פרק מרומן:
אריק זלצר/ רן מלמד
אריק זלצר הניח את בקבוק המים וקופסת הסיגריות ליד הקיר ועמד בדממה על גג ביתו. בעיני רוחו עמד להפוך לגיבור. הוא בחן את דוד השמש שניצב מטרים ספורים ממנו ודיבר פנימה, אל מצפונו. היה עליו להפעיל את כל כובד משקלו כדי לשכנע את עצמו שאין דרך אחרת. יש תוכנית אחת ויחידה, והיא מושלמת, גם אם נודף ממנה ריח שבכוחו להרעיל את הנפש.
זיכרונות מהעבר הקרוב, מחשבות ופנטזיות אפפו אותו מכל עבר. הכוויות הרבות שעיטרו את פניו ואת שאר חלקי גופו לא נתנו לו מנוח, צרבו והציקו ללא לאות. הזיעה הקרה שפרצה מכל נקב בגופו ודאי לא הועילה. כבר יום שלם שהוא מרגיש כי גופו עולה באש, ובכל זאת הוא עומד באתגר, ונותר חד וממוקד.
הוא ניסה למשש את אחת הכוויות בין סנטרו לשפתו התחתונה וכבר חווה מחדש את אירועי אתמול בצהריים; שוב חש במים הרותחים והמבעבעים של בריכת הג'קוזי חודרים בכוח אל פיו, בלשונו הנשרפת, בגרונו המשתנק.
אריק השתעל וכרע על ברכיו. בחילה קשה תקפה אותו ורצון עז להקיא עלה בו. הוא כמעט הפיל את החתול הג'ינג'י שהחזיק בכפפות העבודה שעטה על ידיו.
הוא לא מחפש נקמה באלה שהשחיתו את פניו וחלקים אחרים מגופו. הוא היה מודה להם אם היה יכול, אחרת לא היה נולד במוחו הרעיון לביצוע המעשה החשוב בחייו.
הוא שב להביט בחתול המעולף ובדוד השמש ,מוצף בקשת של רגשות, זיכרונות, מחשבות, פנטזיות. הוא חווה רגעים אדירים של ייאוש עד אשר ההארה הצילה אותו. הצילה אותו מעצמו, לחש רק אתמול בלילה.
מחשבה חדשה חלפה בראשו – מתוך הרע יכול להגיח גם טוב. הוכחה לכך קיבל אתמול בלילה, בשעה שישב בתוך האמבטיה, כשפלג גופו העליון מכוסה בקרם אלוורה, והחרטה מציפה אותו על שהפך לבן אדם מודע. הוא רצה לדפוק את הראש בקיר החרסינה, להכאיב לעצמו כמה שיותר; הרי כבר הגיע אל התחתית. הוא צחק, בינו לבינו, רק מפני שזמן לא רב לפני כן היה בטוח שכבר הגיע לשם, ועתה התברר לו כי הייתה שם עוד תהום עמוקה.
דווקא בזמן המדכדך הזה, מכל הזמנים הקשים שחווה בחייו, כשהביט בדמותו ממושכות במראה, עלה בידו לחשוב על הפתרון שאחריו חיפש באמוק ממש. לפתע ראה את המעשה המכונן והגדול של חייו עומד להתרחש, זה שיביא לו את מה ששנים חלם עליו בשקט ולא העז לספר לאף אחד, אפילו לעצמו.
מתישהו בעולם הכול מסתדר ומתיישר, חשב, זו הסיבה שהוא, אריק זלצר הניצב על הגג ונושא בידיו חתול ג'ינג'י קטן ומחוסר הכרה, אינו אותו אריק זלצר שהעולם למד להכיר.
הוא כבר לא יקבל את גזירות החיים בהכנעה כפי שנהג בעבר, שוב לא ייתן למציאות להכתיב לו את הדרך. היום אריק יודע ממה הוא עשוי ואינו מתכוון לעצום שוב את עיניו, יותר נכון, הוא אינו יכול לעצום שנית את עיניו ולחזור אל המציאות שבנה לעצמו במשך חיים שלמים. אין דרך חזרה.
הוא זוכר שאפילו בתור ילד חשב שמרוב פנטזיות הוא מתקשה לחזור אל המציאות. הוא יודע שהניסוח שניסח לעצמו אז היה שונה, בכל זאת, היה ילד, אבל כבר אז הרגיש כי חוסר יכולתו לתקשר כראוי עם הסביבה נובע באופן ישיר מההתמכרות הקשה לבילויים בתוך הראש, רק הוא והעלילות השונות שחיבר. בכל פעם היה מריץ בראשו את הסיפורים השונים, סוקר אותם אחד-אחד, כמו מחפש סרט בספריית הווידאו. היה בוחר פנטזיה אחת, בדרך כלל מעולם הספורט, נזכר היכן היה בפעם האחרונה וממשיך אותה מאותה נקודה. לפעמים אף היה חוזר אחורה כדי לשנותה מעט, ולעולם השתדל ליישר את הפנטזיות עם מגבלות הזמן והמציאות. הוא תוהה מדוע פעל כך. אולי בשל כך סבל בילדותו מכאבי ראש תכופים. לפעמים היה זה רעש בלתי נסבל שהתחולל בראשו. כמו להקה של אינדיאנים מתופפים וצווחים, תיאר בשעתו את התחושה לאמו ולנוירולוג ב"הדסה".
הכול מתחיל בילדות. אם היה יוצא למסע איתור של שורשי התנהגותו, ישנו הסיכוי שיגלה כי כבר אז, בילדותו, חייו הפכו להצגה אחת גדולה ומייגעת.
אם כשהיה נער צעיר עוד היו לו חלומות, לא גדולים, אבל נאותים, היום הם עודם קיימים, החלומות, רק שאריק מבין כי לכל משאלה עם פוטנציאל למימוש יש תאריך תפוגה, והחלומות שלו – זמנם עבר.
רגע הידיעה היה כואב, כואב הרבה יותר מהכוויות שעל גופו. מאז היה חוזר אל הפנטזיות בתדירות פחותה בהרבה, גם אם המשיך למצוא בהן נחמה או סתם שלווה רגעית. בריאות נפשו הייתה חשובה יותר בעיניו. הדהים אותו שהפך מודע למצב בריאותו הנפשית.
הוא התייאש מעבודתו, כמו גם מניסיונותיו להתקדם מקצועית. הוא ויתר לחלוטין על שאיפותיו. רק על נישואיו השתדל לשמור, והיום הוא מבין כי גם בזה אין יותר טעם. הרי אריק מחפש את השקט והשלווה, ובנישואיו יש רק ניוון ותהליך איטי של מוות.
כבר למעלה מחודש הוא משנן לעצמו בהזדמנויות שונות את המילים הללו "ניוון ומוות איטי", בעיקר בשעה שישב על כיסא הפלסטיק בשולי מגרש האימונים בבית וגן וסיקר את הנעשה בקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים.
בעברו כתב לאחד מן העיתונים הגדולים בארץ, אך זמנים אלה חלפו במהירות מן העולם. האינטרנט הפך להיות ההווה והעתיד, ואריק, שמעולם לא היה באופנה, נזרק החוצה ביחד עם כתבים זוטרים נוספים.
הוא דימה את פיטוריו שלו ושל שאר חסרי התועלת לזריקת מטען עודף מספינה טובעת. גם הוא היה לחפץ, בעל משקל רב יש לומר, אבל חפץ שבהחלט ניתן להסתדר בלעדיו. לפחות זרקו אותו עם גלגל הצלה בדמות מכתב המלצה ופיצויים זעומים.
