סיפור:
יום שישי הגיע/יוסי ולדמן.

כבר שבוע ימים, מרגע שהיה לי ברור שזהו, אלה התוצאות הסופיות,
אני חושב על איך להודיע למשפחתי.
התמונה כבר ברורה, חקוקה בראשי, עברתי עליה לילה לילה, אני הרי מכיר אותם, 24 שנים שאני נשוי לליאורה, ירון בן 21, בני, חייל בחופשת שחרור ובתי, אביב מרדנית בת 17.
אני מביט בה, שקועה במנה אחרונה, למה לא יכולנו לתת לה שם של בת, אביבה, מה, חייבים לתת שם שמתאים גם לבן וגם לבת, אבל ליאורה פסקה, אביבה זה גלותי, אביב זה שם רענן.
זהו, סיימנו לאכול.
עכשיו ליאור, ילך לחדרו, ישהה מספר דקות ואחר כך, ילך להתרחץ.
אביב תעוט על המחשב, לבדוק הודעות בICQ
ליאורה ואני נפנה את השולחן, ליאורה תלחש לי ליד הכיור, יש לי טלפון קטן לעשות, תמשיך עם הכלים, אני כבר מצטרפת.
אבל אני, כך אני רואה במוחי. מיד עם סיום האוכל, אני קם ופונה אליהם, יש לי משהו חשוב מאוד להגיד לכם, אביב תגיד, קצת יותר מהר אבא, תוך כדי תנועה מהשולחן לפינת המחשב, ואז אני מתיישב, מושך את הרגע ואומר, הגיעו התוצאות, יש לי סרטן האשכים מפושט, כלומר זה סופי.
ליאורה , בטח, תפלוט איזה נחירה קצרה, מה, ממתי אתה יודע, מה סופי, למה לא סיפרת, קשה לך לדבר, אפילו במצב כזה אתה שומר הכל בבטן, כמה זמן שיש לך, כל כך אופייני לך, רק לך מותר לדעת, האחרים פשוט לא קיימים, מתי תילמד יש עוד אנשים בבית הזה, וגם להם יש את הזכות לדעת.
ברור לי שהיא תעשה את הסצנה שלה ואני אצא מה זה אשם, בטח היא תצפה שאתנצל שיש לי, רק לי סרטן, משהו שהוא שלי והיא לא יכולה לחלוק או לשלוט בו, רק לי יש אותו, אני מחייך בקרבי, זה יכול להטריף אותה.
ירון, הוא פרקטי, הוא מיד יגיד, אבא, יש רופאים, בארץ, בחו"ל, צריך לקחת יעוץ נוסף, יש לו חברה כבר חצי שנה, נסי, נערה נחמדה, אמא שלה רופאה בכירה באונקולוגית באיכילוב, למעשה היא הרופאה המטפלת בי.
ירון, אני רואה בדמיוני, ירים טלפון לחברה שלו, נסי, היי, תני לי רגע את אמאשל'ך,
חוה, הוא יגיד, ואני חושב לעצמי, כבר קורא לאמא של החברה שלו בשם פרטי, חוה, קרה לנו משהו נורא, לאבא שלי יש סרטן האשכים, את יכולה לדבר איתו, ברור שיש איזו תרופה. טיפול כימותראפי, תרופות.
הוא מושיט לי את הטלפון, אשתי מליטה את פניה, בטח חושבת לאיזו חברה להתקשר ראשונה, ואביב, היא פשוט תברח לחדר ותטרוק את הדלת. אני אקח ביד את המכשיר, שבת שלום דוקטור ברלוי, אני אגיד, בראשי עוברת המחשבה, כבר חצי שנה שנסי נוגעת לירון באשכים וחצי שנה שאמא שלה נוגעת לי באשכים. אבא של ירון, תאמר הדוקטור, נעים מאוד האם אנחנו מכירים
כן אני אשיב, שמי דני ברג והבוקר נפגשנו לדיון על איך ומה לעשות בנידון.
אין מושג לאן תתגלגל השיחה, אז כאן בחלום אני עובר לאביב, היא תצא מחדרה עם סיגריה.
היא בטוחה שזה מרגיז אותי, למעשה אני יודע שהיא מעשנת כבר ארבע שנים, לא איכפת לי, היא מסתירה זאת מימני ומליאורה, ברור שכשאני אראה שהיא מעשנת אני אכעס, האיים בעונשים,
כולם, גם היא, מצפים לזה, אבל באמת לא איכפת לי מכל משובות הנערות, אפילו, לדעתי היא חייבת לחוות את כל השטויות, כי מה אנחנו בסוף, רק מה שעשינו.
זה לא נכון, אבוש, היא תפנה אלי,
ליאורה תתפרץ עליה בענין הסיגריה, וזהו
לאביב תהיה סיבה לברוח, ליאורה כמובן תוציא עלי, למה אתה שותק לילדה, איזה אבא אתה, פלא שבגללך היא כזאת, איך אתה נותן שישפילו אותי ועוד בבית שלי, אתה כשלון. ירון שנעלם באמבטיה, יצא מדיף ריח של בחור בדרך לבורדל, נמאסתם, אתם והמריבות שלכם, הוא יזרוק לחלל, יכניס יד למעיל שלי, יוציא כסף , תודה שלום.
בעצם רציתי להגיד לכם, שלא כדאי לריב, שיהיה אכפת לכם אחד מהשני וגם מעצמכם, שתנסו להתגבר על החשש שלכם לחיות, ושתפסיקו למצוא סיפוק בהשפלת השני ורציתי...
לכן אני חייב לעצור את הסרט ולפני שקמים מהשולחן להתחיל לדבר, לתקשר אתכם.
ליאורה טפחה על כתפי, נרדמת באמצע הארוחה, לך לישון, אחר אחר כך נעשה כלים.