הפואטיקה של רֶז'אן דֶ'רוזיֵיה:

מקומו של הדמיון ביצירה התחבירית/

מרים אור
(מבוא מתוך הספר שירים לקלנדרה מאת רז'אן ד'רוזייה,  עורך ומתרגם-ראובן וימר)

"כל האמנויות הקשורות בחייו של אדם קשורות בקשר עדין של

יחסים הדדיים" (ציצרו, פרו ארכיה פואטה, פרק 1, פסקה 2).

בהקדמה לספר השירה של רֶז'אן דֶ'רוזיֵיה

קנָדי שדיבר וכתב צרפתית, ברצוני להציג את ייחוד גישתו

היצירתית של משורר-צייר מכונן זה. עובדת היותו אינטלקטואל

בעל אופקים רחבים ורגישות גבוהה מאפשרת לו להציג ולשקף

בכנות ובפתיחות את העידן הפוסט-מודרני על היבטיו האישיים,

החברתיים והטכנולוגיים.

דֶ'רוזיֵיה מחבר את תובנותיו באמצעות טקסטים המשתלבים

ביצירות לא-מילוליות ויוצר בהשראתן דבר חדש – יצירה המבוססת

על מדיום המשלב סמלים ממקורות שונים. חשיפה מורכבת זו,

הקרויה אמבלמטיקה, הופכת את יצירתו רלוונטית ביותר לחיים

רֶז'אן דֶ'רוזיֵיה

ולתרבות של ימינו. הספונטניות והמיידיות שבביטויו הופכות את

המילה, את הצורה ואת הצבע לכנפיים המרחפות מעל חיינו ובה

בעת חודרות לנשמותינו:

"עבורי, השירה נושאת עמה תעלומה גדולה ובתור שכזו היא בלתי

נתפסת, בלתי מוסברת, בלתי ניתנת לשינוי, כמו הנשמה של מי

שנושא אותה. וזוהי התעלומה עבורי, שאני אחד ממייצגיה"(רֶז'אן

דֶ'רוזיֵיה, ב"תחי השירה")

מילים ודימויים

בחלק זה אני מציגה את הפואטיקה הסמלית ואת ציוריו של דֶ'רוזיֵיה.

הראשון מתוך ארבעה כרכים )המסודרים לפי שנת היצירה ורצף

החודשים שבהם נכתבו השירים( מזמין את הקורא להתעכב מעט

על שיריו וליהנות ממה שהם באים לגלות לו. לכן, בתכנון העיצוב

של ספר זה, כוונתו של וימר הייתה לתת ביטוי לכלל רוח הפיוט

והתמונה ולארגנם כך שהקורא יוכל לבוא, להיכנס ולחדור אל

הדפים מכל נקודה שיחפוץ.

בהיותו מודע לביקורי החלוף של תחושות ומחשבות, דֶ'רוזיֵיה

ער לעובדה שבכל רגע ורגע עשוי לצוץ הבלתי-צפוי כאורח שהוא

אמנם בלתי קרוא, אך מרומם את רוח היצירה.

התנאים המוקדמים להיווצרות ההוויה, לפי דֶ'רוזיֵיה, הם הרגישויות

העדינות שמוביל הדמיון היוצר של האמן, המצוי בטווח שבין הסמוי

לגלוי. את הדחף היצירתי של דֶ'רוזיֵיה מאפיינים בין היתר מעוף

הדמיון האסוציאטיבי וההתלהבות הילדית. אלה מעצימים את

רגעי הקסם של התגלית, את ביטויי הכנות החושפים את הנסתר

שמעבר לפרגוד, בשילוב הומניזם ושיתוף מתוך ידידות מסורה

ואהבה. מכל אלה מבצבץ בכל כובדו העצב הנלווה למכאוביו

האישיים של המשורר ולתחושות ההזדהות עם סבלן של הבריות,

מה שהופך אותו למעורב רגשית בכל הסובב אותו.

חידות וסמלים

שירתו של דֶ'רוזיֵיה בעלת אופי חידתי. המשורר שואל שאלות

מורכבות ואינו מספק להן מענה. הוא עוקב אחר שינויי הצורה

של הדברים ומבטא אותם בשינויי הצורה של המשפטים, ובזאת

יוצר ממלכה קסומה. השאלות הסבוכות נכתבות במילים פשוטות,

הברורות גם לאנשים חסרי השכלה ומציעות נחמה בעת צרה.

