סיפור:

נמלים ודבש/ ראובן שבת

צנצנת הדבש שעל השולחן, הייתה פעם מעט פתוחה. מסביב שררה אפלולית גדולה ועלטה.

אך הסיירות והציידות מקרב הפועלות, איתרו את המקום. בחריצות משונה, נוקדנית, מכאנית. הם טיפסו במעלה הקופסה, והחלו ללקט בלסתותיהם השחורות את פירורי המתק החלומי.

אותות נסתרים נשלחו לחברות. תוך זמן קצר באו. הגיעו עוד ועוד חברות ופועלות.

מלאות מרץ, דינמיות. פוערות לסתות, עיניהן הקטנות בורקות מתאוות העשיה שלפניהן.

אחר כך באו עוד. דוהרות בשצף לעבר ארמון הדבש הענקי שחברותיהן גילו זה עתה.

אלא שהזמן לגבי הנמלים- הוא דבר מה מסתורי, עמוק, בלתי ידוע, בלתי מפוענח.

הנמלים אינן מכירות  בזמן ולא יודעות  מהו.

כך חלפו שעתיים אולי שלוש.

השולחן היה מלא בגדודי הנמלים הטרחניות, וצנצנת הדבש הייתה מעוטרת כולה בגופים שחורים, דקים , מתרוצצים הלוך ושוב, נעים במעין טירוף תזזתי, חושני סביב פתח הצנצנת. לא טעימת הדבש עניינה אותן אלא נטילתו בלסת, ההידוק על המתק החום, הדביק. זה מילא את רוחם עדנה רבה.

התענוג נגדע פתאום בין רגע.

מפלצת ענק הניחה עליהם בד רטוב מלמעלה.

המוות הגיע אליהן במעין פתאומיות. כפי שהוא מגיע תמיד אליהן. בהפתעה גמורה ומוחלטת.

גדודים גדודים איבדו את נשימתן, פרכסו בחוסר אונים. הניחו לפיסות הדבש הקטנות, הבלתי נראות, ליפול לאבדון.

במבט עיניים שחור וממוקד הן הביטו בערגה אחרונה לעבר חברותיהן, וצנצנת הדבש, שמפלצת הענק, חתמה אותה עתה לנצח

…