פרק מספר:

חזרתיוּת / תמרה מליסה סמסון

החיים בין ובתוך הקשת האוטיסטית זימנו לי הזדמנויות להכיר תופעות רבות ומגוונות שאת כולן התעקשתי לחקור ובדרך כלל הצלחתי גם להבין את מקורן. לעומת זאת, תופעת החזרתיות נותרה בלתי מפוענחת מבחינתי. סביר להניח שיש אנשי מקצוע המתמחים בנושא אשר יודעים בדיוק למה ואיך, אבל לי זה לא ממש משנה, שכן למדתי להתמודד עם התופעה ולקבל אותה אף כי לא הבנתי אותה.

על תופעת החזרתיות למדתי בעיקר מבני: לאחר מצב של "נעילה" פנימה, הוא מיד חוזר באופן עקבי, במשך שעות, על משפט מסוים או על אותה פעולה. מבין כל המקרים אשר חזרו על עצמם במשך השנים בחרתי לספר על מקרה אחד שעשוי להמחיש היטב את התופעה ואת הדרך להתמודד איתה. במקרה זה המשפט שעליו חזר כמו תקליט שרוט היה: "אני רוצה שתבואי ותיקחי אותי הביתה".

לאחר שהתגרשתי, בתי בת השש־עשרה, בני בן השתים־עשרה ובני בן השבע בילו כל סופשבוע שני אצל אבא שלהם שהתגורר באותה עיר. בעלי לשעבר לא ראה את הדברים כמוני; הוא הנהיג בביתו חוקים שונים והפגין פחות סובלנות כלפי מצבים, אף על פי שכבר היו בידנו אבחונים מקצועיים. בכל הקשור לבננו האמצעי הוא סירב לקבל את האבחון והתעקש שהוא סתם ילד מפונק, גחמן ועצלן, וטען שאני נוהגת בו ביד רכה מדי ולא מציבה לו מספיק גבולות ברורים.

מבחינתו גבול הכרחי היה להגביל את הילד בשעות מחשב. אני, לעומתו, הגעתי למסקנה שהמחשב הוא למעשה חלק מגופו ומאפשר לו להתנתק מן הסביבה במצבי מצוקה, לאגור כוחות ולחזור. האמנתי שיבוא יום שבו הוא לא יזדקק עוד למחשב כדי להיכנס לבועה שלו ואז באופן טבעי ישתמש בו פחות. ההתייחסות של אביו לעניין היתה שונה לחלוטין, ולעתים קרובות אף כעס עליו אם נראה לו שהוא יושב יותר מדי זמן מול מסך המחשב. יחס זה גרם לילד להתכנס בתוך עצמו ולהסתגר עד למצב של נעילה.

יום שישי אחד, בשעות אחר הצהרים, לאחר כמה שעות שהילדים היו בבית אביהם, בני התקשר אליי, בוכה ומבקש שאבוא לקחת אותו. התלבטתי מאוד מה נכון לעשות ומה יגרום לו פחות נזק – לבוא לקחת אותו או להתעקש שיישאר שם. לבסוף החלטתי כי חשוב יותר שילמד לבנות מערכת יחסים עם אביו ולהתמודד עם מצבים כאלה בחיים, לכן אמרתי לו שלא אבוא לקחת אותו.

התשובה הנחרצת שלי הניעה את גלגלי החזרתיות. "אני רוצה שתבואי ותיקחי אותי הביתה", חזר ואמר, שוב ושוב. בכל פעם שהשתתק לרגע ניסיתי להסביר מדוע לא אבוא, אבל הוא כאילו לא שמע מה אמרתי. שוב ושוב חזר על אותו משפט, עד שהחלטתי כי עדיף שאסגור את הטלפון, אתן לו להירגע ואחר־כך אדבר איתו ואסביר לו כדי שיוכל להבין. בכאב עצום ועם דמעות בעיניים ניתקתי את השיחה. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי, נשברתי לגמרי, אבל הבנתי שאני מוכרחה לעמוד על שלי למרות הכול.

זה כמובן לא נגמר כאן. בני התקשר שוב ושוב ושוב, ולא עניתי. אז הוא ניסה בטלפון של הבית, וגם שם לא עניתי. לאחר רבע שעה של צלצולים בלתי פוסקים החלטתי לנתק את הטלפונים ולחכות לראות מה קורה, בידיעה שהוא יירגע בשלב כלשהו. כעבור שלוש שעות של כאב לב, הדלקתי את הטלפון הנייד שלי ומצאתי רשימה של עשרים ושבע שיחות שלא נענו מהנייד של בני. היו גם הודעות קוליות שבהן הוא חזר שוב ושוב על אותו משפט: "אני רוצה שתבואי ותיקחי אותי הביתה". חשבתי בלבי שאילו הוא היה מסוגל לחשוב לרגע, הוא יכול היה בקלות לצאת מביתו של אביו ולהגיע ברגל הביתה. אבל לא – הוא ננעל על המשפט המסוים ועל הפעולה וחזר עליהם שוב ושוב בלי יכולת להשתחרר.

