מדוע נוגה לא רצתה ללדת?*)/ משה גרנות 

על הרומן של אברהם ב' יהושע "ניצבת", הקיבוץ המאוחד 2014, 296 עמ'

ובכן, לשאלה הזאת שבכותרת אין ברומן הזה תשובה. נוגה, אישה גרושה בת 42, המתגוררת בעיר ההולנדית ארנהם, לא הסכימה ללדת ילדים, ומשום כך אוריה, בעלה, מתגרש ממנה ומקים משפחה חדשה, הגם שאיננו יכול להתנתק מאהבתו אליה. גיבורים שונים ביצירה מבקשים לתת טעם לסירוב הזה שלה להביא ילדים לעולם: אביה סבר שיש סכנת מוות ליולדת (בעלת הבית הראשונה שלו נפטרה בלידה, ומשום כך הוא עקר מדירה זאת כי אישתו הייתה בדיוק אז בהריונה השני), ולכן הוא מסכים בדיעבד עם החלטתה זאת; הטענה שהמוסיקה כובשת את כל ישותה ומונעת ממנה ללדת ילדים – נשללת על ידי נוגה העצמה – היא מביאה לדוגמה את באך, שהיו לו עשרה ילדים, והם לא הפריעו לו ליצור (עמ' 193). אוריה, הגרוש של נוגה, שיער שאולי היא לא רצתה ללדת במדינת ישראל "המידרדרת" (שם), אבל נוגה פוסלת גם פתרון זה לחידת חייה. היא עצמה מציעה פתרון שבעיניי הוא די מוזר: אוריה סגד לה כמו איש דתי, ויש סכנה בלידת ילדים בדת כזאת (עמ' 195). הסבר של ממש לא ימצא הקורא בכל 296 עמודי הספר.

עלילת הרומן איננה מסובכת: חוני, אחיה של נוגה המסור לאימו, מבקש לשכן אותה בבית אבות מוגן בתל-אביב כדי לחסוך ממנו את הנסיעה לירושלים כל פעם שאימו, שהתאלמנה לפני חצי שנה, נזקקת לו. האם מסכימה להתנסות בשהייה בבית המוגן במשך שלושה חודשים בתנאי שמישהו ישמור על הדירה שלה ברחוב רש"י בירושלים. הדירה נרכשה לפני שנים רבות בדמי מפתח, ועורך הדין של צאצאי בעלת הבית אורב לאפשרות להחזיר את הנכס לבעליו, שהפירות ממנו עלובים בשל פגעי האינפלציה. חוני, בעל משרד לתקשורת, נשוי לשרי האמנית המתוסכלת כי אינה זוכה למקום הראוי לה במילייה, ואב לשלושה ילדים (אגב, בכל הספר אין לילדים שמות ואישיות משל עצמם – הם תמיד מוזכרים כ"ילדים" או כ"נכדים" בשם כולל. גם להורים של נוגה וחוני אין בספר שמות), נאלץ לבקש מאחותו נגנית הנבל, המתגוררת בארנהם שבהולנד (נאלצה לרדת מהארץ כי אף תזמורת כאן לא נזקקה לנבלנית), לדחות את ההשתתפות שלה בקונצרטים הכוללים נבל, ולבוא להתגורר בבית ההורים בירושלים במשך שלושה חודשים, הזמן שמבקשת האם לנסות את המעון החדש.

חוני הנדיב מבטיח לנוגה כיסוי כל הוצאותיה. נוגה מסכימה בלית ברירה, והיא משתכנת בבית בו בילתה את ילדותה ונעוריה. כדי שלא תשתעמם, וגם כדי להשתכר מעט כסף – מקשר חוני את נוגה לחברות להפקת סרטים שם היא אמורה לשמש כניצבת. וכאן יש פירוט כל התפקידים של נוגה בהפקות אלו: פליטה היוצאת מן הים, והשוטרים יורים בה, בליינית בבָּאר, איכרה שמובילה עגלה רתומה לחמור הנושאת עליה ילדים באופרה "כרמן" של ביזֶה , אופרה המוצגת במצדה, חולה על כיסא גלגלים בבית חולים שנבנה בצורה משכנעת באחד המחסנים הענקיים של נמל אשדוד, אהובה מימי הנעורים של פרופסור אמריקאי, יליד הארץ, שהסטודנטים שלו מפיקים עליו סרט דוקומנטארי.