באין ברירה ובעזרת מכתב ההמלצה, אריק מצא לעצמו משרת ניחומים באחד מאותם אתרי אינטרנט המתמחים בספורט בלבד. אם תשאלו אותו, מתמחים היא מילה גדולה מדי לתיאור אתרים אלה.
ברגע שהחל בעבודתו החדשה, היה מתעורר בבקרים, מביט על עצמו במראה בזמן שהיה שוטף את פניו ומתייאש מהרעיון כי הוא צריך ללכת ולעשות את המוטל עליו, להצדיק את משכורתו הדלה.
רק היה עולה בראשו מראה מגרש האימונים, ובעיקר מראה השחקנים, ופניו היו נופלים מעומס החיים, מהמחויבויות הכבדות שלא טמנו בחובן שום תועלת ממשית.
כל אימת שהיה מוצא את מקומו על כיסא הפלסטיק, חש מובס.
בחודש האחרון, אם כן, כל אירוע שהתרחש על כר הדשא בבית וגן נעלם ממבטו. לנגד עיניו ראה דבר אחד: חנה זלצר.
הוא אהב את חנה, והיא אהבה אותו באמת.
מעולם לא עלבה בו או דיכאה אותו, בוודאי שלא בכוונה. היא גם לא ביישה אותו ברבים. את חולשותיו שמרה לעצמה, ושמרה עליהן מפני העולם. היא לא הניחה לחבריה הקרובים להשפיע על גורל יחסיהם, כפי שביקשו לעשות לאורך הזוגיות שלהם. אפילו לאחר שאריק וחנה מיסדו את הקשר, הוריה וכמה חברים קרובים לא חדלו לנסות להרעילה כנגדו. אך חנה המשיכה להאמין בו.
היא הייתה היחידה שהעניקה לו סיכוי אמיתי להראות לעולם כי אכן יש בו משהו. היא ראתה בו את כל מה שכולם החמיצו, או אולי לא רצו לראות. היא הייתה היחידה שביקשה לשמוע את מה שיש לו להגיד. כן, חנה בהחלט אהבה אותו.
אריק יודע שהיה לו מזל. חנה היא המפרנסת העיקרית, ובזכותה הוא יכול ליהנות ממנעמי החיים.
פרט לספריית המוזיקה המקוטלגת, הבנויה מאבני בניין אדמדמות, כל הרהיטים ושאר התפאורה בבית משפחת זלצר נקנו בכספה שלה. הספה הנפתחת עם אופציה לעיסוי, שעליה הוא מניח את ישבנו בכל ערב כשהוא חוזר מהעבודה; טלוויזיה שחורה, מסך שטוח, 42 אינץ', שבה הוא צופה בספורט או בסרטים ישנים; המיטה הגדולה והרכה, שאת גודלה הוא מנצל כדי לברוח הצידה במהלך הלילה, הרחק מגופה החם והחלק של חנה. מגיל 29, מאז שהם מכירים, חנה אוהבת לישון בעירום, כשדבר אינו מפריד בינה לבין אריק.
הוא זוכר את הפעם הראשונה שבה חלקו מיטה למשך לילה שלם. כיצד חש את בשרו מעקצץ וליבו רועד מהתרגשות כשנחשף להרגלי השינה שלה. לאורך כל הלילה חיבק אותה בהתלהבות ובאדיקות, את כתפיה, את גבה.
כבר שנים שאריק אינו מתלהב.
אך מגונו הכרומטי והמלוטש של חדר האמבטיה הוא עדיין מתלהב, פחות או יותר. הוא אף מחבב את המקלחון השקוף בצדו השני של החדר. כמובן שהוא מעריך את המטבח המעוצב והמאובזר היטב, שממנו נשקפת חצר ירוקה ופורחת. הוא מסמפת את חדר העבודה המרווח שלו, וגם את הקליניקה המטופחת שלה בקומה התחתונה.
אך גם כל אלה – הספה, הטלוויזיה וחדר העבודה – לא הצליחו למנוע מאריק את ההבנה שהגיע אל סוף הדרך, אל שארית כוחותיו. אריק פשוט מאס בעצמו, ובנקודת רתיחה זו פקח את עיניו וגילה כי אולי יש פתרון ההולם אותו. כזה המתיישב עם טבעו האמיתי.
זה יהיה אפוא עסק מלוכלך, אבל בעזרתו ישיג את החשוב מכול – שקט, שלווה, וכמובן שגם את כל מנעמי החיים הקטנים. את הדין והחשבון, כאמור, יוכל לדחות אם וכאשר יבוא אל מול בוראו.
אריק לא היה אדם מאמין.
הוא כן היה אדם שהשקיע בנישואיו. תמיד עשה כמיטב יכולתו לשמח את חנה בכל תחום, ויהיה זה הקטן ביותר. זה היה חלקו המועט בעסקה הבלתי כתובה ביניהם. אך אף פעם לא עשה זאת בלב שלם.
הוא הכין לה את הקפה בדיוק כפי שביקשה: מעט קפה, הרבה מים, גרם סוכר. בכל יום הולדת היה מפתיע אותה בתכשיט יפה, גם אם משכורתו הקטנה לא אפשרה לו לקנות תכשיטים יקרים. ניתן לומר כי בעקיפין, חנה היא שמימנה את מתנותיה היקרות, אבל מעולם לא העירה על כך. אולי התנחמה בכך שלכל הפחות אריק מכיר בימי הולדתה ולא שוכחם כפי שבעלים אחרים נוטים לשכוח.
אריק כפה על עצמו להשקיע בנישואיו עד אשר איבד את עצמו בתוכם. הוא האשים אותה בכך שהפכה אותו להיות אדם מסכן ותלותי. היה גם עושה זאת פה ושם, במיטה, לפני שהיה נרדם. אבל לא בקול, בראשו בלבד. הרי לא באמת יכול היה להאשים אותה, רק את עצמו.
הוא לא התנהג כמו אדם המחפש שקט ושלווה. בתוכו כמה למרחב, אך במעשיו לא נתן לחנה לצאת בערבים בלעדיו. הוא הצטרף אליה לכל מקום. רק כשנפגשה עם חברותיה הייתה ממש מפצירה בו להישאר בבית, אולי ללכת לבקר חבר, ואז היה נכנע ומניח לה. במקרים אלה, אריק לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ידע מה לעשות עם עצמו כשחנה נוכחת בחדר הסמוך, או עובדת בקליניקה שלה, אך כאשר נותר בגפו היה נכנס לסחרור ומקדיש את מרבית הערב למחשבות ותיאוריות על מעשיה באותם רגעים. דמיונו היה סוחף אותו לתוככי סצנות מלודרמטיות, לעיתים טרגיות, גם אם לא הסתיימו במוות, אלא רק הותירו אותו בבדידות מעיקה ומפחידה.
מעולם לא הצליח להגיע לתובנות מעמיקות, כשהיה מנסה לפצח את פשר התנהלותו. הוא ידע רק שהוא מעוניין להיות לבד, אך מפחד מהבדידות. מצב בלתי אפשרי.
לא רק הוא השתנה בזמן האחרון, גם חנה השתנתה. את הראיה החותכת לכך הוא מוצא בעובדה כי אינה מנסה לדובב אותו לשתף אותה במה שעובר עליו. תמיד הייתה מכריחה אותו לספר לה על חוויות היומיום שלו; מה עשה, את מי פגש, כיצד הגיב, איך ישן, על מה חלם.