למרבה המזל, הוא בכל זאת השתחרר לבסוף מן החזרתיות הזו וסיים את סוף השבוע אצל אביו יחד עם אחיו. אבל הוא לא אכל ולא יצא מחדרו, ישן כל השבת וחזר הביתה עם מבט מושפל לרצפה, כועס ונעול. הוא נשאר במצב הנעילה הזה עוד כמה ימים אחר־כך. מבית הספר התקשרו אליי כי היו בעיות ונאלצתי לקחת אותו הביתה ולתת לו כמה ימים של רגיעה בבית. ידעתי שהחזרה לבית הספר לאחר שבירת השגרה תהיה קשה, אבל לא היתה ברירה. הוא היה זקוק לזמן הזה כדי להשתחרר מן המתח ולאגור כוחות. רק כעבור כמה ימים, לאחר שחזר לעצמו, אפשר היה לדבר איתו על הבחירה שלו לפעול בדרך שבה בחר כאשר יכול היה למצוא פתרון אחר. הצגתי בפניו דרכים נוספות שבהן יוכל לבחור בעתיד כדי לא להיקלע למצבים כאלה. במהלך השיחה גיליתי להפתעתי כי הוא לא זוכר כלום ממה שקרה. מהרגע שאמר את המשפט "אני רוצה שתבואי ותיקחי אותי הביתה", כל השתלשלות הדברים עד שחזר הביתה במוצאי שבת כאילו נמחקה לחלוטין מזיכרונו, כאילו לא היתה.

הראיתי לו את רישום שיחות הטלפון שלו, השמעתי לו את ההודעות הקוליות המוקלטות והוא התקשה להאמין ושאל: "איך יכול להיות שאני לא זוכר כלום?" באותו רגע הבנתי שאין טעם לדבר על מה שהיה, כי הרגעים הללו נמחקו מזיכרונו.

השאלות ששאלתי את עצמי אחרי האירוע הזה עסקו בעיקר בתהייה מה באמת חשוב. האם הבחירה לשלול ממנו את הגישה למחשב היתה שווה את זה? האם להתעקש על העקרונות שגיבשתי או לגלות גמישות? במשך הזמן התבררו לי התשובות והתגבשה בי הדעה כי אינני יכולה לצפות לעצב את ילדיי על־פי הדעות שלי, כי מה שנכון לי אולי אינו נכון להם. תפקידי הוא ללוות אותם בדרכם, להציע להם כתף ולהוביל אותם ברגישות ובאישורם, תוך כדי מתן דוגמה אישית של סובלנות וסבלנות, קבלה, הכלה וכבוד, הרבה כבוד.

החזרתיות היא התופעה שהציבה בפניי את האתגר הקשה ביותר, שהיה עוצמתי אף הרבה יותר מהתקפי הזעם החמורים ביותר או מפרצי ההכאה העצמית. כל אלו אף פעם לא נמשכו זמן כה רב כמו ההתנהגות החזרתית. למרבה המזל, לא נדרשתי להתמודד עם עוצמה כזו לפני כן עם בתי. ההתמודדות הכי קשה איתה היתה במצבים שבהם סירבה לשתף פעולה או לדבר במשך ימים שלמים. ההתמודדות עם מצבי החזרתיות של בני קרעה את לבי. ברגעים האלה נדרשתי לעמוד מול הילד שלי שנשמתו כאילו התנתקה מגופו, שנינו חסרי אונים, ואין דבר שאוכל לעשות כדי להקל על סבלו.

עם הזמן למדתי כיצד להתמודד עם מצבים אלו בלי נקיפות מצפון, ובעיקר איך לא להכניס את בני לפינות האלו. למדתי לשמור על רוגע ולקבל את המצב כאשר הוא כבר נוצר. למדתי גם מבני להיכנס לבועה שלי כדי לא להשתגע כאשר הוא חוזר על אותו משפט שוב ושוב. תופעת החזרתיות מבחינתי היא השיא הכואב מכול, שיא שחזר על עצמו כל־כך הרבה פעמים ובכל מיני מצבים ומקומות.

מה עושים אם בכל זאת מגיעים למצב הזה?

·        כמו בהתקפי זעם, לא ניתן לעשות דבר מלבד לאפשר רגיעה עצמאית.

·        אין טעם לפנות אל הילדים במצב הזה, לא לדבר ולא להציע כלום – הם לא באמת מסוגלים להקשיב.

·        לאחר שנרגעים מן המצב אין טעם לדון בעניין, להזכיר או לשאול ולחקור.

·        חשוב לא פחות להרגיע את הסביבה עם מוזיקה שקטה ואורות מעומעמים.

·        רצוי להמשיך בהתנהלות כרגיל ולהתעלם מן המצב עד כמה שאפשר.

·        כדי ליצור לעצמך בועה משלך אפשר להיעזר באוזניות.