פרק מרומן:

מרגיעון/ מיכל הלפרין

אני עומדת בסופר־פארם ובוהה במדפים. אני אוהבת לקנות בסופר־פארם. אני מתנפלת על המדפים כאחוזת אמוק. אני קונה הכול: בשמים, דאודורנטים, סבונים, שמפו, מרכך, קרמים, איפורים, ליפסטיקים, לק, מסיר לק, מייבש לק, אצטון, כמה אפשרויות יש לפעולה הקטנה הזאת, אבקת כביסה, מרכך כביסה, מבשם כביסה, קצף לאמבטיה. אני מתפרעת בין המדפים בלי שום חשבון. מגיע לי. בעלי עזב אותי ואני צריכה פיצוי. יש כאלה שמתחרעות על שוקולד או גלידה או חטיפים. אני לא. אני לא הולכת להפוך לבטטה עם עשרים קילוגרמים עודפים בגלל עמנואל והזונה הזקנה שלו. אני מטביעה את יגוני בין מדפי הסופר־פארם ושיישרף העולם. אני לא מסתכלת על שום תווית מחיר. יעלה כמה שיעלה. לא מעניין אותי בכלל. מקסימום נאכל החודש אבקת כביסה ונשתה אצטון. אני לא מרגישה כלום חוץ מבולמוס קניות מטורף. חבל שאין לנו כלב, הייתי קונה לו את כל החטיפים האפשריים שיש כאן. אני עוברת למחלקה ההומיאופתית ועורמת בעגלה את כל התכשירים האפשריים: רגיעון, מרגיעון, נרגעון, מרדימון, שלוותון, תפקודון. אני לא מאמינה באף אחד מהם, אבל שיהיה. אולי משהו מכולם יצליח להרגיע את נחשול העצבים שעומד להתפרץ מגופי.

אין בושם שאני לא מנסה. אני שמה לב שאנשים מתרחקים ממני בבהלה. מטורפת שחומדת כל דבר שנמצא על המדפים ומריחה כמו קוקו שאנל מוכת שיגעון. בעלי עזב אותי, אני משדרת בטלפתיה לבחורה צעירה שמתבוננת בי בחשד, יש לי את כל הלגיטימציה שבעולם להשתולל כאן. אני מרגישה שהמבט של הבחורה מתחלף לרחמים. הטלפתיה עבדה. אולי הטראומה שאני נמצאת בה מעניקה לי כוחות־על. אני ממקדת את מבטי בזוג מבוגר שעומד בתור לקופה. נראה אם גם הם יבינו את שדר הטלפתיה שלי. בעלי עזב אותי, אני מעבירה להם את המסר הטלפתי. כלום. הם ממשיכים לבהות בי, עם העגלה העמוסה שלי והמבט המשוגע שיש לי בעיניים. הוא עזב אותי לטובת אישה מבוגרת ממני, מכוערת ממני וענייה ממני. הייתם מאמינים? משהו במבטו של הגבר מתרכך. זה עובד. האישה עדיין קפואה וחשדנית. אני מנסה שוב. בעלי נטש אותי, אני משדרת לה, קם והלך. השאיר אותי ואת שני הילדים המשותפים שלנו. הוא עזב למען אישה אחרת. האישה מסיטה את מבטה הצדה ולוחשת משהו לבעלה. הוא מסתכל עלי בחשש. הטלפתיה לא הצליחה.

תור מפלצתי משתרך בדרך לקופות. אני מרגישה שהדם עולה לי לראש. גם ככה אני לא חזקה בתחום התורים. אני לוקחת בקבוק מים קטן מהמקרר ובולעת שני רגיעונים. מה יש להפסיד. שישה אנשים עומדים לפני בתור. זה יכול לקחת שעות. אני מפחדת שאאבד שליטה. יש לי דחף עצום לתלוש ממקומם את מדפי הממתקים שליד הקופות ולנפץ באמצעותם את דלתות הזכוכית. אני מדמיינת את עצמי עושה את זה ומרגישה ירידה ברמת העצבים. עכשיו אני מפנטזת על מדפי הקומות של הסבונים. אני יודעת שיש לי כרגע כוח לנתק אותם מהרצפה ולהטיח אותם בקופאית האטית הזו, שיש לה שאלה על כל מוצר בעגלה של הזוג המבוגר. היא מדברת בקול חלש שנבלע במוזיקת המעליות ברקע. הם לא שומעים אותה. היא חוזרת על השאלה. הם מסתכלים זה על זה ולא יודעים מה לענות. היא מגבירה את קולה. אפילו אני שומעת אותה. עוד רגע אני עונה במקומם. שנייה לפני שאני מתפרצת עליה ועליהם ואומרת להם מה אני חושבת על חירשות וטמטום, האישה מצליחה לענות. התקדמנו.