היא הייתה עושה את זה כששתו את הקפה בבוקר, כשישבו לארוחת ערב מאולתרת בסלון, או כשהאזינו יחד לאחד מאלבומי הג'אז שלה. אריק שיתף פעולה בשמחה, לפחות בתחילת דרכם המשותפת. הוא שמח שסופסוף מישהו מעוניין לשמוע את מה שיש לו לומר. אך עד מהרה התחוור לו שאין לו הרבה מה להגיד, וגם כשהרגיש שכבד לו בבטן, העדיף לשאת את המשקל העודף ולהשאירו במקומו. הציפייה שלה שישתפהּ בכל מה שעובר עליו הפכה למעמסה קשה, ועם הזמן לטינה.
הוא הרגיש שהוא פרויקט חיים בשבילה. זה אמנם לא הטריד אותו במיוחד, הרי גם הוא קיבל משהו בתמורה. למעשה הרבה יותר ממשהו; היא העמידה אותו במרכז ונתנה לו את המקום. אך אריק גילה במרוצת הזמן, כי חרף כמיהתו להשתייך, להשתלב במעגל חברתי ולחוש באור הזרקורים על פניו, הוא מסתדר טוב יותר בשוליים. שם הוא שייך.
חנה, מנגד, לא שיתפה אותו בחייה. לא פעם התעקש לשמוע ממנה חוויות מעבודתה, ניסה לכפות עליה לספר לו מעשיות משגרת היומיום שלה, בעיקר על המתרחש מאחורי דלת הקליניקה הנעולה.
"אני מספר לך את כל השטויות מהעבודה שלי..." טען. חנה הסבירה כי אינה יכולה, זו תהיה בגידה במטופלים שלה. הוא הלקה את עצמו על ניסיונותיו העקרים. אפילו את עצמו לא הצליח לשכנע, כיצד יערים על פסיכולוגית קלינית מנוסה ומצליחה שיתרונה הבולט הוא בהבנת הנפש.
"נראה שקשה לה..." זרק פעם, על מטופלת צעירה שצפה בה מהחלון, אחרי שיצאה מפגישה עימה.
"היא בסדר". השיבה סטואית וחזרה במורד המדרגות אל הקליניקה.
"נראה שקשה לה..." לעג לעצמו בזמן שחנה הסתגרה מחדש מאחורי הדלת העשויה עץ אלון.
העציבה אותו במיוחד העובדה הפשוטה, שגם כאשר היה לבד, לא הצליח להרכיב דיאלוג חד ומתוחכם בראשו, משפטים שלא יותירו בידה ברירה אלא לחשוף בפניו סודות מעבודתה. אפילו בראשו חנה גברה עליו ללא שום בעיה.
חנה הותירה אותו גם מחוץ לחייה הלא מקצועיים; על עברה הוא כמעט אינו יודע דבר.
הוא יודע שהיה לה אח תאום, בשם עֵלי, שנפטר מסרטן לפני למעלה משלושים שנה. גם על כך שמע רק לאחר שהתעקש לשאול על הנער הצנום המופיע בתמונה המונחת על גבי מדף הספריה בסלון בית הוריה של חנה. היה זה בסעודת ליל שישי בבית משפחת קליין, שעה שחנה והוריה ניהלו דיונים ערים בין ביס לביס. אריק לא חדל לפזול אל התמונה ולהרהר אם כדאי לברר את זהותו של הנער. ההססנות נבעה בעיקר בשל חשש לא ברור שקונן בתוכו מן התשובה. כאשר אריק העלה את הסוגיה בפני הנוכחים, הוא נתקל בחומה בצורה: כמה מלמולים שבורים, חלקי משפטים, ומנוסה של חנה אל אחד מחדרי השינה.
ושתיקה.
גברת קליין החלה לפנות את השולחן ולהגיש את הקינוח, סלט פירות. כשחילקה את הצלוחיות העמוקות, חייכה אל אריק בקרירות, והוא חש את עורו מצטמרר. לאחר מכן הפצירה בבתה להואיל לשוב אל השולחן.
לאחר שחנה שבה ותפסה את מקומה, השיחה נסבה סביב נושאים אחרים.
כששבו באותו ערב הביתה, החליט להניח לה, אך במשך הזמן ניסה מדי פעם לשדלה לספר לו על אחיה. הוא לא עשה זאת מתוך עניין או סקרנות, אלא כדי שתחשוב כי חייה בטרם הכירה אותו חשובים לו, שעברה מעניין אותו, גם אם לא כך הדבר.
אריק חשש מהיום שבו יחזור הביתה ויראה את המזוודה הכחולה שחנה קנתה לו לפני נסיעתם ללונדון ארוזה בכניסה לסלון, מחכה שיאסוף את עצמו ויסתלק מהבית. אין להכחיש כי לא פעם דמיין את הסיטואציה.
הוא ראה זאת בדמיונו עשרות, אולי מאות פעמים. מדי פעם הצליח, בדמיונו, לשנות את דעתה של חנה, לשכנע אותה להישאר איתו. הוא לא זוכר במדויק באילו מילים השתמש כדי להפוך את החלטתה, אך הוא יודע בוודאות שהתסריט אינו תלוש, אלא בהחלט תרחיש אפשרי, שלאחרונה החל לחוש בו יותר ויותר.
אריק לא רוצה להישאר בלי כלום. בלי חנה, בלי הכורסה, הטלוויזיה, או חדר העבודה.
לאחרונה חזר להיזכר בשיחה ששמע בטעות בין חנה לבין שלומית, חברתה הטובה ביותר.
הם בדיוק חגגו חודשיים ביחד ואריק תכנן להפתיע את חנה עם בקבוק ויסקי זול שרכש במכולת. הוא התגנב בשקט אל דירתה, פסע לכיוון חדר השינה שלה ולא ידע כי באותו הזמן שלומית יושבת על מיטתה של חנה ולא בוחלת בשום אמצעי כדי לשכנעה לסיים עמו את הקשר.
"משהו בו לא בסדר", שלומית הייתה נרגשת, "אני לא מאמינה שאני אומרת לך את זה, אבל אפילו גדי עדיף עליו..." חנה לא גוננה על אריק. כרגיל, היא בעיקר הקשיבה. "אני יודעת שאסור לי להתערב..."
"נכון", קטעה אותה, ואריק שמח לרגע, "את לא צריכה להתערב".
"אני אוהבת אותך, אני רק רוצה שתקבלי החלטות נכונות, ואריק הוא לא בחירה נכונה".
"אף פעם לא אישרת את הבחירות שלי!"
"את מגזימה".
"אבי?" שלומית לא ענתה. "ראובן, מתי, גדי...?"
"כי את תמיד בוחרת 'מקרים'!" קטעה אותה שלומית, כאילו שאינה עומדת בעינויים. "גדי היה כמו מטופל, וברגע שסיים את הטיפול אצלך עזב", הבהירה את עמדתה.
"ואני חשבתי שאנליזה אף פעם לא מסתיימת", ניסתה חנה להתבדח, שלומית לא צחקה.
"האנליזה שאת יוצאת איתה עכשיו אף פעם לא תסתיים. האריק הזה... הוא לא מגיע לאף אחת".
"די, זה לא שאני האישה הראשונה שעושה בחירות משונות בגברים..."
