כזבים על כנפי נשרים/ גאולה דהרי-חמילבסקי
לפנות ערב יצאתי לשחק עם חברתי עוּלה. ישבנו מתחת לעצי הדקלים, שעמדו בכניסה אל ביתה, חפרנו וחרטנו בחול מיני צורות של בניינים ועצים. היא בנתה את ביתה, ואני יצרתי את ביתי. כאשר סיימה את מלאכת הבנייה, היא קראה לי: סעידה! בואי תראי את הבית שלי,
אני העפתי אליו מבט והופתעתי לראות דגם של בית גדול מאוד, מוקף במספר רב של חצרות.
כמין היה זה מבוך שכל מי שנכנס אליו לא ידע כיצד לצאת ממנו.
רציתי לשאול למי שייך הבית הגדול הזה, אבל עולה התקרבה אליי, הביטה אל הבית שלי ואמרה בהתנשאות: איזה בית קטן בנית. החתול שלך בקושי יכול להיכנס אליו.
נכון, הוא קטן, אבל אפשר להיכנס אליו, אמרתי בקול חנוק.
בטח, לבית שלי אפשר יותר להיכנס, יבואו המון אנשים והם ידרכו על הבית שלך, היא השיבה בנימה של ניצחון.
למה? למה ידרכו? זה הבית שלי, אף אחד לא ייקח לי אותו , וגם את לא תיקחי, אמרתי בקול בכייני, הפניתי אליה את גבי וחזרתי הביתה בעיניים דומעות.
בבית הייתה המולה.
אנשים רבים ישבו על מחצלות בחדר הגברים, עישנו נרגילה לעסו גת* ודיברו בקול רם על דברים שלא הבנתי, אבל מילים אחדות נקלטו במוחי, כמו למשל יבניאלי, ארץ ישראל, למכור , בתים ועוד.
המילים האלה נשמעו כמו היו סוד שרציתי לגלות אותו, ידעתי שאימי תגלה לי מה מסתתר מאחורי המילים הללו. הלכתי במהירות אל המטבח, שם ראיתי אותה עומדת כפופה מעל הטבון, אוחזת בידה מַכְבְּזֵה** מרופדת בבצק מרודד, ועוד לפני שהיא הכניסה את ידה אל הטבון, שבער והעלה לשונות אש דקות, קראתי לפתע: אימא! ושאלתי: מה החפלה הזאת? היא נבהלה, איבדה את שיווי משקלה ומרוב התרגשות הַמַכְבְּזֵה נפלה על הרצפה.
שתינו התכופפנו בבהילות , הרמנו את הכרית ואת הבצק. אני התנצלתי על אובדן הבצק, ואימא אחזה בשתי ידיי וקראה: מה קרה יא בִּנְתי?*** אחר כך הביטה אל תוך עיניי ושאלה בדאגה, למה העיניים שלך אדומות? ניסיתי להעמיד פנים שלא אירע דבר, אבל אימא אמרה: למה לריב עם הבת של הגויים, היא ילדה טובה.
כן, אמרתי בקול עצוב, כן, היא ילדה טובה, אבל היא רצתה לדרוך על הבית שלי.
לשמע דבריי, הרימה אימי את שתי ידיה, סובבה את כפות ידיה הגביהה אותן ואמרה: יופי, יופי, היא כבר יודעת שאנחנו משאירים להם את הבית, היא כבר יודעת שאנחנו הולכים מפה, ריבונו של עולם, אללה יִסְתִּר,**** רק שלא יעכבו אותנו.
היא יצאה בריצה לחדר הגברים, עמדה בפתחו ואמרה בדאגה: בת השכנים יודעת, יאללה, להזדרז. ואני שמעתי את המהומה שפרצה בחדר ואז הבנתי לְמה התכוונה חברתי עוּלה כשאמרה שהאנשים ידרכו על הבית שלי. היא ידעה, כנראה, שאנחנו עומדים להשאיר להם את הבית שלנו.
הידיעה הזאת הדאיגה את היושבים בחדר ואולי גם הגבירה את רעבונם. לפתע שמעתי את אבי קורא לאימי חמאמה! מה עם האוכל ? וזו ענתה: אני כבר באה. שתינו המשכנו בזריזות לאפות את הפיתות, וגם להכין אורז מעורב בכרעי עוף מתובל בפלפל שחור, כורכום, כמון ועוד, להניח אותו על טס גדול ולקחת אותו לחדר הגברים. חיכינו בסבלנות עד שהגברים סיימו את הארוחה, ומה שנותר על הטס, אכלנו בחדר נפרד.
ההכנות לקראת היציאה החלו והעימותים בין בני הבית התעצמו, אחי ואני רבנו, אף אחד לא רצה לוותר על הרכוש הפרטי שלו, כמו למשל נעליים, תכשיטים, כלי נגינה, בגדי שבת ועוד, אני רציתי להחביא את שמלת השבת שלי בתוך ה"עוּד"***** של אחי, אבל אחי אמר שהשמלה תחנוק את הצלילים. מחיתי ואמרתי שלחתול שלי יש צלילים יותר יפים מהעוד שלו, הוא כעס וזרק את השמלה שלי על החתול שישב בפינת החדר, וזה קפץ בבהלה על רגליו של אבי שהופיע בדיוק באותו רגע בכניסה לחדר. אבי הבין מיד על מה המהומה ואמר לאחי להשאיר את העוד בבית. הוא הסביר שלא יוכל לנגן לאורך המסע, כי האבק והחול יהרסו את העוד, אבל אימי הופיעה ואמרה: אולי נוכל למכור אותו לאיזה שודד ולהציל את נפשנו. אם כך אמר אבי והתיישב על הרצפה, יש לנו עוד הרבה דברים שאפשר לתת לשודדים שבדרך, אבל לא נוכל לקחת אותם, זה כבד, ואנחנו בקושי נוכל לשאת את הגוף שלנו בדרך הזאת. אנחנו צריכים ללכת ברגל מצנעא עד עדן, שליח הסוכנות אמר לא לקחת הרבה דברים. רק מה שמוכרחים, אוכל ומעט בגדים.
* שיח ירוק עלים ללא פרי, עליו נקטפים בעיקר מראשו כשהם רכים, נהוג ללעוס את העלים ולעשן נרגילה ** כרית עגולה עליה מניחים את הבצק *** הוי בתי ****אלוהים ישמור ****** כלי פריטה
