מאמר:
אאארז, ברוש וערמון-עצי גן עדן/ אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב
בספר יחזקאל מופיע משל על מלך מצרים המתואר בפרק כעץ ארז אדיר גבה קומה. אותו ארז מושווה שם לשלושה מעצי גן העדן (גן אלוהים) במילים אלה: "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים" (יחזקאל, ל"א, ח'-י'). בעוד שבסיפור גן העדן שבספר בראשית מוזכרים שני עצים סמליים, "עץ הדעת" ו"עץ החיים", הרי שאצל יחזקאל מדובר בשמות של עצים ידועים: ארז, ברוש וערמון. באשר לארז הרי אין מחלוקת כי מדובר באותו מין הקרוי בפינו באותו השם גם כיום. לגבי הברוש קיימת נטייה בין החכמים, בעקבות ר' עמנואל לעף (Imanuel Loew , 1854 – 1944, החוקר המובהק של "צמחי היהודים"), לזהות את הברוש/ברות המקראי כערער ברושי (לפי המינוח הרווח כיום: Juniperus excelsa), עץ הגדל בחרמון ובלבנון, וזאת על סמך שמו הערבי של הערער הברושי בלבנון, Brota, שם המושאל מסורית. באכדית מופיע השם burasu (בּוּרָשׁוּ) שאף הוא מזוהה עם "ערער ברושי", מין שהיו לו שמות שונים באזורים שונים במזרח התיכון. מיכאל זהרי בספרו "צמחי התנ"ך" מזהה את הברוש המקראי (הגדל עם הארז בלבנון) עם האשוח הקיליקי (Abies cilicia) הגדל בלבנון בחברת הארז. מעניין לציין שבכל הקוראן אין איזכור לארז או ברוש, העצים המקודשים ביותר ברחבי המזרח התיכון. קשה להסביר את העדרות הברוש והארז בכך שהקוראן נכתב על רקע המדבר ושוכניו, מאחר ומוזכרים בו עצים חשובים כמו: זית, תאנה, רימון ושיזף שאינם מדבריים כלל.
על מעמדו הרם של הברוש כעץ מקודש במזרח התיכון מעיד הספור הבא: "בחבל חוֹרַאסָן שבאירן יש כפר בשם קַשְמָר. בכפר זה גדל בעבר עץ ברוש פלאי שניטע על פי המסורת בידי הנביא זרתוסטרא לציון המרתו של המלך הפרסי גּוּשְטָאסְפּ לדת החדשה. (זרתוסטרא חי כנראה במאה העשירית לפני הספירה וייסד דת הקרויה על שמו ונפוצה בפרס החל מן המאה השביעית לפני הספירה. יש הפרש של כשלוש מאות שנה בינו לבין המלך גּוּשְטָאסְפּ, אך מה לנו כי נלין על אגדות). לפי המסורת מוצא העץ היה בענף שהובא ישירות מגן העדן וניטע בפתח מקדש האש שהיה בכפר. עץ זה נודע בקדושתו הרבה בין הזורואסטרים והיה מפורסם בחוסנו האדיר. לפי המסופר, כוחותיו הפלאיים של העץ היו כה כבירים עד כי רעידות האדמה השכיחות בחבל ארץ זה, החריבו אזורים סמוכים, אך בזכותו של אותו עץ מעולם לא גרמו נזק כלשהו לכפר קשמר. הח'ליף המוסלמי מֻתָוָכִּל ציווה לכרות את העץ בשנת 861 לספירה כדי להשתמש בקורותיו לבניית ארמונו החדש בעיר סָמַרָה הסמוכה לבגדד דהיום. לפי המקורות היה העץ בן 1450 שנה בעת שנכרת. העץ היה החסון שבכל עצי תבל ולפחות הענק ביותר בין כל אלו שהיו באיראן באותם הימים. הוא היה כה אדיר ממדים עד כי נדרשו לא פחות מעשרים ושמונה מגלבי הצלפה כדי להקיף את גזעו, ובצילו יכלו לחסות אלפיים בני צאן ובקר. העץ היה מאוכלס במספר כה רב של ציפורים, בנות מינים שונים, שקיננו בו, עד שבשעה שנחרץ גורלו של העץ ליפול, כוסו פני השמים מרוב בני הכנף שהתרוממו מהעץ והרקיע נצבע בשחור. נדרשו לא פחות מאלף ושלוש מאות גמלים כדי להוביל את ענפי העץ". מעניין לציין את הדמיון לתיאור הארז בספר יחזקאל, בשני המקורות מודגשת קומתו הרבה של העץ וכמות הציפורים הרבות שחסו בצילן.