"אז זו בחירה".
"זה לא משהו שאפשר להסביר, אנחנו נמשכים לטיפוסים מסוימים. אני לא מצליחה להתאפק..." אמרה, ואריק שמע חיוך רחב מתפשט על פניה.
למרות שחש את האדמה נשמטת מתחת לרגליו, למרות שבער בו חשק עז לפרוץ אל החדר, להתעמת עם שלומית ולהגן על כבודו, אריק בחר לצאת מהבית ולא לספר לחנה שנחשף לשיחה בין החברות. אך הוא מעולם לא שכח אותה.
מן הרגע הראשון ידע שאין כל היגיון בחיבור ביניהם. כולם ראו את זה. רק חנה בחרה ללכת נגד הזרם. אריק חיכה לרגע שבו היא תתיישר עם דעת הקהל, שתתעשת ותעזוב אותו, ואז הוא יישאר לבד וללא כלום.
וכשהפור נפל, הוא ידע מה צריך לעשות כדי למנוע את מימוש תרחיש האימים.
אמנם היה זה תהליך ארוך, מסועף, לאה, אך אריק חש שהפור נפל לא מזמן. הוא ישב בביתו, על הכורסה האהובה עליו, וצפה במשחק בין מילאן לברצלונה. למרות הקצב המהיר והדינמי של המשחק, הרגעים המסעירים ליד שני השערים, הקהל המשולהב שלא חדל לעודד את קבוצתו והיה לתפאורה מושלמת, וטענתו החוזרת של השדרן כי מדובר במשחק בעל איכויות נדירות, הכול עבר מעל לראשו. הוא היה טרוד בעניינים דחופים בהרבה; בחייו האומללים, לא אפורים ומשעממים, כי אם אומללים.
אריק כיבה את הטלוויזיה, בלי לחכות לשריקת הסיום של השופט, קם מהכורסה ופסע חרש אל החדר, על קצות אצבעותיו. הוא קיווה שחנה כבר פרשה לישון, אך לאכזבתו הייתה עדיין ערה ועברה על כמה מהתיקים של מטופליה. על הארונית הקטנה לצד המיטה הייתה מונחת כוס תה ולצדה בקבוקון "רסקיו". עמוק בתוך המגירה, ידע אריק, תמיד המתין בקבוק "רסקיו" נוסף כמחסנית גיבוי.
אריק חזר על עקבותיו וניגש לחמם את המים בקומקום. כשרתחו המים מזג לעצמו קפה שחור בכוס זכוכית, לקח איתו חפיסת "וינסטון לייט" ויצא בשקט אל הגשם הכבד, לתפוס את מקומו הקבוע בקצה הספסל של תחנת האוטובוס.
הרוח החזקה הערימה עליו לא מעט קשיים והוא התקשה להדליק את הסיגריה. בלית ברירה, נאלץ להשחיל את המצית תחת חולצתו כדי להגן על האש הבוערת. הסיגריה נדלקה, אך גץ זעיר וסורר עף ופגע בבטנו. אריק קפץ ממקומו וטאטא מגופו את האפר הבוער. כעסו הלך וגבר.
מדוע בכל פעם שהוא רוצה לעשן עליו לנדוד אל הרחוב ולהתיישב בקצה הספסל? מגיע לו לעשן בסלון ביתו, מול הטלוויזיה, כשכוס הקפה השחור שלו יושבת לצד המאפרה! זו אינה בקשה גדולה מדי. הוא גם לא צריך להתנצל על כך שהוא לא מתקדם בעבודתו, ולהיפך, צועד לאחור. לא, הוא לא צריך להרגיש נבוך ומבויש, זה לא הוא, זו הסביבה שהפכה אותו למי שהוא, וחנה היא חלק מהסביבה.
"הגאווה שלי הביאה אותי למקום הזה..." אמר בקול, והחל לצחוק.
הוא בחן את הרחוב הריק והגשום והרגיש כיצד כמעט איבד את התחושה בידיו. ידו הימנית שהחזיקה בסיגריה רעדה ללא הרף. הוא לא נהנה ממנה וחיכה בקוצר רוח לסיים אותה. הקור הצליח להסיט את מחשבתו ממנה.
עד אז לא ידע זאת על עצמו, אך מתברר כי הוא אוהב את רחשי הגשם שעה שהם ניתזים על הקרקע. גם השתקפותה המעומעמת של תאורת הרחוב על הכביש נעמה לעיניו. אך המראה והקול לא ניחמו אותו, אלה לא ישנו את חייו.
הוא רצה לצעוק, להתפרק, אך לא רצה לקחת את הסיכון שמישהו ישמע אותו, שמא תהיה זו חנה. במקום לצעוק, חזר הביתה, ניגב את סוליות נעליו בכניסה, נכנס לחדר העבודה והדליק את המחשב.
הוא פתח את תוכנת Word ובהה במסך הלבן-אפור.
הפעם לא התכוון לסכם את מהלכי היום הזניחים, שלא נאמר מיותרים, בקבוצת הכדורגל של בית"ר. הוא רצה להיעזר בכתיבה כדי לחשוב על דרך קרה, מהירה ומדויקת, שלא תותיר שום עקבות, להשקיט את הקולות שאינם נותנים לו מנוח ולהשיג את השקט שעליו הוא חולם.
הוא יודע מה צריך לעשות, אך מפחד להגיד את זה בקול רם. לכן החליט ללחוש לעצמו. הוא יאמר את המילה בשקט, יבחן כיצד היא נשמעת. אך רגע לפני שלחש אותה, נבהל והשתמש במילה אחרת – "חופש".
"הסתיימו ימי הפחד, ימי הטרור הפנימי..." כתב על המסך. "מספיק עם ה'אולי' וה'כנראה', הגיע הזמן להיות החלטי!" דקה מאוחר יותר מחק את כל הכתוב.
הוא חיפש בראשו אחר רעיון. חשב שאם היה יכול לעשן סיגריה ודאי היה זה מועיל בחידוד חושיו ושכלו. הוא אינו מוכן לצאת חזרה אל הקור בשביל זה, מה עוד שהקור מעולם לא מחדד דבר, רק משתק.
אריק נשאר, אפוא, דבוק לכיסאו, מסתדר בלית ברירה בלי הניקוטין. אפילו קפה שחור לא הכין לעצמו. הוא האמין תמיד שאין בקפה שחור כל ערך אמיתי אם לא ילווה בסיגריה.
בבוקר, כאשר חנה קמה משנתה, היא מצאה אותו ישן על שולחן המחשב. כשניערה אותו בטלטול קל, אריק זינק באימה וניסה לסגור את המסמך הפתוח. הוא לא זכר אם רשם משפט מפליל בטרם נכנע לעייפות. הוא עשה זאת בגמלוניות כה רבה, עד שחנה התערבה וסגרה אותו בשבילו.
"היית פה כל הלילה?"
"נרדמתי..." כשהשינה עודנה אופפת אותו, אריק שפשף את עיניו בכוח, נתן מבט מבולבל בחנה, כמבקש לחייך אבל לא יודע איך למצוא את הרגש הנכון ולהפיק חיוך משכנע.
"בוקר טוב", אמר, לאחר שהתעשת ושלט בתגובותיו.
"מה עשית במחשב כל הלילה?"
"שיעמם לי ולא הייתי עייף".
"להכין לך קפה?" ויתרה.