כאמור, כל אחת מהרפתקאות הניצבוּת של נוגה מתוארת בפרוטרוט, ומתלווה להן הרפתקאות משנה כגון יחסי הקרבה-רתיעה עם אלעזר, קצין משטרה בדימוס, מגמגם, בעל ותק בניצבוּת, נשוי, אב לילדים וסבא לנכד. הוא עוקב אחריה, ומורגש שהוא רוצה בקרבה אינטימית. היא נרתעת ממנו בהבטחה (לעצמה) שתתמסר לו לקראת סיום שהותה בארץ, אבל דווקא אז הוא נעלם לה. בסרט הדוקומנטארי על הפרופסור היא נפגשת עם האישה היפה שהייתה אהובתו בנעוריו, ומשום מחלת נפש שהוא לקה בה – הוא רצה להרעיל אותה. הניסיון בבית החולים לחולי נפש דחף אותו לחקור את הפרעות של גיל הנעורים, והפך אותו לחוקר בעל שם.

לאוריה נודע מחוני שנוגה, גרושתו, מופיעה כניצבת ב"כרמן", והוא מתגנב עם משקפת מאחורי הבמה שלרגלי המצדה כדי לראותה. אחר כך הוא מתגנב גם למחסן שמשמש כבית חולים, ומתחפש לחייל פצוע – שוב, כדי להיות בקרבתה. לבסוף הוא גם מבקר את נוגה פעמיים בדירת הוריה, ואז מתנהל ביניהם דיון סרק ארוך, שהוא בעצם על "חלב שנשפך" (עמ' 208-178).

אמרנו שאין בספר הפתעות מרעישות – יש רושם שהמחבר משתדל לאיין ציפיות כאלו, אם יש, אצל הקורא: פעמים רבות בספר הגיבורים מביעים את דעתם שאין סיכוי שאימא תעזוב את ירושלים ותעבור לגור בבית מוגן בתל-אביב – כך סבורה נוגה, וכך סבורה האם עצמה (עמ' 80, 100, 142, 147, 179, 188-187, 237), ובאמת, כצפוי,  האם חוזרת לדירתה.

הדירה של האם נמצאת בשכונה שהולכת ומתחרדת. מעליהם גרה משפחת פומרנץ, יהודים דתיים סובלניים. פומרנץ ייעד את נוגה הנערה לנגן בנבל בבית המקדש, ולא התלונן על כך שהיא ניגנה בשבת. בנו היפה, שעיה, היה חבר ילדות של נוגה - הוא התחתן עם אישה מִכת חרדית קיצונית והוליד אחד-עשר ילדים. בנו הבכור יודה-צבי בן ה-14 קיבל מאביה המנוח של נוגה את מפתח הדירה כדי שייכנס בה כשאין איש בבית ויצפה יחד עם בן דודו המוגבל שרגא בן ה-6 בטלוויזיה, שכידוע, מוחרמת על ידי החרדים. רק הטלוויזיה מרגיעה את שרגא מצרחות איומות ומריצה אינסופית בחדר המדרגות (ילד מוגבל זה הוא נין של צדיק, ואמור לרשת ביום מן הימים את האדמו"רות של חצר החסידים). החדירה של השניים לדירה (לפעמים דרך מרזב הבניין אל חלון חדר האמבטיה) מוציאה את נוגה מהדעת. היא מגרשת, מאיימת, מכינה שוט כדי להצליף בהם – ודווקא כאשר היא (במערומיה!) רוחצת את שרגא שהזדהם מניסיון החדירה לדירה, שבו כמעט התרסק - דווקא אקט זה גרם ליודה-צבי לברוח עם שרגא הערום ולהימנע מחדירה נוספת לדירה.

מסתבר ששלושת החודשים ששהתה נוגה בארץ עלו לה ביוקר - פציעתה של פסנתרנית יפנית גרמה לכך שהתזמורת של ארנהם נאלצה לבצע דווקא את היצירה שהייתה מיועדת לנוגה, ובלית ברירה שכרו לשם כך נבלנית בלגית בשם קריסטין. זאת ועוד, כאשר נוגה חזרה להולנד, הובטח לה שבביקור התזמורת בקיוטו שביפן היא תנגן עם קריסטין את יצירתו של דביסי "לה מֶר" (הים), יצירה שהיפנים, המתנסים בצונאמי,  הזמינו מההולנדים המיטיבים לאלף את הים. אבל גם תקווה זאת עלולה להתבדות: מסתבר שקריסטינה המבוגרת בהריון קשה, והגבר שלה, מהגר מאיראן, שאזרחותו הבלגית תלויה בילד שייוולד לקריסטינה – ממאן לכך שהיא תסתכן בטיסה ליפן. אבל הסוף טוב – דניס ואן זבוֹל, המנצח, מוצא מנגן נבל יפני ישיש, והשניים מפליאים לנגן.

