סיפור:
ע'קאזה/ דורית ישראל
קיבלתי בירושה מסבא שלי את ה"ע'קאזה", מקל ההליכה שלו. הוא אצלי. בחדר שלי. יום אחד הוא הופיע בחלום שלי ואמר, "בנתי אני הולך לישון, קחי את הע'קאזה שלי" זה היה מעט לפני שנפטר.
ה"ע'קאזה" היה בכלל סמל. סמל לכוח, לנחישות ולעיקשות.
סבא שלי עם כל הבעיות גב שלו, היה איש חזק מאוד ונחוש מאוד והמקל הזה רק הוסיף לו כוח. ומי בכלל יכל לנצח אותו עם ה"עקאזה" שלו??
בעיראק הוא היה חייט. תפר חליפות ליהודים עשירים. הייתה לו מתפרה, היו לו עובדים.
את הכל השאיר שם ועלה לארץ בלי כלום, עם אישה ושני ילדים קטנים. בתחילה שלחו אותו למושב ההוא בשרון, שיש לו שם של עיר עיראקית, "בצרה" ואחרי שרץ אחרי הפרות כמה ימים, החליט שהוא רוצה לירושלים. הוא התחיל מהתחלה ובנה הכל בעבודת כפיים. בית יפה, ילדים ונכדים.
ככה הוא היה. שערה לבנה לא הייתה לו, לא על הקרקפת הצפופה שלו, לא על השפם ואפילו לא על האוזן, אבל הוא הלך עם ה"ע'קאזה" שלו מרחקים ארוכים. מבוקר בבית הכנסת ועד שיטוטים ברחובות ירושלים, קניות בשוק מחנה יהודה ומה לא...
מתי תתחתני? הוא היה אומר לי ואני הייתי מרגיזה אותו בכוונה ועונה, "לא רוצה להתחתן ובכלל אם אני אתחתן אי פעם, זה יהיה על מצדה. אני, החתן והרב נעלה ברכבל וכולם יעלו ברגל" חשבתי שהוא יגיד, טוב לא צריך, אבל סבא שלי היה מביט בי במבט הזה שלו, כאילו "את מי את חושבת שאת מפחידה?" וממלמל לי מתחת לשפם שלו, "אני אעלה. ברגל, עם ה"ע'קאזה" שלי."
הוא לא עלה למצדה, כי החתן שלי רצה רב, חתונה רגילה וחינה וככה היה. מרחוק ראיתי את סבא שלי צועד ברחובות ראש העין עם ה"ע'קאזה" שלו וכולם אמרו, תראו איזה סבא יש לה, איך הוא צועד עם המקל שלו, רק כדי לראות את הנכדה הבכורה שלו.
אהבתי אותו והוא אותי.
אחרי שנפטר ביקשתי את ה"עקאזה" שלו, הוא עצמו הוריש לי אותו בחלום.
זה לא היה עניין פשוט באותם ימים מבולבלים לאחר לכתו. היו לו שניים. שני ע'קאזות כאלה, אחד בסופו של דבר הגיע אלי. קיבלתי אותו, הוא שלי, בחדר שלי. מזכרת מהסבא שלי שהסכים לעלות ברגל בשביל הנחש של מצדה, עם המקל שלו, רק כדי לראות אותי מתחתנת.
