סיפור:

אף מילה/ ניקול בנימין

ואני יודע שלפעמים מילים יכולות להרוס
שמילה אחת יכולה להיות יותר מדי

"יואב אנחנו צריכים לדבר"
למרות שידעתי שיהיה לך הרבה מה לומר
ניסיתי לחמוק מזה ולהסתובב לצד השני
והתחלת לדבר, עליי ועל הטעויות שעשיתי
עלייך ועל כמה שאת נותנת מעצמך
עלינו ועל זה שאולי זה לא יילך
כשהיה נראה שלא הקשבתי, ולא הגבתי
למרות ששמעתי כל מילה ובליבי הצדקתי
את התחלת קצת לצעוק
וכשאת צועקת אז גם אני צועק גם אם את צודקת.

"אל תהרוס, בוא נתקן"
אבל אמצע הלילה ושיחה של יחסינו לאן
לא עניינה אותי בכלל..
פתאום נראת לי משהי אחרת
לא זו שאני אוהב כל כך.
אז צעקתי חזק יותר ממה שהצלחת
ושלחתי לעברך בחצים חדים את המילים הכי קשות
הדמעות המלוחות שהתחילו לזלוג לא עזרו לך
בעצם לא עזרו לי, התעלמתי מהן.
המשכתי לשלוח חצים, להכאיב ואת המשכת לבכות ולבקש שאפסיק.

"ואת יודעת על מה אני הכי מצטער? על ארבע שנים של בזבוז עלייך"
אני לא יודע איך הרכבתי את המשפט הזה ומאיפה הוא יצא איך הוא יצא ולמה הוא יצא..
אבל אלו המילים האחרונות שהסכמת לקבל 
קמת במהירות מהמיטה עם עיניים אדומות וברחת..

רציתי לצעוק שאני מצטער, ולא התכוונתי ושאת בכלל לא בזבוז, שמאז שהכרנו חייי הפכו לטובים יותר.
וכמה שאני מכור לחיוך שלך ולעיניים שלך
לריח המתוק שלך ולאוכל שלך.
כל כך רציתי לרוץ לעברך עם הקופסא הקטנה האדומה שהחבאתי מתחת למיטה
לכרוע ברך ולבקש שתהיי לאשתי.
אבל נשארתי להביט בך מהחלון מנסה לעצור מונית
עומדת שם וקופאת מקור..

עלית למונית ומאז לא חזרת
לא לקחת את הבגדים שלך, לא את התמונות שלנו
ולא את החיים שהבאת איתך לפה.
אני לא יודע אם האמנת כששלחתי אלפי אסמסים 
וכששלחתי פרחים עם מכתבי סליחה
אם האמנת שהשארתי הודעות קוליות ו"אני מצטער לא התכוונתי לאף מילה"
אני לא יודע אם זה שכנע אותך ורצית לחזור אבל לא הסכימו לך..
אני לא יודע אם המשכת לאהוב אותי
ואם יום אחד סלחת, או שעדיין לא.

חצי שנה עברה מאז הבגדים שלך עוד אצלי בארון
מברשת השיניים הצהובה שלך עם פרצוף מצחיק של בובספוג עוד מונחת ליד מברשת השיניים הפשוטה שלי.. התמונה שלנו מסיני הפכה לגדולה יותר והיא תלויה בכניסה ליד הדלת שממנה יצאת ולא חזרת.
הריח שלך עוד מתגנב מדי פעם בלילות קרים
והזכרונות ממך לעולם לא יעזבו..

פעם אמרת למילים יש כוח
הן יכולות לבנות ויכולות להרוס
"תהיה חכם, תשתמש בהן כדי לבנות"
אם את עדיין קוראת את ההודעות שלי
אז סליחה שבמקום לבנות הרסתי.
סליחה שהמילים יצאו קשות מדי
לא התכוונתי לאף מילה

* ניקול בנימין-כותבת ספרות