מאמר:
מהות הסליחה העצמית/ ראובן שבת

"רב היה לו ריב עם קצב אחד. לא בא לפניו [=הקצב להתפייס עמו].

בערב יום הכיפורים אמר [רב לעצמו]: אלך אני לפייס אותו.

בדרך פגש אותו רב הונא, ושאל אותו: להיכן הולך אדוני?

אמר לו: לפייס את פלוני אלמוני.

אמר לו: הולך אבא להרוג אדם.

הלך ועמד לפניו, היה הקצב יושב ומבקע ראש של שור. הרים את עיניו וראה אותו.

אמר לו: אבא אתה: אין לי דבר אתך! באותו זמן היה מבקע את הראש, נשמטה עצם ופגעה בצווארו וקטלה אותו".

·         המדרש לקוח מ (בבלי יומא פז ע"א):

הפירוש שלי: הקצב היה צריך לסלוח לרב בגלל שזה היה אמור בעבורו מבחן של זיכוך וסליחה פנימית. כלומר- הייתה צריכה להיות לו התעלות עצמית לסליחה פנימית מבחינת "ראשית כל סלחתי לעצמי על הפגיעה של הזולת בי וגם להיפך מכך" על כך הוא נענש על אי קבלת עצמו בתור סליחה ועל חטא היהירות שלו.

זיקת הסיפור היא קיומית אקסטצילניסטית- הרב, הוא בעל מהות רוחנית טוטאלית למעשה, הקצב הוא בעל מהות גשמית טוטאלית. כלומר קיים ביניהם הבדל תהומי גם בגישה לחיים עצמם.

ברם, כלום לא יכול  היה הרב להקשיב לאזהרת רב הונא החורץ חד- משמעית כי "הולך אבא להרוג אדם". הגורם ל"להתעלמותו" של הרב מאזהרת רב הונא אינה נובעת חלילה מיהירות אלא דווקא מצניעות ואומץ לב. חדור נכונות להקרבה של תחושת אגו אל מול פיוס אמיתי.

למען יקבל הקצב את מהותו שלו, בתור אישיות עצמית הניתנת לזיכוך מבחירה.

אלא שהקצב בסופו של עניין אינו בוחר בכך.