"כן.." השיב, מעיף מבט חפוז במחשב. הוא חיכה עד שיצאה מהחדר, פתח מחדש את הקובץ, גילה כי למעט השורה הראשונה שכתב, זו אשר ביטאה את תסכוליו הגואים, לא כתב אף מילה לאורך הלילה ופנה לחדר האמבטיה. הלמות ליבו שככו.
עיניו היו אדומות ושערותיו המעטות נמזגו אלה באלה באי סדר מרגיז. אריק הרכין ראשו אל הכיור ופתח זרם של מים ישר אל קודקודו. עד שסיים להתענג על המים החמימים ולנגב את ראשו, הקפה כבר היה מוכן והמתין לו על השיש במטבח, לצד הקומקום.
"אולי הפעם תשתה את הקפה שלך איתי ולא בחוץ?"
אריק כבר היה עסוק בשאלה היכן השאיר את חפיסת הסיגריות שלו כשחזר מתחנת האוטובוס אתמול בלילה. הבקשה הלא שגרתית של חנה הפתיעה אותו.
הם ישבו משני צדי שולחן המוזאיקה במטבח. חנה בהתה באריק שלא הרים עיניו מהקפה, התקשה להישיר אליה את מבטו. הוא מעולם לא היה מסוגל.
"מתי תעבור לשתות תה, הרבה יותר בריא לך", אמרה.
"זו התמכרות".
אריק לגם מספר לגימות מתוחות ושאל את עצמו אם הוא שוב נמצא תחת המיקרוסקופ, אם מסתתרת איזו סיבה עלומה מאחורי הבקשה המוזרה של חנה. כבר שנים הוא שותה את קפה הבוקר שלו בחוץ, בחצר או בתחנת האוטובוס. מה השתנה פתאום?
"קרה משהו?"
"כלום לא קרה, חשבתי שיהיה נחמד אם נשב בוקר אחד ביחד".
"נחמד לך?"
חנה משכה בכתפיה ולגמה מכוס התה שלה.
"ולך?" הבהילה את אריק שלא ידע כיצד להשיב. הוא הרגיש בעיקר מוזר, ההתרחשות עצמה בלבלה אותו.
"זה נחמד מאוד", השיב. "אולי כדאי שנעשה את זה לעיתים קרובות יותר".
"אפשר..." הספיקה להשיב בטרם דפיקות בדלת קטעו את דבריה. המטופל הראשון שלה הקדים לבוא. לאריק זה לא הפריע, אך בכל זאת אמר לה, כשניגשה אל הכניסה לבית, "אולי תבקשי ממנו שימתין בחוץ עוד כמה דקות, לא יקרה כלום".
"לא נורא, אולי ננסה לעשות משהו יחד בערב..."
אריק נעלם אל חדר השינה וניגש להתלבש. גם לו הייתה עבודה.
הוא ישב על כיסא פלסטיק והסתכל על הכתבים המתרוצצים על המגרש ומסקרים את ענייני הקבוצה לעיתונים ולאתרי אינטרנט שונים. הם התרוצצו בהתלהבות אין-קץ, באנרגיה מתפרצת, כמו היה זה הדבר החשוב ביותר בעולם. הוא בז להם.
לא שמישהו מהכתבים, השחקנים או המאמנים אהב אותו. אף אחד מהם לא סבל אותו. רק האפסנאי נהג בו בחביבות, כל היתר התרחקו ממנו כמו מצרעת.
הוא בחן את תיק המצלמה שנח לצד רגלו הימנית, את המיקרופון השעון על התיק. הוא אפילו לא הוציא אותה מהתיק, לא היה בטוח שיש לו קלטת ריקה להקליט עליה ולא טרח לבדוק.
בעבר, שכחה מעין זו הייתה מוציאה אותו משלוותו, ושולחת אותו מיד אל מגרש החניה, ומשם אל חנות הצילום, תוך כדי הלקאה עצמית בלתי פוסקת. כמות הרפש שהיה מטיח בעצמו הייתה כה מתישה, עד שכאשר חזר, כבר לא היה בו את הכוח להחזיק את המצלמה כראוי, והצילומים של ראיונותיו רעדו.
"אתה עושה לי מחלת ים", העירה לו לא אחת סילביה טובול, העורכת הראשית של האתר.
היו גם מקרים בודדים שכתבים אחרים במגרש היו מוכנים לסייע בהשאלת קלטת, והמתקפה האכזרית על עצמו הייתה נחסכת.
הוא טפח קלות על ראשו וניסה להתרכז במתרחש על הדשא. הוא חייך לאפסנאי כשזה חלף על פניו, רכן אל תיק המצלמה והוציא מהכיס הצדדי את ה"טייפרקורדר" האלקטרוני, שהדליק והניח על ברכיו. הוא חשב לגבש מספר מסקנות על האימון, על הטקטיקה החדשה שבה נוקט מאמן הקבוצה. הוא חייב לנקוט בטקטיקה חדשה, הפסד נוסף וחזון ירידת הליגה יהפוך ממשי ביותר.
שניות ספורות עברו לפני שאסף את מכשיר ההקלטה וקירב אותו אל פיו. "בכל מקרה, המאמן חייב לשנות טקטיקה, כמו שזה מתנהל כרגע, זה לא יכול להימשך..." לא היה לו מה להוסיף והוא עצר את ההקלטה.
מחשבותיו של אריק חזרו לנדוד. הוא דמיין את חנה מתרווחת לה על הכורסה הנוחה בקליניקה, לוגמת מכוס התה שלה, מקשיבה למטופל התורן, מלאה בסיפוק עצמי, בזמן שהוא, אריק, ניגש לראיין את מאמן הקבוצה, או את אחד משחקניה, שואל את השאלות הקבועות ומקשיב לאותן תשובות חבוטות.
"מספיק!" הוא הרגיש שהתסכול מכלה אותו מבפנים. היום הוא חייב להתנתק מכל תחושות המדון הללו, יש לו מטרה בחיים והוא מחויב לה. הוא צריך להפוך פתרון מופשט ונוראי למעשה ממשי.
הבעיה הייתה שאף פעם לא הפך רעיון לביצוע, מכאן שלא היה מנוסה בדברים מעין אלה. מעולם לא כתב סיפור אחד, גם לא באורך עמוד.
עובדה זו תסכלה אותו; הוא הרי כותב, גם אם זה רק ספורט, ועדיין צריך למצוא סיפור מסגרת לכל כתבות השוליים שהכין לאורך השנים. וזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות עתה, למצוא סיפור מסגרת ולצקת בו את התוכן. עליו למצוא את הדרך לרצוח את אשתו, חנה זלצר.
לאחר שמוחו המקרטע לא העלה כל רעיון מעשי, אריק התעשת וחזר למציאות. יותר נכון, הודעת הטקסט שקיבל מסילביה גרמה לו להתעשת ולהוציא את המצלמה מהתיק. באין ברירה אחרת השתמש בקלטת ישנה וממוחזרת, שקיווה כי תחזיק מעמד מחיקה נוספת, ערך מספר ראיונות קצרים וחסרי סבלנות ועזב את מתחם מגרש האימונים.