הספר מתרכז בפרטי פרטים של כמעט כל דבר: כבר ציינתי לעיל את פירוט תפקידי הניצבות של נוגה – לכך מתווספים - המיטה חשמלית שעבאדי (האיש שירש את משרתו של האב) הכין עבור האֵם; מבנה הנבל על מיתריו ודוושותיו; תיאור מדוקדק של התקנת הוו בדלת על ידי עבאדי כדי שהילדים לא יתפרצו לדירה; תיאור מדוקדק של רכישת השוט על ידי נוגה כדי להבריח את הילדים, ואשר לבסוף היא העניקה אותו מתנה למנצח התזמורת כדי שיצליף מטפורית במנגנים;  ההרצאה המלומדת של המנצח על דביסי; הביקור במקדשים בקיוטו; האמונות של תושבי יפן; החזרות לקונצרט; תיאור הקונצרט עצמו; הקהל, לבוש המנגנים וכו'. יש מקום להתפעל מהתחקיר המעמיק שערך הסופר על כל פרט בספר, שהרי כידוע הוא "בן בית" בעולם הסרט והאופרה בעקבות יצירות שלו שהופקו בנתיבים אמנותיים אלה, אבל אינני בטוח שגודש הפרטים באמת נחוץ.

נוגה, שהפילה בסתר עובר שנקלט ברחמה באקראי, מעשה ששבר את ליבו של אוריה, שומעת את הצעתה של האם כי תיטיב לעשות אם בכל זאת תלד ילד לאוריה, והוא יחד עם אישתו יגדלו אותו. נוגה מבטלת את ההצעה – למרות שהיא רק בת ארבעים ושתיים – כבר אין לה אורח כנשים; אבל דווקא בקונצרט בקיוטו, כאשר לאחר פרפורי לב לא מעטים מצדה – נמצא מנגן נבל שיהיה לה בן-זוג לנגינה בנבל, ובשיא הצלחתה – מסתבר לה שהמחזור חזר אליה, והיא בעצם פורייה. הרומן מאפשר לקורא להמציא לסיפור סוף כאוות נפשו.

אני מודה שהוגעתי את מוחי לחפש איזו תובנה פנימית להתרחשות המתוארת בספר, והרי קצת מניסיונותיי: נוגה עצמה משווה את המחסן, המשמש בסרט כבית חולים, לאנושות כולה, שבה כולנו ניצבים בעלילה, בלי לדעת אם בסוף הסיפור תהיה התרה (עמ' 149). האם לשם כך הובאו פרטי פרטים כל ניסיונות הניצבות? אפשרות אחרת - חשבתי אולי יש הקבלה בין הניסיון של אימא לעבור לדיור מוגן ובין הניסיון שעבר על נוגה בשהותה בארץ, הקבלה זאת מרומזת בשם היצירה של דביסי שנוגה אמורה לנגן – "לה מֶר" – "הים" בצרפתית נהגית בדיוק כמו "לה מר" -  "האֵם", הגם שהאיות הוא שונה. אבל באמת שום דבר לא השתנה בדרך מחשבתה של נוגה בעקבות שהייה זאת. אולי חל מפנה דווקא לאחר שהיא מקבלת מחזור באמצע הקונצרט בקיוטו.

האֵם, חוני ונוגה מתעסקים הרבה בחליפה השחורה המהודרת שהשאיר האב המנוח, הפריט היחיד שלא נשלח לצדקה. נוגה מנסה לתת אותה לעבאדי כתודה על תיקוניו בדירה. כיוון שהיא נוגעת בו תוך כדי שהוא לובש את המכנסיים – הוא חש בהתלהטות מינית, מוותר על המתנה ומסתלק משם במבוכה. גם פומרנץ הזקן, הדתי הליברל, שהרשה לה לומר קדיש על קברו של אביה – מסרב ללבוש את החליפה מחשש לשעטנז.

אם הכוונה היא שלא ניתן "להלביש" עניינים אישיים על הזולת – האם זה לא מובן מאליו?

הספר מזכיר מעין נבל או עוּד שאבא של נוגה קנה לה בילדותה, כלי אשר בינתיים פקו כמעט כל מיתריו, והוא שדרבן אותה לנגן על נבל, כלי מסובך לטלטול, כלי אשר אולי הרס את הזוגיות של נוגה ואוריה. האם יש לעוד הזה מרוט המיתרים משמעות סמלית? אולי.

ייתכן שצריך להתרכז בשם הגיבורה "נוגה", שם שאביה העניק לה בהזכירו את הכוכב ונוס. מסתבר שכל חבריה ההולנדים גם כן מכנים אותה בשם זה. האם יש בכך איזו סמליות (בטיסה ליפן דרך הקוטב הצפוני מרשים לנוגה להיכנס לתא הטייס כדי לחזות בכוכב ונוס)? אם כן - לא ירדתי לעומקה.

החזרות והפרוטרוט קצת מייגעים, אבל הספר בהחלט מעניין – לא חסרים בו  רגעים דרמטיים, וגם הומור.

*) הרשימה פורסמה לראשונה בגיליון דצמבר 2014 של "מאזנים".