מוריס מרלו-פונטי הוא פילוסוף שהושפע מאוד מאדמונד הוסרל, ממנו שאב את תורת הפנומנולוגיה, שטען כי כל בעיות הפילוסופיה נשענות על חקירת התפיסה, בנסיון  לעשות איזושהי סינתזה בין הפנומנולוגיה לאונטולגיה.

זהו בעצם המוטו של החיבור – המסתוריות של מה שנמצא בתפר שבין הראייה והציור. החיבור נקרא "העין והרוח" – עיסוק בשני מימדים: העין – הממשי, החיצוני, התפיסתי, והרוח – מחשבתי, פנימי רוחני. אך בעיקר על היחס ביניהם.

מרלו-פונטי מסביר מיד כי עיסוקו הוא באמנות בכלל בציור בפרט. זהו אינו חיבור על אסתטיקה או אמנות זהו חיבור על הציור, על החיבור בין הרוח והממשי, על הצייר עצמו. מהסופר או מהפילוסוף אני מבקש עצה אך הצייר הוא "ריבון" בהתבוננות המתמשכת שלו בעולם, וה"טכניקה" היחידה שלו היא עיניו וידיו, הוא מחלץ מהעולם תמונה (גם אם היא מעוררת כעס או תקווה). התהליך של העיבוד וחילוץ התמונה מעוגן בעולם הממשי ומעובד בעולם הרוח.

הגוף הוא מארג של ראיה ותנועה, מספיק שאראה משהו כדי שאדע כיצד לחבור אליו, ולפיכך התנועה היא המשכה הישיר של הראייה. הגוף גם הוא רואה את עצמו ולפיכך הוא רואה ונראה. ואם נחזור לדוגמה שלעיל: אדם רואה סוס - סוס רואה אדם. הגוף קיים כאשר ישנה הצטלבות בין רואה לנראה, ומערכת זאת מדגימה גם את הציור.

העין היא המכשיר שבאמצעותו רואים, והראייה היא המראה של היקום. לדוגמה: הר. הצייר חושף את האמצעים שהופך את ההר להר: אור, צללים, השתקפויות, צבע – כיצד ההר הופך להר ושיהיה דווקא ההר הזה? וכיצד מערכת הראייה משתקפת בציור? בין הצייר ובין הנראה תפקידים מתהפכים: ציירים רבים אומרים שהדברים מתבוננים בהם, לא רק הם מתבוננים באובייקט, האובייקט מתבונן בסובייקט (הצייר) ולזה הם קוראים "השראה". הדברים עוברים מהעיניים ומן העיניים. והראייה היא מחשבה שמפענחת את מה שנראה. כך, הדמיון הוא תוצאת התפיסה ולא המניע. הדמיון, "הדימוי הנפשי" היא-היא ראיית הסתרים. עד כה כתבתי על שני מימדים: הראייה וההשראה (הדמיון). אולם, ישנו מימד נוסף הנותן נפח וחלל לציור: עומק. התמונה היא דבר שטוח והעומק הוא שמאפשר לראות את התמונה כציור תלת מימדי. העומק הוא ההשתתפות שלי, כצופה, בתמונה, והוא החלק שלי בהוויה, אשליה. הטכניקה שמאפשרת לי לראות את העומק היא פרספקטיבה. ישנו מימד נוסף, מימד הצבע, "הצבע הוא המקום שבו מוחנו והיקום נפגשים" (סזאן). עומק, חלל וצבע זוהי הקרינה של הנראה והחיים הפנימיים של הציור.

כל מה שאנחנו אומרים על תהליך הראייה עצמה הופך אותה למחשבה, אך הדרך להבין כיצד אנו רואים, את העומק את מיקומם של הדברים, זה באמצעות הנפש, היא שקולטת את המרחק והעומק. הראייה יש לה שני מימדים: זאת שבה אני הוגה – חקירה של הרוח, וזאת שמתרחשת – הממשית, על כן חידת הראייה כשהיא מועברת ממחשבה לפעולה. זאת האחדות שבין הגוף והנפש. הגוף מופקד על אמצעי הראייה והמימוש – הנגיעה – והם אינם רק מכשירים, והחלל שאני רואה אני למעשה חש אותו, מאוחד עימו. וזה קורה רק בציור או כפי שסזאן אמר "הצייר חושב בציור". יש מה שמגיע לעין מלפנים – החזותיות, ויש מה שמגיע מלמעלה – המעוף, והצייר נוגע בשני הקצוות באמצעות הראייה – היא הפגישה של היבטי ההוויה (עומק, צבע, צורה, קו תנועה)

אם כן, מרלו-פונטי מתמקד בתורת היש על מנת להסביר תהליך תפיסה באמצעות העין, אולם בחלל הזה שבין העין לבין הפעולה יש שדה סמוי מן העין שבו מופעל מימד העומק והדמיון. העולם המציאותי הוא אינו עולם שטוח כי אם מלא מסתורין. את זה מסביר מרלו פונטי באמצעות האמנות ומרחב פעולתו של הצייר. אם בעולמו של אפלטון, ולאלו שבאו אחריו, לפילוסופים יש מעמד מיוחד, מעמד שבו הם היחידים היכולים להיות בראש פירמידת השלטון, כי אז מרלו-פונטי בא ומוכיח כי לצייר יש את היכולת המיוחדת לראות את העומק והפרספקטיבה הנכונה. לצייר יש מעמד מיוחד והוא מעל הפילוסוף!!

* מירב גולן- ציירת, אמנית רב-תחומית, מבקרת ספרות