אני קוראת בינתיים את הדף שמצורף לאחד המרגיעונים. "כולנו חיים בסיר לחץ ומקווים לרגעים שלווים ושקטים," כתוב בו. אני מדלגת על המלל המיותר ומגיעה לשלב ההמלצות. "דמיינו לעצמכם את המקום הנעים ביותר שהייתם רוצים להיות בו עכשיו," ממליץ המרגיעון. אני מנסה לחשוב איפה הייתי רוצה להיות עכשיו ולא מצליחה. לעומת זאת אני יודעת איפה הייתי רוצה שעמנואל ודינה יהיו עכשיו: במרתפי השב"כ, חשודים בריגול למען אל־קאעידה. במחשבה שנייה, זה המקום שהייתי רוצה להיות בו עכשיו, לצדו של ראש מחלקת חקירות בשב"כ. "לא הייתי מגדירה את זה כחריגה מהמקובל," אני מדמיינת את עצמי אומרת לו כשהוא מתלבט בין מכות חשמל לעינויים בנוסח האינקוויזיציה. "זה בהחלט יעבור את בג"ץ," אני מעודדת אותו, "אין שום בעיה להעלות את הזרם. אפילו בשבע־שמונה דרגות." אין ספק שהייתי יכולה להיות היועצת המשפטית של השב"כ. זה תפור עלי.

המרגיעון עוזר כמו כוסות רוח למת. אני פותחת חבילה חדשה של כדורי רוגע ובולעת שניים נוספים. עדיין אני רואה בדמיוני את עמנואל ודינה קשורים באזיקים לכיסאות, עיניהם קשורות בפלנלית, וחוקר ענק בשם קפטן ג'ורג' מגביר את הזרם. עוד ארבעה אנשים בתור לפני. נראה לי שאני עומדת בתור הזה כבר יומיים. אני מואסת בשב"כ הרכרוכי ומחליטה להעביר את עמנואל ודינה לידיים העדינות של השב"כ האיראני. שם גם לא יצטרכו אותי. לא נראה לי שהם נעזרים בייעוץ משפטי בזמן החקירות. כמו שרבין אמר פעם בקנאה על הפלסטינים: "אצלם אין בג"ץ ובצלם."

או שאולי אני אפנה לבן של יוסוף, הפועל הערבי של סבתא. בהלוויה של סבתא הוא אמר לי לבוא אליו אם אי־פעם אצטרך משהו. כל השנים זכרתי את זה. אז שישלח לזקנה של עמנואל איזה רוצח שכיר או מחבל מתאבד. יעלה כמה שיעלה. כן, הבן של יוסוף יעשה את זה בשמחה. כבוד המשפחה זה דבר קדוש אצלם. "הוא יהודי ערמומי מאוד," הדהד באוזני המשפט שסבתא נהגה לומר על יוסוף.

מרוב כדורי הרגעה הומיאופתיים אני מתופפת על העגלה בשתי ידיים ומרעידה את הרגל הימנית בתנועות לא רצוניות. אני בטוחה שמהצד אני נראית כמו חולת פרקינסון שדעתה השתבשה עליה. גל חום פתאומי שוטף את כל גופי. רק שאני לא אתעלף פה, אני נחרדת, יעשו לי שטיפת קיבה וימצאו חצי קילו של כדורי הרגעה טבעיים.

"גיברת," אני שומעת את הקופאית, "את יכולה לעבור לקופה הזאתי." היא מצביעה לעבר קופאית חדשה עם פרצוף מיוסר שהגיחה מאחורי הקלעים והתייצבה מאחורי הקופה.

אני מתמרנת בקושי את העגלה הכבדה גדושת המוצרים ומתחילה לפרוק את הסחורה. קרמים, מרככים, בשמים, אבקות כביסה, גלריה שלמה של מוצרי איפור — הכול נפרק ונערם על הדלפק. הקופאית מתבוננת בי במבט המיוסר שלה. בטח חושבת שאני מקימה לי סופר־פארם משלי.

"זה שניים בשלושים," היא אומרת בקול מתכתי ומנופפת מולי באחד הסבונים הנוזליים שרכשתי. אני בוהה בה בחוסר אונים. זו נראית לי הדילמה המסובכת ביותר שנתקלתי בה בחיי. "זה שניים בשלושים," היא חוזרת על דבריה בקול רם. אין לי מושג מה עושים עם המידע הזה. יכול להיות שיש לי פגיעה מוחית מרוב כדורי הרגעה, חולפת במוחי הפגוע מחשבה אחרונה לפני שהסופר־פארם מסתובב סביבי במהירות מבהילה ואני צונחת על הרצפה.

* מיכל הלפרין-סופרת, עורכת ספרים. זהו הרומן הראשון שלה.