אימה, בחרה ככל הנראה לנטוש אותה, או שהיא נטרפה על ידי מי מחיות היער.
החלטנו שאנו לוקחים את הגורה הקטנה . מנסים להחזיר אותה לחיים. לגדל אותה. ואולי כאשר תגדל ותעלה יותר בשר על גופה נוכל לבשלה ולהכין ממנה "שפן מטוגן".
החלטנו שאנחנו מגדלים אותה.נתנו לה חלב רגיל , והתברר כי היא אוהבת את זה. בתחילה היינו מאכילים אותה בזהירות, באמצעות טפטפת קטנה. כאשר נוכחנו שהיא אינה פוחדת מכך , הגדלנו את המינון.
היא חשה עצמה כבת בית בחדר הקטן והצפוף שלנו, סטודנטים צעירים לרפואה, העסוקים יום ולילה בשינון שמות לטיניים של מחלות שונות וזכירתם בעל פה
העיר ההיא הייתה ברובה גם שוממה ועצובה ברובה ממילא. כך שנוכחותה של גורת השפן הקטנה- שמחה אותנו במעט.
החלטנו שאנו מעניקים לה את השם זויה ( שינוי מה של השם זאייץ' שמשמעו המילולית המלאה-שפן) גם על מנת להזכיר לנו שהבאנו אותה מהיער.
בפינה אחת שמנו לה סיר לילה, ובפינה השנייה צלוחית פח עם אוכל.
בפינה אחת של הצלוחית מעט חלב, ובפינה השנייה עשבים טריים שנהגנו לקטוף אותם, מדי בוקר, כל אחד בתורו הוא , מחצר המעונות.
ככל שחלפו הימים זויה הפכה להיות בת בית אצלנו. בשובבות החלה לקפץ על המיטות, הייתה מתמכרת ללטיפות שלנו על בטנה וגבה, ואחר כך כדרך החיות החלה גם לסמן בתורנות את שלושת המיטות בריח טריטוריאלי חריף של שתן.
הנה, בשלושת החודשים ששהתה אצלנו גורת השפן גדלה והתפתחה יפה, עד כי לא נותר לנו אלא לשאול את עצמנו באמת. האם היא ראויה עתה למאכל או שנשחרר אותה שוב ליער.
אכן, היינו סטודנטים צעירים לרפואה, רעבים כמעט תמיד, בשביל להתרכז בלימודי הרפואה התובעניים מאוד היינו צריכים בוודאי לאכול היטב, ומה ראוי יותר מבשר שפן דשן?!
אלא שכמובן הדבר שעלה במוחנו במחשבה- הצטייר בעיננו לבסוף כטירוף גמור.
זויה הייתה בת טיפוחינו.
יצור חי- שאלמלא לקחנו אותה הייתה נטרפת בין רגע ביער.
מזלה ,אבל גם מזלנו הטוב ,היה שמצאנו אותה.
למענה ויתרנו על הרעב שלנו.
החלטנו שאנו משחררים אותה כמה שיותר מהר ליער.
הרי שם הוא מקומה הטבעי כך או כך
כך אומנם עשינו. יום אחד בסופו של החורף לקחנו אותה ליער שבו גילינו אותה לראשונה.
ללא היסוס היא קפצה, ונעלמה בין מעבי העצים הגדולים עד שלא ראינו אותה יותר, לעולם.
חזרנו משם-רעבים אומנם- אך "מרוצים".