השם "ערמון" שמור כיום לערמון התרבותי (Castanea sativa) שאת פירותיו הקלויים אוכלים בחורף. זהו עץ שמקורו בתורכיה ובאירופה ואינו גדל בר בארץ. על פי רוב הפרשנים ה"ערמון" המקראי הוא הדולב המזרחי (Platanus orientalis), וזאת בהסתמך על תרגום השבעים. שלושת מיני העצים האלו, המוזכרים בספר יחזקאל, ערמון, ברוש ודולב הם עצים נישאים העשויים להגיע לממדים ניכרים ונחשבים כעצים מקודשים ברחבי המזרח התיכון הקדום והמודרני כאחד. ה"שילוש" הזה של אותם מיני עצים נישאים מופיע גם במשלי בן סירא: "כארז התרוממתי בלבנון וכברוש בהרי חרמון, כתומר התרוממתי בעין גדי וכשתילי ורד ביריחו, כזית מפואר בשפלה וכערמון עלי מים התרוממתי" (כ"ד, י"ג-יד, תרגום שמואל הרטום). זיהוי בית הגידול של הערמון כבית גידול לח, "עלי מים התרוממתי", מחזק את הזיהוי של הערמון המקראי עם הדולב של היום.
פליניוס הזקן (חוקר הטבע הרומאי בן המאה הראשונה לספירה) מתאר דולב מזרחי (שהיה בגורטין Gortyn) שבכרתים כעץ ירוק-עד (אף שהדולב הוא עץ המשיר עליו בחורף). לפי המיתולוגיה היוונית התחפש זאוס לפר, פיתה את הנסיכה אירופה, חטפהּ ממקום מושבה בלבנון ותינה עימה אהבים תחת אותו עץ הדולב. יש הגורסים שעצם המעשה הוא זה שגרם לירקות העד של העץ הייחודי הזה ולקדושתו בעיני הבריות. גם כיום מצביעים בני המקום על עץ דולב מסוים כמקום התרחשות האירוע שהעניק ליבשת אירופה את שמה עד עצם היום הזה. נציין כי רבים מהעצים המקודשים, כיום, בתורכיה הם דולבים ענקיים הגדלים בגדות נחלים.
הארז הוא עץ "מכובד ונשוא ימים" הן משום קומתו הרבה והן על שום בית גידולו בראשי ההרים בלבנון. קדושתם של ארזי הלבנון ידועה משחר ההיסטוריה, ועד היום הם נערצים ומשום כך שרדו רבים מהם עד ימינו. בעלילות גלגמש, מלך העיר ארך בתחילת האלף השלישי לפני הספירה, אשר עלילותיו הועלו על הכתב בסביבות המאה הארבע-עשרה לפני הספירה, מתואר "הר הארזים". רוב החוקרים סבורים שמדובר בהרי הלבנון.
כך מתואר המסע אל הר הארזים: "עָמְדוּ בְּפַאֲתֵי הַיַּעַר, / הָאֶרֶז – הִתְבּוֹנְנוּ אֶל קוֹמָתוֹ, /הַיַּעַר – הִתְבּוֹנְנוּ אֶל מְבוֹאוֹ, / בַּאֲשֶׁר חֻ'מְבַּבַּה הִתְהַלֵּךְ, נִכְבַּשׁ / מִשְׁעוֹל, / הַדְּרָכִים תִּישַׁרְנָה, וְנָאֶה הַשְׁבִיל. / רְאוּ אֶת הַר הָאֲרָזִים, מוֹשַׁב הָאֵלִים, בָּמַת אִרְנִנִי".( לוח חמישי, עמ' 225, תרגום ש. שפרה ויעקב קליין). בכל מקרה ברור שהארזים מלווים את מקום מקדש האלים. חוקר בשם הנסמן (Hansman) בדק את הרקע הלשוני של המינוח באכדית למיני מחטניים שונים, את פנתיאון האלים בעילם באותה תקופה ואת ההיסטוריה של כריתת העצים בארצות שמסביב לשומר. חוקר זה הגיע למסקנה המפתיעה שהעץ המתואר בעלילות גילגמש, בפרשה זו, אינו ארז אלא ערער ברושי וכי אין המדובר בלבנון אלא בעילם (כיום בדרום-מערב איראן), נימוקיו הם:
• שם העץ במקור ארין (Erin) מציין שם קיבוצי לעצים מחטניים כמו ערער (Juniperus) וארז (Cedrus).