דֶ'רוזיֵיה הוא אמן עצמאי, אוהב חיים ופעיל מסור לשיפור חיי הקהילה

בסביבתו הקרובה והרחוקה. רגישותו הנדירה כלפי אנשים, חברה

וטבע מולידה דמיון יוצר, תושייה וחיפוש בלתי-נלאה אחר אהבה.

השירה והאמנות של דֶ'רוזיֵיה מבטאות שילוב בין תחומי מדיה

שונים. המשורר פתוח וקשוב ליצירות אמנות אחרות ולאירועים

בתחומי האמנות, התרבות והאקטואליה. בולטת התמצאותו

במוזיקה, בציור, בצילום ובסרטים, המשמשים עבורו לא רק מקורות

השראה אלא גם כלים משלימים להבעה המילולית.

הטכנולוגיה מושרשת בנוף החברתי. המחשב, האינטרנט והטלוויזיה

שינו באופן דרמתי את מרחב התפיסה האנושית, והם משפיעים על

התקשורת הלא-מילולית ברמת הרעיון וברמת המעשה. החיפוש

אחר פרספקטיבות חדשות לחיים העכשוויים מוליד בעיות מסוג

חדש ויוצר תסכול רב. אמנותו של דֶ'רוזיֵיה מנסה לענות על חלק

מתסכול זה ולגשר בין הדיגיטלי לאנושי.

לתקשורת יש דרכים משלה לתאר את המודרנה הגלובלית. למשל

הצייר הפוסט-אימפרסיוניסטי ון גוך הקדים את המסקנות המדעיות

של הפיזיקה המודרנית וקבע שהכול נע, גם עצמים ותופעות

הנסתרות מהעין. את התובנה הזאת הוא מבטא ברטט המכחול

ובתנועות המתחוללות סביבו.

המרכיב הבסיסי בשירתו של דֶ'רוזיֵיה הוא סימבוליזם מובהק.

סימבוליזם הוא כלי של ידע. הוא חושף היבטים של מציאות

מרומזת וסמויה. המהות השלמה של הסמל אינה ניתנת לתפיסה

או לכליאה בשום מסגרת אנציקלופדית או בתוך המילה הכתובה.

לא ניתן להגביל את הסמל למשמעות קונקרטית ולא להגדירו חד-

משמעית. עם זאת, הסימבוליזם הפך לשפה משותפת המדלגת על

גבולות הנורמה של התקשורת ומתעלה מעליה. הוא מספק מידע,

אינדיקציה נקודת מוצא למסע חיפוש אחר הארה רוחנית. עיקר

החיפוש הוא אחר האימננטי והטרנסצנדנטי, כפי שכתב קרל יונג:

ככל שההכרה המדעית התפתחה, העולם איבד את אנושיותו. האדם

חש מבודד ביקום כי אינו עוד חלק מהטבע, ואיבד את תחושת

החיבור ואת השתתפותו האפקטיבית וההכרתית בתופעות ...

הרעמים אינם עוד קולות זעמו של האל, והברקים אינם השלכות

רצון הנקם שלו. הנהר אינו מאכלס עוד רוחות רפאים, העץ אינו

עוד העיקרון של חיי האדם, והמערות אינן מאוכלסות עוד בדמונים.

האבנים, הצמחים ובעלי החיים אינם חיים עוד עם בני האדם, ובני

האדם כבר אינם קשובים להם ואינם פונים אליהם. הקשר של האדם

עם הטבע נותק, ואתו נעלמה גם האנרגיה האפקטיבית העמוקה

שיצרה את יחסיו עם שפת הסמלים (קרל יונג, "אדם וסמליו")

הסמל נבדל מהאמבלם ומהאלגוריה במה שהוא מבטא או מגבש,

כהיבטים מסוימים או כהתנסות ישירה בחיים. הוא חד-משמעי

וברור. בכך הוא מוביל אל מעבר לעצמו. עם זאת, הגבולות הקבועים

בין שתי הטריטוריות של הסמל והמסומל יכולים להיות מוגדרים

כך שהאחד יכול בקלות להוביל אל האחר. כמו כן, הסמל יכול

להיות אפקטיבי יותר מברמה אחת בלבד. אין הוא מציין רק את

הקונקרטי, אלא גם מסוגל להכיל איכויות סימבוליות. הוא יוצר את

נוכחותו במקום שהאמבלמות והאטריבוטים המיתיים יכולים גם

הם להיות סמלים מורכבים של היקום, ושל חוקיו .