחזקה עליהם שהם רואים את כל האבסורד וחוסר המשמעות – ומנסים לעצב מציאות שתבטא את כאב הניגודים, את משא הקונפליקט, ועם זאת שתיתן ערך מוסף שמעבר לדברים. התחושה היא, שיצירותיו של עוז מעניקות ראייה ערכית אחרת. דרך שיש בה חיוב של אמת, שפורצת מעבר למציאות הקיומית הסבוכה, הנראית חסרת מוצא.
כסופר הנמצא במגדלור רוחני המשקיף מעל למציאות הרגילה, אנו נחשפים לתובנות בנושא נאמנות אמיתית לערכים, טעות בשיפוט ביחסנו לדעות שונות. אם להשתמש במילותיו של עמוס עוז מתוך "באור התכלת העזה": "מכאן [עולם המלים - ל.כ] נראים המעשים כאילו הם משונים במקצת, קדחתניים ללא טעם, נלעגים ונוגעים ללב, מהומת ילדים עד רדת הערב."
עמוס עוז אינו נוטה להצטרף לנואשים שראייתם קודרת, והוא מחזק את אלה שמנסים לראות מעבר למאבק ולהתנגשות. יש ליצירות מעין שאיפה פנימית נבואית במהותה, שאיפה לגלות מציאות באור אחר, להאיר דרך אל תיקון המציאות, תיקון העולם.
חשוב לו להדגיש את הבחירה המוסרית, את חיוב החיים והערכים הנעלים. כך ראינו גם ברומן האוטוביוגרפי, כאשר הכתיבה מאמצת בחירה מוסרית, חיוב החיים, חיפוש המשמעות מעבר לכל הכאב והאובדן.
ברומן החדש יש בשורה וקריאת כיוון: רצון לתת לסובב אותנו פירוש שיאיר את האמת, את היחס לנושא הבגידה. מתברר, שלעתים הנאמנות לערכים נתפסת כבגידה. וכל זאת למה? משום שהחברה אינה ממהרת לקלוט את מורכבות התמונה, את ההכרח לתת מקום לראייה אחרת של החיים.
מעבר לדמויות בסיפור, יש רקע מיתולוגי שקושר את כל האירועים לסיפור יהודה איש קריות, לניסיון להבין בדרך אחרת את דמותו, להבין מדוע סולפה נאמנותו לישו וכמה נחלי דם נשפכו בשל אותה ראייה מעוותת של הערכים הנכונים.
הקורא חש את הבערה הפנימית בלב הגיבור, בלב המספר הטווה את מסכת האירועים, אל לנו להיתפס להאשמות שווא בדבר בגידה של אלה המחזיקים ברעיון אחר, שכן הנאמנות הפנימית לערכים מדריכה אותם – ובהקשר זה אנו תופסים את יהודה איש קריות כמי שנבגד, כדמות אנושית מלאת עומק.
בספרו החדש "הבשורה על פי יהודה" מבקש עמוס עוז את דרך הדבקות בתוכן האמיתי של החיים, בהתמסרות לאמת הפנימית. עמוס עוז לא חוסך מקוראיו את הקשיים והרוע והמאבקים. אבל חשוב לו לחפש את הטעם שמעבר לדברים, את חיוב המחזיקים בדרך האמת.
לכאורה אנו בסיפור קולח ובדמויות המתוודעות זו לזו, במציאות ירושלמית של הפגנות ושל צעירים מורדים, ולעתים אנו נזכרים באווירה של הספר "מיכאל שלי", ברצון לפרוץ את הסגירות, לצאת מן השגרה והדרך המקובלת. הקשר בין הדמויות, הסערה, הנפתולים, כל אלה פותחים בפנינו צוהר להכיר את המציאות בדרך אחרת, צוהר להבין את ההיסטוריה ולתת לזמנים להתכתב זה עם זה.
כשקוראים בספריו של עמוס עוז, יש תחושה של הפלגה בנהר שכל כולו זרימה רצופה של היסטוריה, של קשר לתולדות העם שלנו, לתולדות מדינת ישראל. מי שירצה ימצא עדות לכך גם בספרו של עמוס עוז "יהודים ומילים", שנכתב יחד עם בתו פרופסור פניה עוז זלצברגר. המילים הן מולדת העם היהודי, והספר מוכיח עד כמה הן מלמדות על זהויות שמתרוצצות בקרבנו, בבחינת 'שני תאומים בקרבה'. הקונפליקט הזה רוחש בכל יצירותיו.
הניסיון ליצור מעין אנלוגיה בין תקופה עתיקה לימי שנות החמישים, נותן לנו תחושה של רצף בין הזמנים, ומפליא כיצד תקופה מתכתבת עם תקופה אחרת, כיצד השיח הזה יוצר מובן מחבר, מובן כולל.
ראינו זאת גם בכלל יצירתו של עמוס עוז. כך גם ביחסו לציונות ולמשמעות החיים בארץ. גם כשהוא רואה חושך וצללים, הוא מחפש את האור. צודק פרופ' הלל וייס כאשר הוא קובע בספרו "דרך המלך" (עמ' 339) כי עמוס עוז מנסה "לשמר את הציוני הישן מתוך מרידה בו". כלומר, עמוס עוז מורד בציונות ובמחלות הילדות שלה ויש לו ביקורת חברתית, אבל על פי פרשנות זו – הביקורת שלו והמרד שלו הן במסגרת של עלילת-העל הציונית. זו נאמנותו לערכיו.
עמוס עוז בעצמו ציטט פעם את שלמה צמח שאמר "אין אדם מקלל ה' אם אין ה' בליבו", נראה כי דברים אלה הולמים את הנאמנות הפנימית שיש לכבד אותה, לפני שאנו מטילים רבב ומטילים את הכתם 'בוגד'. יש ראייה ערכית מעל לדברים, אבל לפני הכול, לפנינו סיפור. לפנינו דמויות. והכתיבה מרתקת.
ספרות בסופו של דבר נמדדת לפי האסתטיקה שלה, ובכך אני מסכים עם קביעתו של ס. יזהר במאמרו "על אידיאולוגיה וספרות" כי "מותר הסיפור מכל הכתיבות - הוא האסתטי".
עמוס עוז בחר לבנות את האוטוביוגרפיה שכתב וכן את הרומן 'הבשורה על פי יהודה' על המתח שבין אהבה וחושך, והתחושה היא שנקט עמדה מוסרית ובחר בחיוב האמת, בחיוב החיים. כמי שקורא אתה חש, כמה אומץ נדרש לאמץ כתיבה כה ערכית. אפשר לומר כתיבה שיש בה מעין משא נבואי.