אריק לא רצה לשוב לביתו. הוא חש שהוא זקוק למרחב, לזמן נאות לחשוב על מהלכיו הבאים. הוא שוטט עם מכוניתו ברחבי העיר, נסע הלוך ושוב בכביש "בגין" יותר מארבע פעמים, לכיוון צפון העיר ובחזרה, הסתובב ברחובותיהן של שכונות רמות-אשכול והגבעה הצרפתית ונכנס לרחובות שמהם לא ידע כיצד יצא ומהיכן. הוא נסע לאט, מביט לצדדיו, בודק את תנועת האנשים, בוחן את נזקי הגשם מליל אמש. הוא מצא שהוא מעדיף את בני האדם בלבוש מלא העוטף אותם עד לראשם. יש במראה חינניות רבה.
גם אחרי כמה שעות של נסיעה, עדיין לא מצא את מבוקשו. הוא לא חיפש אחר כתובת מסוימת, הוא חיפש רעיון טוב, שאותו יוכל לגבש לכדי מוצר מוגמר ומושלם.
שוב העלה בדמיונו את חנה, פעם יושבת לצדו על הספה, פעם ישנה לידו במיטה או יושבת לצד שולחן המטבח ואוכלת לבד. תנועותיה רכות, על פניה נסוכה שלווה אריסטוקרטית והתנהלותה כה אלגנטית שעצביו גאו והציפו את כל הווייתו. הוא פרק את זעמו בחבטות חוזרות במשענת המושב שלצדו, ובטעות צפר לטנדר שנסע לפניו. הוא הרים מיד את ידו בהתנצלות, מקווה שנהג הטנדר יבחין במחווה הצנועה ויסלח לו.
כשחזר הביתה סמוך לשעה אחת עשרה בלילה, חנה כבר טפטפה שמונה טיפות "רסקיו" תחת לשונה, שנספגו בזריזות במערכת הדם. היא נטלה באופן קבוע ארבע טיפות לפני כניסתה לאמבטיה, וארבע טיפות נוספות זמן קצר לפני השינה. היא הייתה עייפה ומנומנמת, אך למרות זאת הרגיש שהיא מבחינה במצב רוחו המשונה, ורק מפאת עייפותה אינה שואלת אותו דבר.
"תשתדל לא להעיר אותי כשאתה נכנס למיטה", מלמלה, כשראתה שהוא יוצא מחדר השינה.
בדרכו אל הסלון עצר בחדר האמבטיה, הרדיו הדולק הטריד אותו. הוא זיהה את הקטע המתנגן, "Something to live for" של כרמן מקריי. "נו באמת", נאנח. גם-כך היה במצב-רוח רע, והמוסיקה השקטה והישנה רק דכדכה אותו, והעצימה את תחושת הבדידות שלו.
הוא לא אהב ג'אז, בלשון המעטה, אולם בשנים שחי עם חנה, שהעריצה את הז'אנר בקנאות, למד לזהות קטעים רבים. ספריית התקליטים הגדושה בסלון הבית הייתה לתוצר מרשים של הערצה זו. מדי לילה האזינה לתכנית הג'אז החביבה עליה ב"קול המוסיקה", בתשע וארבע דקות בדיוק, בשעה שנרגעה באמבטיית קצף חמימה. היא טענה כי השילוב של ג'אז ומים מסייע לה בהרפיה ובשחרור מחרדות. אריק שיער כי הוא הגורם העיקרי לשריריה התפוסים ולחרדותיה התכופות.
הוא הדליק את האור בחדר האמבטיה. בתחתית האמבטיה עוד נחו שאריות של קצף ושיער. אריק חידש את זרם המים וחשב על סגנון המוזיקה שהוא אוהב. "somebody to love" של ה"בי-ג'יז" קפץ מידית ואריק החל לנענע את ראשו לצלילי השיר האילם בראשו. בו בזמן פינה את הקצף, ערם את שערות ראשה של חנה בתוך נייר סופג והבחין בכמה חוטי שיבה כסופים. חנה צובעת את השיער, קבע לעצמו, ולא נעלב מכך שמעולם לא סיפרה לו.
הוא החליט לא להדליק את הטלוויזיה, שהיתה סתם מסיחה את דעתו. חשב לצאת אל החצר ולעשן סיגריה, אך נמלך בדעתו כשהבין כי ייאלץ להתעטף היטב, ומכאן שגם קפה אינו נלקח בחשבון. הוא נחת על כורסת השיאצו ובחר באופציה המשלבת תנועות עיסוי מעגליות וחותכות.
כה רדום היה גופו, עד שתוך כדי העיסוי בער בו הצורך להתמתח עוד יותר, אך עצמותיו הכבדות והסרבניות הערימו עליו קשיים ומהר מאוד החלו שריריו לכאוב. אריק לא חדל למתוח את גופו, רצה להכאיב לעצמו, חשב שאולי אין דרך אחרת לעורר את בינתו אל החיים. אולי אם יעיר את הגוף, יקיץ את הבינה.
גבו התחתון נתפס, ויותר לא יכול היה לזוז. במקרה זה היה לו מזל; הוא ישב על כורסת שיאצו. מקרה נדיר שהמזל מאיר לו פנים, בגדר נס אפשר לומר.
הבינה, מנגד, לא הקיצה מתרדמתה; מחשבותיו של אריק נדדו אל יום המחרת. אולי יתעורר בבוקר, יתקשר אל המערכת, יאמר שהוא חולה ויציע שישלחו מחליף. רעיון טוב, חשב, רעיון טוב ולא רלוונטי. שוב התאכזב מיכולותיו הבינוניות להחריד.
הוא כבר לא הצליח להחזיק את העיניים פקוחות. החליט לוותר על צחצוח השיניים ופנה ישירות אל חדר השינה, כיבה את האור וחתם את יומו. גם היום לא יצאה ממנו שום בשורה חדשה.
אריק עצם עיניו בייאוש, הוא איננו איש של רעיונות.
לאורך השנים, גם בעבודתו, בעיתון או באתר האינטרנט האווילי, אף אחד לא ציפה ממנו שיביא כתבת צבע מעניינת. אף עורך לא ביקש ממנו לכתוב אחת. הכתבה הארוכה ביותר שאי פעם כתב הסתכמה ב-800 מילה.
את חייו עד כה אפשר לסכם בפחות. "800 מילים, וגם זה יותר מדי", מלמל לעצמו בטרם נרדם.
חנה הדליקה את האור ולא אמרה מילה, חיכתה עד שאריק פקח את עיניו. כשזה לא קרה, היא ניגשה לטלטלו, תחילה ברכות, ובהמשך בכוח רב יותר. אריק בקושי פקח את עיניו.
"כבר אחת עשרה וחצי. אתה בחופש היום?"
אריק נענע ראשו בשלילה.
"אז?"
"לא התעוררתי..."
"התקשרו אליך מהעבודה, שש פעמים".
"ספרת?"
"לא הייתי צריכה, כתוב על הצג".
אריק מתח מעט את איבריו ולקח ממנה את הטלפון הסלולרי.
"מה הם רוצים?" מלמל לעצמו.
"אולי תברר", השיבה. "עוד שתי דקות צריכה להגיע אליי מטופלת", אמרה וסגרה את הדלת אחריה, אך פתחה אותה שוב כעבור עשר שניות. "חכה חמש דקות לפני שאתה יוצא, אני לא רוצה שתיתקלו אחד בשני".
אריק הנהן, היו לו חמש דקות להעביר והוא ניצלן כדי לחזור לסילביה, עורכת האתר. לפני שהתקשר, התחרט על כך שלא שלח לה כבר אתמול בלילה הודעת טקסט המודיעה לה שהוא חולה. עוד רעיון טוב שהתבזבז.
