פרק מספר:
חיבוק של אהבהם/ ד"ר גילה מצליח ליברמן
בְּפִנַּת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁל "גַּן פַּעֲמוֹן" הַהֲמֻלָּה רַבָּה.
גַּל הַגַּלְגַּל מִתְגַּלְגֵּל וּבְפִיו בְּשׂוֹרָה:
"אוֹרֵחַ יְבַקֵר אוֹתָנוּ בַּגַן
אוֹמְרִים שֶׁהוּא צַעֲצוּעַ מְשֻׁמָּשׁ וְיָשָׁן."
אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת...
כֻּלָּם – הַמְּכוֹנִיּוֹת, הַחַיּוֹת, הַבֻּבּוֹת,
מִשְׂחֲקֵי הַקֻּפְסָה – מְדַבְּרִים, מְפַטְפְּטִים וְסַקְרָנִיִּים מְאוֹד:
"מִי בַּגַּן יִרְצֶה לְשַׂחֵק בְּצַעֲצוּעַ יָשָׁן?"
רַחַשׁ קַל נִשְׁמַע מֵרָחוֹק
וְאָז הוּא הוֹפִיעַ:
סוּס עֵץ יָשָׁן וּמְשֻׁמָּשׁ
עִם רַעְמָה בְּצֶבַע דְּבַשׁ, קְצָת מְרוּטָה,
סֶדֶק בַּזָּנָב
וְרֶגֶל אַחַת שְׁבוּרָה.
"מִי אַתָּה?"
"מֵאַיִן בָּאתָ?"
"וְלָמָּה אַתָּה פָּצוּעַ?"
שָׁאֲלוּ הַצַּעֲצוּעִים.
"עָבַרְתִּי אֶת הַשּׁוֹאָה," הֵשִׁיב הַסּוּס.
"שׁוֹ – מָה?" שָׁאֲלָה הַבֻּבָּה.
"שׁוֹאָה," אָמַר סוּס הָעֵץ, "זֹאת מִלָּה אַחֶרֶת לְאָסוֹן. אָסוֹן נוֹרָא."
סוּס הָעֵץ חִיֵּךְ חִיּוּךְ שֶׁל הֲבָנָה.
"מִיָּד אַסְבִּיר לָכֶם הַכֹּל.
נָכוֹן, אֲנִי יָשָׁן וְשָׁבוּר, אֲבָל בֶּעָבָר הָיִיתִי חָשׁוּב וְיָקָר לְיַלְדָּה שֶׁחָיָה פַּעַם בְּמָקוֹם אַחֵר."
"יַלְדָּה שֶׁחָיָה בְּמָקוֹם אַחֵר?" נִדְהֲמוּ הַצַּעֲצוּעִים.
"כֵּן. בָּאתִי מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פּוֹלִין.
קָנוּ אוֹתִי מִזְּמַן, לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים.
זֶה הָיָה יוֹם מְיֻחָד. לִבְרוֹנְיָה מָלְאוּ חָמֵשׁ שָׁנִים וְחָגְגוּ לָהּ יוֹם הֻלֶּדֶת."
"בְּרוֹנְיָה? אֵיזֶה שֵׁם מְשֻׁנֶּה," לָחַשׁ הָאַרְנָב.
וְסוּס הָעֵץ הִמְשִׁיךְ:
"אֶל חֲנוּת הַצַּעֲצוּעִים נִכְנְסוּ אִמָּא, אַבָּא וְיַלְדָּה קְטַנָּה.
בְּעֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת־נוֹצְצוֹת בָּחֲנָה בְּרוֹנְיָה אֶת כָּל הַצַּעֲצוּעִים,
וְאָז נִגְּשָׁה לַמַּדָּף, הִתְבּוֹנְנָה בִּי בְּמַבָּט עָמֹק, וּמִכָּל הַצַּעֲצוּעִים כֻּלָּם
בָּחֲרָה אוֹתִי לְמַתְּנַת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלָּהּ.
הִתְרַגַּשְׁתִּי מְאוֹד. הִיא חִבְּקָה אוֹתִי חִבּוּק חַם, וַאֲנִי חִיַּכְתִּי אֵלֶיהָ בְּבַיְשָׁנוּת.
מֵאָז לֹא נִפְרַדְנוּ."
סוּס הָעֵץ כִּחְכֵּחַ בִּגְרוֹנוֹ: "יוֹם אֶחָד שִׂחַקְנוּ בֶּחָצֵר,
וְאִמָּא הוֹפִיעָה פִּתְאוֹם עֲצוּבָה, מְבֹהֶלֶת, וּבְעֵינֶיהָ דְּמָעוֹת.
הִיא לִטְּפָה אֶת רֹאשָׁהּ הַזָּהֹב שֶׁל בְּרוֹנְיָה וּבִקְּשָׁה שֶׁתִּכָּנֵס הַבַּיְתָה.
'צָרִיךְ לֶאֱרֹז,' אָמְרָה. 'עָלֵינוּ לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת עַד הָעֶרֶב.'
אַחַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי אֶת הַהוֹרִים מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ
וְאוֹמְרִים שֶׁהֶחְלִיטוּ לְגָרֵשׁ אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מֵהַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם."
* ד"ר גילה מצליח-ליברמן היא פסיכולוגית חינוכית בכירה, מוסמכת אוניברסיטת תל אביב בפסיכולוגיה ובחינוך לתארים השני והשלישי, משמשת כמנהלת השירות הפסיכולוגי באזור ושימשה פסיכולוגית מחוזית של משרד החינוך.
