מאמר:

משורר באמונתו יחיה/ ברכה רוזנפלד

( על המשורר הפולני יאן טברדובסקי)

המשורר יאן טברדובסקי Jan Twardowski (2006 – 1915) היה כומר קתולי ואחד המשוררים הפופולריים והנערצים ביותר בפולין[i]. שיריו הראשונים התפרסמו עוד לפני מלחמת העולם השניה, אולם רק ב-1970 יצאה לאור אסופה גדולה של שיריו, אשר זכתה מיד לתהודה עצומה. שירתו היא תופעה ייחודית שאין לה אח ורעה בספרות העכשוית. היא שירה של אמונה תמה, תקווה ואהבת אדם. שירה - תפילה, אך מפורקת מכל פתוס. השירה שלו  היא: "אולי בקשת הגנה מפני, חד כגרזן, עולם", אשר "תלוי על חוט השערה".   השאול לדידו ריקה, כי השטן מתהלך בין בני האדם, ואילו המלאכים נמצאים רק בשמיים. על כן הוא מתייחס בהבנה ובסלחנות לא רק לחולשות האנושיות, אלא גם לחולשתו של אלוהים, תוך נקיטת עמדה מלגלגת  לעתים, אירונית, אך לעולם לא עוקצנית . לשונו שואפת לפשטות מרבית, לעממיות, מבלי לוותר על עושרה.

הסביבה הכפרית, בה נולד, מוצאת בה ביטוי ער. שירתו מצטיינת בחושניות רבה, בעושר של צבעים, קולות, ניחוחות ומרקמים. הוא מפגין בקיאות מופלאה בשמות הצמחים  ובעלי החיים, כולל הקטנים והנדירים ביותר. שירתו ספוגה חכמת לב עמוקה, כזו הנובעת מניסיון חיים עשיר ולא רק משל עצמו, ומודעות עמוקה לפרדוקסים של הקיום האנושי. האלוהים שלו מחייך אל כל צומח וחי, והמשורר-הכומר מדבר בו במלים פשוטות, חפות מרצינות, בהומור, בענווה, מבלי לדרוש לעצמו דבר. שירתו מתייחסת באותה מידה של כבוד ואהבה לכל חיית השדה , עוף השמיים ודגת הים תוך סירוב לאשר את עליונותו של האדם.  ועל רקע האהבה הגדולה לכל היש בולטת בדידותו של המשורר- הכומר. בדידות שהיא גם מוטיב חוזר ונשנה ברבים משיריו גם אם מובע דרך אגב ובביטול מה.

מדוע התחלתי לתרגם את יאן טברדובסקי? מה לי ולכומר הקתולי? חשבתי שבתקופתנו, שלהי המאה העשרים וראשית המאה ה-21 , הרבה יותר קל להיות ספקן מאשר מאמין. גם ליאן טברדובסקי שהיה איש אינטליגנטי ומשכיל ביותר  - וודאי רעיונות התקופה היו נהירים לו. למרות היותו כומר, ולמרות השתייכותו אל הממסד הדתי, הוא לא חשש להפגין את רתיעתו מן התיאולוגיה ומן התיאולוגים, ומכל דוֹגמה דתית. אולם הייתה בו תובנה עמוקה שללא אמונה אין תקווה וללא תקווה - רק תהומות היאוש נפערים. זוהי אמונה שהיא הרבה מעבר לאמונה הדתית הקשורה לדת כלשהי. 

לפי מיטב הבנתי, הכומר יאן טברדובסקי ילד את שיריו על מנת לחזק את עצמו באמונתו, להעניק משמעות לחייו. שירתו נבעה מתוך המקום שהתפילה המקובלת, השגורה, לא היה בה די.  כך אני מבינה את היצירה השופעת והעשירה וחדת העין הזאת. בנקודה הזאת בדיוק התחברתי אליו. אינני אישה דתית. אולם יש בי, כמו לכולנו, צורך אדיר להמשיך ולקוות. לקוות לטוב. כי ללא תקווה אין טעם לחיים, שממילא קצרים הם ומלאי סבל. בשירתו החכמה, היודעת להשלים עם מה שיש ואינה מתקוממת כנגד מה שאין, מלאת ההומור - אני מוצאת נחמה. ממנו אני למדה כיצד להביט על העולם בעין שועשעת, מין שעשוע שמעבר לייאוש.