כשהתקשר למערכת, גילה כי ירון משעלי, חלוץ הקבוצה וכוכבה הגדול, היה מעורב בתאונה קלה בדרכו לאימון. ככל הנראה הוא סובל משטף דם פנימי באחת מאצבעותיו וצוואר תפוס.
אריק עוד ישן בזמן שהתאונה קרתה, וסילביה טובול גילתה זאת דרך האתרים המתחרים. כל הכתבים הגיעו לחדר המיון בבית החולים לראיין אותו, רק אריק זלצר לא היה שם. המילים "נס", ו"תודה לקדוש ברוך הוא", צצו לא פעם במהלך הראיון, אבל אריק לא היה שם כדי לתעד את דבריו של השחקן הפצוע. זעמה של סילביה יצא עליו.
באין ברירה אחרת, אריק הבטיח לה כי ישלח כתבה תוך עשרים דקות. סילביה לא רצתה להתרצות, אולם גם בפניה לא ניצבו ברירות אחרות.
אריק הסתכל על השעון ולא ידע לומר כמה דקות עברו. הוא החליט לכוון את השעון המעורר כך שיצלצל בעוד חמש דקות, אחריהן כבר יוכל לצאת בשקט מחדר השינה.
כששב ופקח את עיניו, גילה כי חלפה לה שעה נוספת. בטלפון המתינו 3 הודעות חדשות.
"איזה דפוק אתה, אלוהים!" נזף בעצמו, זינק מהמיטה, התלבש בזריזות וניגש לחדר העבודה. שוב נאלץ לפסוח על צחצוח השיניים. "אני דופק את עצמי מכל הכיוונים האפשריים", חלפה בראשו המחשבה.
הוא החל בזיפזופ חטוף בין אתרי הספורט באינטרנט, כתב לעצמו מוטיבים מרכזיים שחזרו על עצמם בכתבות השונות והרכיב כתבה בת 300 מילים, פרי מקלדתו. כתבה לא מקורית במיוחד, אבל מספקת. במיוחד היה מרוצה מפסקת הסיכום אותה תיבל במעט הומור – "לאחר שחלוץ הקבוצה החליט ככל הנראה להכניס גם את רכבו למשבר שבו הוא מצוי, יש לקוות שחברת הביטוח תיחלץ לעזרתו ותוציאו ממנו..." אריק שלח את הכתבה, הרתיח מים לקפה וניגש לחצר הצמודה לבית.
הוא פתח את אחד מכיסאות הנוח העומדים בצד החצר, מקופלים ומכוסים בניילון. כשעמד להצית את הסיגריה הפותחת של היום, קיבל הודעה מסילביה – "עוד יתבעו אותנו בגללך".
אריק תהה על משמעות ההודעה וכתב לה – "אז את לא מעלה את הכתבה?"
"עילה לתביעה כן, אבל עילה זה מונח יחסי", הגיעה התשובה עוד בטרם הספיק לקחת שאיפה ראשונה.
"אם היא מעלה אז בטח יצא טוב יותר ממה שחשבתי", סינן ושאף מהסיגריה בחדווה. גם טעמו של הקפה השתפר, חשב.
הוא חזר הביתה, הסתכל לצדדיו, סקר מלמעלה למטה את ספריית האלבומים של חנה וקיבל הודעה נוספת "אני רוצה שתחשוב כמה שיותר מהר על אייטם נוסף לאחר הצהריים".
"טוב", השיב, ולא ידע למה היא מתכוונת. איזה אייטם היא רוצה עכשיו? שאל את עצמו וחמתו גאתה.
"שתעזוב אותי בשקט הזונה הזו", שחרר קיטור, ונבהל כששמע את דבריו מהדהדים בחדר. הוא ירד אל הקליניקה של חנה, הצמיד אוזנו אל הדלת, לא שמע תזוזה חשודה והניח כי רק הוא והרהיטים היו עדים למעידה של לשונו. לאחר מכן ניצב דומם במשך כמה שניות, עד ששב למטבח וחזר כשבידו כוס זכוכית שאותה הצמיד חרש אל הדלת, כפי שזכר שאמו נהגה לעשות כשריגלה אחר השכנים בבניין.
הקליניקה הייתה רק של חנה, אריק היה מחוץ לתחום. אך אם במקרה רגלו דרכה שם, נעשו ביקוריו החטופים תחת פיקוח צמוד. הקליניקה הייתה הפינה שאליה ברחה גם כשלא היו לה מטופלים. אריק תמיד תהה מה היא עושה שם כשהיא לבד, ואף שאל אותה על כך, אך מעולם לא זכה לתשובה ברורה.
"זה מקום טוב לחשוב בו", הייתה משיבה לו, ומיד מעלה אצלו תהיות חדשות. על מה היא חושבת? במה מתלבטת כשהיא יושבת שם? כמה פעמים, כששהתה מחוץ לבית, ניסה להיכנס אל הקליניקה, אך תמיד מצא את הדלת נעולה ואת המפתח נעדר.
גם הפעם נותרה הקליניקה חסומה בפניו. אריק לא הצליח להבין מילה מהנאמר מעברה השני של הדלת. הוא חשש להצמיד את אוזנו ביתר שאת, פחד שהכוס תזוז ותחרוק ומזימתו תיחשף. למרות הכול, הוא התרגש. החשש שמא חנה תתפוס אותו הזרימה בעורקיו אדרנלין קר ומחייה.
הסלולרי הקפיץ אותו. הוא לא היה בכיס מכנסיו, אלא על שולחן האוכל בין המטבח לסלון. אריק טיפס לאט במדרגות, לא היה לו שום חשק לענות לשיחה. שוב הייתה זו סילביה. אריק הביט ממושכות בצג ולבסוף הטיל מטבע; אם ייפול הגורל על "פלי", יחזור אליה באותו הרגע, אם ירצה הגורל ב"עץ", יחזור כשירגיש בשל לכך.
המטבע הסתובב באוויר, אריק עקב אחריו בדריכות כאילו חייו עומדים על הכף. רצה הגורל והוא יכול היה לנשום לרווחה ולשוב אל סילביה רק כשירגיש מוכן ובשל לעשות זאת.
כעבור חמש דקות לכל היותר קיבל הודעת טקסט – "אתה לא משאיר לי יותר מדי ברירות אלא לפטר אותך", כתבה לו. למרבה הפלא חש הקלה.
למרות שכלל לא היה עייף, החליט לחזור למיטה למנוחה נוספת, התכסה תחת השמיכה הדקה, עצם עיניו וחשב.
מחשבותיו נדדו אל חסכונותיה של חנה. היה להם חשבון משותף, באחריותה של חנה, שממנו שילמו את הוצאות הבית. כמו כן, היה לו חשבון פרטי שאותו מעולם לא הצליח לאזן, וקרן פנסיה שאליה הפריש בכל חודש סכום מזערי, כלשהו, אריק לא ידע בדיוק כמה.
חנה, מאידך גיסא, הייתה הרבה יותר מאורגנת, ומלבד זאת היו בידיה סכומים הרבה יותר גדולים להפקיד בחשבון הבנק שלה.
כשהקשר ביניהם החל, טרחה לציין בפניו כי כסף אינו מעסיק אותה או מכוון את דרכה. השקעותיה הנבונות בבורסה ונסיקתה האדירה במקצוע שלה גרמו לאריק לחשוב אחרת.
"אם זה לא דבר חשוב בעינייך, מה עושה השעון הזה על היד שלך?" נזף בה לאחר שסירבה לספר לו מה הקוד הסודי של הכספת החדשה שרכשה.