• בתקופת גילגמש (האלף השלישי לפני הספירה) לא הייתה לשוּמרים גישה ללבנון.
• אספקת העצים לממלכת שומר באותה תקופה הייתה מעילם.
• חוּמְבָּבָּה (המפלצת המגנה על ההר הקדוש) מזוהה עם ראש האלים בעילם הוא הומבן (Humban).
אם נקבל דעת מיעוט זו, אזי יש לתקן את התרגום המקובל ולהניח שהיער הקדוש של ארז הלבנון היה "יער הערערים אשר בעילם".
לאחר מותו של אֶנְכִּידוּ, ידידו של גילגמש, מבין גלגמש שבבוא היום יאלץ גם הוא לעזוב את העולם הזה. הוא מחליט להגיע אל אוּתְנָפִּישְׁתִּים (בן דמותו האכדי של נוח) אשר קיבל מידי האלים חיי נצח, בתקווה שגם הוא יוכל לזכות בחיים שכאלו. בדרכו לשם הוא הוא מגיע לגן של עצי-האלים: "בִּרְאוֹתוֹ אֶת עֲצֵי הָאֵלִים הֵישִׁיר לֶכֶת: / עֵץ-הָאֹדֶם יִשָּׂא פֵּירוֹתָיו, / אֶשְׁכּוֹלוֹת תְּלוּיִים בּוֹ, טוֹבִים לָעֵינַיִם: / עֵץ-הַסַּפִּיר יִשָׂא עַלְוָה, / אַף הוּא יִשָׂא פֵּרוֹת נֶחְמָדִים לְמַרְאֶה. / תַּחַת בְּרוֹשׁ יִצְמַח [...........], / כְּמוֹ אֶרֶז [..........], / בְּעֲנָפָיו, כְּמוֹ תַּמְרֵי-דִּלְמֻן תְּלוּיוֹת אַבֵני-בַּהַט, / שִׂיחֵי חֲלַבְלוּב-הַיָּם עֲמוּסִים [...] אַבְנֵי-'סָס'. / תַּחַת שִׁטָּה וְצָלָף יָנֵצוּ אַבְנֵי-בָּרֶקֶת, / הֶחָרוּב וְהַדֹּלֶב יַצְמִיחוּ אַבְנֵי [...] וְאַבְנֵי יַרְקָן, / שְׁבוֹ וְכַדְכֹּד [...............]," ( לוח תשיעי שורות 281-247, תרגום ש.שפרה ויעקב קליין).
מבחר הצמחים כאן הוא מפתיע ביותר, שני מיני עצים פלאיים "עץ האֹדֶם" ו"עץ הספיר", ברוש, ארז, שטה, תמר ודולב (שלושה מהם מצוינים כפי שראינו גם בתיאורו של יחזקאל), הידועים כעצים מקודשים ברחבי המזרח התיכון ועליהם נוספו: חלבלוב הים, צלף וחרוב (נציין כי בין החוקרים קיימות מחלוקות אודות זיהוי צמחים אלו בטקסט השומרי, כך למשל לא ברור אם השומרים הכירו בכלל את החרוב). על פי הסבריהם של המתרגמים, גן האלים הוא האי בחריין – מקום אגדי שנחשב במיתוסים השומריים כגן עדן של האלים.
מתוך: צמחים, שדים ונפלאות: מפולקלור צמחי ארץ – ישראל
אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב
אשר בכתובים
בספר