"זה 'פרדריק קונסטנט', זה לא סמל סטטוס", הייתה נחרצת. "הוא מחזיק שנים, השקעה לטווח ארוך, משהו שאתה לא מבין בו כל כך".
"אולי אני פשוט מעדיף דברים שאני יכול לבטא את השם שלהם", השיב, מלא סיפוק עצמי מן הסרקזם שלו.
"חבל", השיבה חנה וכל האוויר והסיפוק העצמי נפחו נשמתם באחת.
בלית ברירה, אריק ויתר והתרגל לאי שיתופו בסודות הכספת, כשם שהתרגל לכל אורחות חייהם המשותפים.
אבל את ה"פרדריק קונסטנט" היה מעלה מדי פעם במהלך ויכוח, בדרך כלל רגע לפני שהיה מתקפל ונסוג.
"אסור לפנטז", ניסה לנער את עצמו, ועדיין לא הפסיק לחשוב ולחפור פנימה, תכונה שהתמחה בה היטב.
מדוע רק עכשיו התחיל להכיר בעצמו האמיתי? אם לא היה מפחד לעשות זאת לפני שנים, לא היה מגיע אל כלוב הזהב שהוא כלוא בו היום. חנה מספקת לו את כל צרכיו החומריים וכך יוצרת את התלות המוחלטת בה.
היא גורמת לו לחשוב שכוונותיה טהורות וכנות, אך כל מטרתה מלכתחילה הייתה להפוך לאדונית, להיות לו לפטרון. העליונות האדירה שלה היא שהשאירה אותו במקומו. למעשה, יחסיהם הם בבואה מדויקת לכך; היא יודעת עליו הכול, והוא כמעט אינו יודע עליה דבר.
אם פעם עוד השלה את עצמו כי הוא מכיר אותה, יודע מה עובר עליה, בשנים האחרונות האשליה התפוגגה. אריק אינו מכיר את האישה עימה הוא חולק את חייו.
בעובדה פשוטה אחרת הוא כבר מכיר מזמן – חנה היא שמנעה ממנו להתקדם. כמו אמן תחבולה מיומן, שמרה את סודות המקצוע לעצמה. מעולם לא העניקה לו עצות כיצד יוכל להתקדם בסולם ההייררכי, רק אמרה לו – "תתקדם". פקדה עליו פקודות ולא נקפה למענו אצבע כדי שיוכל למלא אחר הפקודות. מי יודע עד לאן יכול היה להגיע, אם רק היו עוזרים לו לשייף מעט את יכולותיו.
עצביו החלו לבעבע, חוסר האונים גלש החוצה. הוא דמיין אותו זולג מאוזניו. חוסר האונים נבע מהעובדה העצובה כי מוחו עייף מכדי שיוכל להעלות רעיון מבריק שיפתור את כלל בעיותיו. אם רק היה לו קצת אומץ היה בקלות יוצר מסגרת סיפורית ובתוכה עלילה משכנעת, אבל הוא מרגיש שבשלב זה אין מדובר ברצון. הוא רוצה, אך כבר פשוט אינו מסוגל.
הוא לא יכול סתם לרצוח את חנה, בזה לא יהיה שום טעם. הוא צריך לחשוב על נתיב שיוביל אותו אל החירות, פה חבוי האתגר האמיתי. מאחורי הסורגים אין חירות ואין טעם.
לחיו נמרחה על הכרית השקועה. הוא הרגיש דמעה גולשת מעינו, חש בלחותה נספגת בכיסוי הבד הלבן.
הוא עצם את עיניו, ביקש לשוב להירדם, אך הצפצופים הבלתי נגמרים של משאית הובלה שנסעה לאחור כמעט הוציאו אותו מדעתו. הוא ניסה לקבור את הראש מתחת לכרית אך ללא הועיל.
הוא הרגיש את הטירוף משתלט עליו והחליט להתלבש ולצאת מהבית, לקחת את עצמו לאן שדחפיו יובילו אותו. הוא נכנס לרכבו, התניע, הדליק את האורות, הפעיל חימום ונותר במקומו בחניה. הוא לא רצה סתם לצאת אל הכביש ללא מטרה, לפחות לא הפעם. הוא פתח את החלון, כיבד את עצמו בסיגריה וכיבה את הרדיו. הוא המתין.
אריק רצה להיות קשוב לעצמו, לצרכים שלו. אולי אם ישב כך בדממה, יעלה בו משהו במקרה. "מה אתה רוצה לעשות?" שאל את עצמו, חרק שיניו, הצמיד שפתיים. הוא חש שאנשים מביטים בו כשהם חולפים על פני רכבו, חודרים את המעטפת האינטימית שיצר לעצמו. כשלא יכול היה לשאת זאת יותר, יצא לדרך.
הוא נסע לבית וגן. לא הבין מדוע, אבל חשב שוודאי יגלה כשיגיע לשם.
הוא ישב על אחד הסלעים המשקיפים על מגרש האימונים וצפה במתרחש, הרחק מהשחקנים, הרחק ממעט האוהדים שהגיעו לעודד ולהפריע.
עולם הכדורגל קטן מאוד, בועה של ממש. השמועה על פיטוריו הגיעה במהרה למגרש האימונים. הוא הבחין בכך ששחקני הקבוצה מסתודדים ומביטים לכיוונו, ועדיין, הכול עבר לידו.
אליאב מלכה, כתב המכסה את הקבוצה עבור אתר אינטרנט מתחרה, עשה את הדרך במעלה הסלעים לקראתו. בניגוד לאנשים אחרים שאריק הכיר, על אליאב מעולם לא גיבש דעה, הוא פשוט לא נראה בעיניו חשוב מדי.
"חבל עליך", אמר. "כשהייתי ילד חשבתי שאתה כתב טוב, מלא בידע".
"עוד מעריץ..." לעג לדבריו. אליאב התבלבל, אך אריק הסתקרן, והחליט לתת לו פתח נוסף. "נו...?"
"חבל שלא התאמצת יותר..." אריק החל להשתעמם. "נראה שתפסת את תשומת ליבם של השלישייה". אליאב הפנה את אצבעו בכיוונו של ירון משעלי, חלוצה של הקבוצה, שהסתודד בקווי המגרש עם שרון אברהמי ואביתר הנגבי, הבלם והקשר האחורי של הקבוצה, בהתאמה.
"למה אתה חושב שהם מדברים עלי?"
"מרגע שהגעת, האימון כבר לא מעניין אותם".
"אני לא חושב שהאימונים אי פעם עניינו אותם", חתם את הנושא בעייפות.
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
"זה אכפת לך?" שאל אריק, נימת דיבורו כמו התעוררה מנמנום קל.
"מתעניין".
"לא חשבתי על זה עדיין".
אריק חש לא בנוח לנהל את השיחה הזו עם בחור שצעיר ממנו לפחות בעשרים שנה. הוא חיפש אחר משפט מוחץ, כזה שיחתום את השיחה, אך לא מצא. הוא חשק שפתיו ונשם עמוק.
"רואים שאתה אוהב ספורט, זה בדם שלך". אליאב המשיך להתפתל, ואריק צחק.
"לא היה לי משהו אחר לעשות היום, אז אני פה. מחר... אני כבר במקום אחר בחיים", השיב ולא ידע שהוא מנבא את עתידו.
* רן מלמד-מרצה לקולנוע. זהו ספרו הראשון.
